לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן
1199711,997 עוקבים אודות עסקים

פורום סיפורים מהחיים ומהאינטרנט

הפורום סיפורים מהחיים ומהאינטרנט, כשמו כן הוא. היינו רוצים לראות בו סיפורים מהחיים, כאלה שאולי לא מעזים לספר לאף אחד (ובכל זאת רוצים כתף להשען עליה, אוזן וירטואלית שיודעת להקשיב, לב מרגיש), או כאלה שרוצים לספר עליהם לכל העולם, ובדיוק פה המקום לעשות זאת, ולשתף בשמחות, בצחוקים, לפעמים בעצב, בעיצה שווה, עם קיטורים או בלעדיהם; ומאידך -סיפורי אינטרנט - כולל יחסי הגומלין אדם-אינטרנט - התמכרויות לנט, האדם שמאחורי הכינוי הוירטואלי, אהבות/שנאות וירטואליות, קשרים וירטואלים שהפכו לאמיתיים, ומה זה עשה לנו, ``מציאות ברשת`` - אתרים שאהבנו (או לא...), דברים שלמדנו, חוויות שחווינו - וירטואליות, וגם אמיתיות... סרט שווה, הצגה, טיול,ספר, סיפורי ידידות, וכו´.בין זה לזה אפשר לכתוב כל מיני דברים, סיפורי לילה טוב, ובוקר טוב, ושירים וסיפורים שתמיד רציתם לכתוב למגירה, ובעצם - כל מה שמתחשק. אין הרבה הגבלות, נוהלי פורום רגילים יועילו גם פה. כדאי לא למסור פרטים אישיים בהתנדבות (גם לא של כותבים אחרים), אפשר ואף רצוי להגיב ולומר את כל מה שרוצים ומרגישים, ובלבד שלא נפגע במי מהמשתתפים.ההודעות הרשומות פה, שירים / סיפורים וכו`, שייכות ליוצריהן בזכויות יוצרים, ואין להעתיק אותן או את חלקן לפורומים ואתרים אחרים. כנ``ל ומאותה סיבה אין להעתיק לפורום הזה סיפורים, שירים או הודעות שנרשמו בפורומים ובאתרים אחרים בלא קבלת רשות מהכותב המקורי. * אנחנו לא מומחים פה לשום דבר, רק עם רצון ענק להקשיב,להגיב, לשמח אחרים כשטוב , לשתף אחרים כשעצוב, לתת עיצה טובה (כשיש), להודות כאשר אין תגובה מתאימה, או עיצה. (כמו כל אחד מכם, בעצם, או כמו השכנה ממול). בקיצור, להיות פה בשביל כל מי שירצה להיות איתנו, ואולי גם קצת בשביל עצמנו.זהו, שנצא לדרך? (נכתב במקור ע"י רותי ב. ב-10/6/2000, עודכן ב- 16/10/2002 ע"י צוות סיפורים).

אודות הפורום סיפורים מהחיים ומהאינטרנט

הפורום סיפורים מהחיים ומהאינטרנט, כשמו כן הוא. היינו רוצים לראות בו סיפורים מהחיים, כאלה שאולי לא מעזים לספר לאף אחד (ובכל זאת רוצים כתף להשען עליה, אוזן וירטואלית שיודעת להקשיב, לב מרגיש), או כאלה שרוצים לספר עליהם לכל העולם, ובדיוק פה המקום לעשות זאת, ולשתף בשמחות, בצחוקים, לפעמים בעצב, בעיצה שווה, עם קיטורים או בלעדיהם; ומאידך -סיפורי אינטרנט - כולל יחסי הגומלין אדם-אינטרנט - התמכרויות לנט, האדם שמאחורי הכינוי הוירטואלי, אהבות/שנאות וירטואליות, קשרים וירטואלים שהפכו לאמיתיים, ומה זה עשה לנו, ``מציאות ברשת`` - אתרים שאהבנו (או לא...), דברים שלמדנו, חוויות שחווינו - וירטואליות, וגם אמיתיות... סרט שווה, הצגה, טיול,ספר, סיפורי ידידות, וכו´.בין זה לזה אפשר לכתוב כל מיני דברים, סיפורי לילה טוב, ובוקר טוב, ושירים וסיפורים שתמיד רציתם לכתוב למגירה, ובעצם - כל מה שמתחשק. אין הרבה הגבלות, נוהלי פורום רגילים יועילו גם פה. כדאי לא למסור פרטים אישיים בהתנדבות (גם לא של כותבים אחרים), אפשר ואף רצוי להגיב ולומר את כל מה שרוצים ומרגישים, ובלבד שלא נפגע במי מהמשתתפים.ההודעות הרשומות פה, שירים / סיפורים וכו`, שייכות ליוצריהן בזכויות יוצרים, ואין להעתיק אותן או את חלקן לפורומים ואתרים אחרים. כנ``ל ומאותה סיבה אין להעתיק לפורום הזה סיפורים, שירים או הודעות שנרשמו בפורומים ובאתרים אחרים בלא קבלת רשות מהכותב המקורי. * אנחנו לא מומחים פה לשום דבר, רק עם רצון ענק להקשיב,להגיב, לשמח אחרים כשטוב , לשתף אחרים כשעצוב, לתת עיצה טובה (כשיש), להודות כאשר אין תגובה מתאימה, או עיצה. (כמו כל אחד מכם, בעצם, או כמו השכנה ממול). בקיצור, להיות פה בשביל כל מי שירצה להיות איתנו, ואולי גם קצת בשביל עצמנו.זהו, שנצא לדרך? (נכתב במקור ע"י רותי ב. ב-10/6/2000, עודכן ב- 16/10/2002 ע"י צוות סיפורים).
הפורום לא פעיל
x
הודעה מהנהלת הפורום
כל יצירה הנכתבת בפורום זה או בכל פורום אחר מעוגנת בזכויות יוצרים כמצויין בתקנון הפורומים ועל פי חוק זכויות יוצרים. אין להשתמש בכל יצירה כתובה ללא אישור של בעלי הזכויות
אין לראות בתגובות הנכתבות בפורום יעוץ מוסמך
אין לפרסם על גבי הפורום מילות שירים, מאמרים, כתבות וכל דבר המעוגן בזכויות יוצרים, ללא אישור בכתב מבעל הזכויות
המשך >>

לצפיה ב-'הסיפור עינים נוצצות'
הסיפור עינים נוצצות
09/04/2012 | 12:19
430
הילדה הייתה מוקפת בדברים נוצצים כיצד היא קיבלה אותן  ?לילד היו רק עיניים נוצצות מאיכן הוא קיבל אותן?
לצפיה ב-' סגירת הפורום '
סגירת הפורום
29/03/2009 | 10:03
99
נוכח רמת הפעילות הנמוכה הוחלט לסגור את הפורום בשלב הזה.
אנו מודים למנהלות שניהלו את הפורום בעבר ולכם הגולשים על שהפכתם את הפורום לקהילה חמה, מקסימה ונעימה.

המשך גלישה נעימה ב אנשים
לצפיה ב-'.'
.
24/03/2009 | 23:00
2
18
..אני שונאת שינויים. אני שונאת את זה שאתם כבר לא ביחד. קשה לי עם להזכר איך זה היה פעם ולדעת שזה מת פתאום בבת אחת, גם בשבילי. את מבינה, אני חיה את החיים האלה לפי העוגנים שלי, ואתם הייתם אחד, ופתאום הוא נתלש. כמו כשהכל נתלש כשעזבנו את הארץ, לפני 9 שנים.
...בעיקר כי אני שונה. אני לא מכירה את עצמי כבר. לא חיצונית, לא ממש, לא בכלל. אולי רק את העיניים, כשאני בכלל נזכרת להבחין בהן, במראה. וגם לא פנימית. מצחיק שהדבר היחיד היציב שנשאר לי היא הידיעה שהכל רעוע.
....והכל אכן כך. אני מחפשת את נקודת היציבות הזאת שאני תמיד מוצאת אחרי כל התנדנדות קלה, בשנים האחרונות, ואני תוהה מה קרה, ואם זו העייפות, כי אני לא מצליחה להתייצב ממה שזה לא יהיה שערער אחרון את שיווי המשקל שלי. או מהכל יחד.
.....לא שלמישהו יהיה עכשיו משהו מועיל להגיד לי על זה.
לצפיה ב-''
27/03/2009 | 20:58
1
12
(לא יודעת אם מועיל אבל זה מה שיש לי.)
לצפיה ב-''
27/03/2009 | 21:30
7
[גם לי, אז חזרה.]
לצפיה ב-'מה שנשאר בסוף זאת רק השתיקה.'
מה שנשאר בסוף זאת רק השתיקה.
17/03/2009 | 22:05
1
200
נעלי עקב ושמלה שחורה. מרימים כוסית ושיהיה בהצלחה.
כל כך הרבה אנשים ואני לא מצליחה לזכור איפה אני ומה אני צריכה לעשות.
עולים על הבמה, ורד ביד.
ותודה. תודה לכולם כי מה כבר יש עוד להגיד.
שורה ראשונה וזה מול הפרצוף שלי,כל החודשים האלה,כל כך הרבה עבודה,
וכבר לא אכפת לי מה יוצא ואיך יוצא, ואני רק רוצה שלא יכאב מהעקבים האלה,ודי.

ואח"כ פאב עם המון אלכוהול וסיגריות וכולם מחייכים וגם אני אבל אני רק רוצה לברוח משם.
בחיי,אני בורחת.
לא לא באמת,הרגליים שלי לא מסוגלות לקום.
מדליקה עוד סיגריה כמו תמיד.
ואני כבר רוצה להקיא. להקיא את כל העולם הזה,להקיא אותי כי אני לא רוצה,אני לא רוצה את כל השיט הזה.
אני לא בן אדם של שמלה ונעלי עקב בחיי שלא.

ובבוקר אחרי שהכל נגמר,מה שנשאר לי זה רק כאב ראש,
כאב ראש וגעגוע.

(אפילו המילים שלי כבר מאבדות את כל המשמעות שלהן, אני לא רוצה יותר משמעות.)
לצפיה ב-'..'
..
27/03/2009 | 20:57
10
ואחרי כל נשימה אני נשארת ריקה.
זה קל לי,לנשום ואז לא לנשום,ולא לחשוב בין כל זה,
ולרוקן מעצמי הכל
ואז מגיע הפחד.
הפחד שאני אשאר מה שאני לא רוצה להיות,
ולא יהיו לי פתרונות,כי אני שלילית ואני גרועה.

אם היה לי פתרון אוליי הייתי
מסוגלת

וגם עכשיו הכל מתבלגן לי
מילים בלי הקשרים
הכל קופץ וזה עושה לי בחילה

הייתי רוצה לדעת איך
ולהתמיד
להתמיד להתמיד להתמיד
איך?

זה הסף שלי.
אין לי שום דבר חוץ ממבט מרוקן ומשועמם
ומילים שנשפכות ממני פעם בחודש
ונעצרות
ועוצרות
וקצת עשן שמחליא אותי
ודווקא בגלל שהוא מחליא אני אוהבת אותו.

זה הכל רודף
וקירות להיתקע בהם
המון.

עכשיו זאת הסחרחורת
מחר זה הפחד
השלמות נרדפת
אבל האצבעות שלי לא מגיעות
לשום מקום.
לצפיה ב-'321'
321
09/03/2009 | 22:45
1
28
ואז, אני אהיה זולה
כמו המסיבה שהלכתי אליה ביום שישי כדי
לא לחשוב עליך
והבדידות הצועקת של אין-אנחנו תסריח כמו
יותר מדי סיגריות של יותר מדי אנשים
שהם לא אתה.
ואני ארצה שמשהו יכה בי
בדמות כוס זכוכית או דלת שירותים
או חום גוף על מנת
לעמעם
את החדות הצלולה של הריק.

כ.ז.ב.
לשנן.
לצפיה ב-'מוזר'
מוזר
10/03/2009 | 16:12
23
שהדרך הכואבת של ההודעה שלך כתבת כ"כ יפה. כ"כ נוגע.

בחדות מיוחדת לתחושה הזו, של הריק שמוכרת.

[אני לא בטוחה שאני מבינה לגמרי, אבל אני יודעת שלא משנה כמה מילים שמעתי וכמה משפטים שיננתי, ואיך כל יום הפך להיות אחרת, ואיך הייתה תקופה שפשוט לא הייתי. אז כלום לא מנחם, רק מתישהו זה מפסיק להיות כ"כ מחודד, וזה הופך לפחות כואב וכבר לא מחפשים מה יכה אותנו כדי שנפסיק לנשום את הכאב. אני יודעת, זה כאב ענקי, אבל אני גם יכולה להגיד שמתישהו מצליחים להסתכל מבעדו.
תהיי חזקה
ואני במסרים
]
לצפיה ב-'.Watching us wither'
.Watching us wither
06/03/2009 | 00:29
1
44
לא ידעתי שאפשר להרגיש ככה בגלל מישהו שבקושי היכרתי.
אז אני מתרצת את זה בהקשר- בלבנון, בבית עלמין צבאי.
בקשר עם ההורים שלו, באשמה שאני מרגישה כל פעם שהם שואלים אותי עלי
(גם הוא היה אמור להשתחרר וללמוד אבל הוא כבר לא, ואני כן, ואיזה בזבוז זה)
בעיניים הכחולות שלו, ב"הוא נשאר בן 20", בכל הקלישאות האלה.
לא ידעתי שאפשר להמשיך להרגיש ככה גם שנתיים ו-7 חודשים ויום, אחרי.
כאילו שרק הקברים החדשים שנוספו לידו מעידים על הזמן שעבר מאז.
ורק אחותו שגדלה ורק החברים שלו שכבר לא באים על מדים כי הם השתחררו,
ואח שלו שכבר התגייס.
וחוץ מזה שומדבר לא השתנה. הייתי רוצה לעצור את הזמן ביום שהוא מת, כדי ששומדבר לא ישתנה יותר, כדי שאני לא אמשיך לגדול והחיים שלי לא ימשיכו וזה לא יצבוט להם לראות אותי ולהשוות למה שהוא כבר לא יהיה ולנסות לדמיין איך הוא היה יכול להיות, ושאני לא ארגיש אשמה, ושהכל יקפא.
(הוא היה אמור להיות בן 23 היום. אז עושים יום לזכרו ומקליטים עוד שיר ומדליקים עוד נר ומניחים עוד פרחים, אבל זה רק מזכיר שהוא היה אמור להיות בן 23 היום).

......

לא ידעתי שאפשר שתי אזכרות בפחות מ-24 שעות, נו באמת, די כבר.
לא ידעתי שאפשר לכבות את הרגש ולשכוח ולא לחשוב בכלל
ורק לנסות להיזכר מדי פעם אם עברו 5 או 6 או 7 שנים  ואם אני עוד יכולה להיזכר בפנים שלו,
ולגלות שאני לא, ואז פשוט לא לחשוב על זה יותר, כי מה הטעם.
לא ידעתי שאפשר למחוק ככה מישהו שהכרתי כ"כ טוב
שגדלתי איתו ביחד, שהיה בינינו קשר דם.
ולא ידעתי שאפשר לא להרגיש כלום יותר, כי אחרי שהוא נהרג רק רציתי לחתוך את הורידים
לחתוך אותם לאורך ולדמם ולמות ושיהיה שם גשם וניידות משטרה ושהכל יהיה מרוסק, זה כל מה שרציתי,
אבל הבטחתי לו שלא, ואז מה אם הבטחתי כי הוא מת והוא לא יכול לדרוש ממני שומדבר אם הוא מת,
אבל לא עשיתי את זה, והמשכתי לחיות ושכחתי אותו אבל את הרצון למות לא שכחתי,
רק את המוות שלו וההלוויה והשבוע הכי קר בפברואר כשעוד היה פה חורף וגשם ועוד הייתי עצובה בגללו,
את זה כן שכחתי.
אז אני מתרצת את זה בזמן שעבר ובזה שלא מדברים על זה אף פעם
ובזה שצריך להמשיך הלאה,
רק כדי לא להודות שככה יותר נוח לי,
שהייתי מעדיפה לשכוח.
כי לראות שלוש תאונות בשבוע אחד מזכיר לי אותו
ולראות מכונית מרוסקת בשולי הכביש וניידות משטרה, וגשם
מזכיר לי את התמונות שעברו לי בראש מליון פעמים,
ורק רציתי לשכוח. לעצום את העיניים ולא לראות את התמונות האלה, ולשכוח.
אז מה אם בשביל זה הייתי צריכה לשכוח גם אותו.
המטרה מקדשת את האמצעים, או פיקוח נפש, כמו שהוא היה אומר על כדורגל בשבת.
(אבל פעם בשנה צריך להזכיר).


......


ואולי זה בכלל לא קשור לכל המוות הזה,
רק לאיפה אני נמצאת בתוכו, ואיזה אגוצנטרי זה בכלל,
לחשוב עלי פה, ולמי אכפת, מול כל הקברים האלה, איןליכוחלזהיותר.
[אני לא רוצה להיות שם בכלל,
אני רוצה לבטל את כל הרגשות האלה, ואותי,
אני רוצה להיכנס לסוגריים ולכפול אותם באפס,
למה זה לא יכול להיות כלכך פשוט, להיעלם].
לצפיה ב-'.Everyone I know goes away in the end'
.Everyone I know goes away in the end
08/03/2009 | 00:39
14
אני רוצה לא לחשוב יותר. שיהיה אפשר לכבות את זה, כמו שמכבים את הטלויזיה לפני שהולכים לישון או כמו שאני מכבה את הפלאפון כשלא בא לי לדבר עם אף אחד כי גם ככה אף אחד שאני באמת רוצה לשמוע לא יתקשר או יסמס, ואם זה כ"כ חשוב אז שיתקשרו שוב, וגם ככה זה תמיד עבודה/לימודים/מחויבותאחרתכלשהי ואני לא רוצה לשמוע ואין לי כוח גם לא לחברים שלי אין לי כוח יותר אני רק רוצה לישון ואני רוצה שקט ואני רוצה שהחברההכיטובהשלימהבית תחזור מדרום אמריקה כבר ואני רוצה שכולם יעזבו אותי בשקט ואני רוצה להיעלם, ואיזה דפוק זה לעמוד מול קבר של ילד בן 20 ולחשוב שהייתי מוכנה להתחלף איתו עכשיו ולהאמין באמת שזה היה הרבה יותר טוב לכולם אם הייתי מתחלפת איתו עכשיו, ואני רוצה לבכות בלי להסביר ובלי להתנצל ובלי שיבהלו מזה ואני רוצה להגיד 'אני רוצה למות' בלי שיחשבו שאני צוחקת או לחילופין הולכת להתאבד עכשיו, ואני רוצה שיחבקו אותי בלי שאני אצטרך לבקש ואני רוצה לבקש ושלא יגידו לי "לא" ואני רוצה להיות בסדר ולא פגומה ואני רוצה להיות מסוגלת לעשות מה שכל אישה נורמלית מסוגלת לעשות ואני רוצה להיות נורמלית ואני לא רוצה רופאים  שיכניסו לתוכי מכשירים ממתכת ויגידו לי שאני פגומה ואני לא רוצה פסיכולוגים שיגידו שאני פסיכית ואני לא רוצה לחלום שהכל בסדר ואז להתעורר ולגלות שלא ואני לא רוצה להתעורר בכלל, אני רק רוצה לישון עכשיו.
אני לא רוצה לכתוב יותר, מה הטעם להתעסק בזה, אני לא רוצה שיהיה לזה תיעוד, ושאני אוכל לחזור לזה אח"כ ולהיזכר, אני לא רוצה לזכור את כל מה שעכשיו, אני רק רוצה לשכוח, אני לא רוצה שיקראו, אני לא רוצה שיכירו אותי ככה. אני לא רוצה להכיר את עצמי ככה, אני לא רוצה להיות ככה.
[אני רוצה לא להיות יותר, שיהיה אפשר לכבות אותי, כמו שמכבים טלויזיה או פלאפון או משהו סתמי כזה, אני רוצה לא להיות סתמית כזאת, אני רוצה להיות חשובה למישהו ולא רק בגלל הפונקציה שאני ממלאת בשבילו/ה אלא בגלל מי שאני, אני רוצה שיהיה שם מי שיראה אותי כמו שאני אבל לא יילך בסוף, אבל כנראה שזה יותר מדי לבקש, ואני לא אבקש יותר, אני צריכה לשמור עלי, וכבר נפגעתי מספיק].




"ואני לא מצליחה להרכיב יותר
"תהיי שם"
ואני לא יכולה לבקש "תשאלי אותי".
אין יותר
"אני
צריכה
אותך",
זה לא ייצא, אני לא יכולה, אני לא מסתכנת בזה. "




(סליחה על זה.
בעצם לא. בלי  סליחה. אני לא צריכה להתנצל  יותר, וגם ככה ה"סליחה" שלי כבר לא שווה שומדבר, אז מה הטעם לנסות. אז הנה, ויתרתי, לא מנסה יותר).










Come back"
I'll show you the roses
And brush off the snow
"....And open their petals again and again
לצפיה ב-'.'
.
25/02/2009 | 01:06
12
זה מדהים
איך שהכל בועט בי בבטן בדממה
איך אני מסוגלת להסתכל [ובאמת לראות] את כל התבניות והרגשות האלה אפילו שהם על שקט.

וזה מדהים
שאיך שאני מקבלת משם את התשומת לב
אני מצליחה עדיין לברוח לעצמי על אף כל ההצהרות
ולקוות שבין המילים שלי
אתה תצא למלחמה עליי.

מגיע לי.
את כל הדברים הטובים שאמרתי שאני מייחלת להם.
[אז למה אני עדיין מתחלקת לי לפינה שרוצה מאוד, שירצו מאוד, שיש לה מיליון תבניות ותובנות אבל התרגום החופשי שלה לכל זה הוא עדיין שאני צריכה את המלחמה של אחרים עליי.
ויורד לי האסימון בדיוק בשניה הזאת, שכמה וכמה פעמים כבר שמעתי את זה, שאני אדם עם מעט מאוד אנשים שבאמת קרובים אליי, כי כדי להיות קרוב אליי צריך להילחם, אבל אז זה משתלם.
[[משתלם לך להילחם עליי.]]]

אני אמשיך להילחם לעצמי
ואוסיף תקווה, שיום יבוא ואני לא אצטרך את הדרך הזו אליי.
אני אתיר את הקשרים
אבין את הבועות
אנשום בין החומות השקופות
ואסלול לי דרך שכולה באהבה.

פאק איזה קיטשית אני.
לילה טוב.
לצפיה ב-'אני כבר לא יודעת לכתוב'
אני כבר לא יודעת לכתוב
22/02/2009 | 02:33
6
92
זה הכל ניסיונות לשחזר.
או טיוטות.
או שניהם.


~


קח את המכחולים שלי
קח את כל המילים
תיצור את הכאב שלי
תיצור את המחשבות שאני לא חושבת
שאני רוצה שתחשוב בשבילי

העייפות ממסה את הצבעים ומוהלת
במים את האותיות שאני מחברת
החושך חושף את כפות הרגליים
הרוח מדגדגת בין האצבעות
הם מלפפים את הלשונות וגוררים אותי למטה ואני
מרגישה
את הפחד מתהדק ואת החגורה נפתחת
אני יודעת שרק עוד חור אחד ואני
צונחת
רק אתה יכול להציל אותי עכשיו רק אתה יכול
לשחרר את המכחולים שלי החוצה
לצבוע את השמים לפני שהם
יבלעו הכל.


רציתי לבקש ממך מוזיקה
הצלחתי לבקש רק סליחה
קח את השתיקה שלי ותן לה
להתנגן בעדינות
לפני השינה.

לצפיה ב-''
22/02/2009 | 02:36
6
אני אוהבת אותך.

[אתקשר. מחר.]
לצפיה ב-'המילים שלך'
המילים שלך
23/02/2009 | 20:51
1
39
רוקמות אצלי זכרונות.

תודה לך.
לצפיה ב-'תודה.'
תודה.
24/02/2009 | 01:43
15
לצפיה ב-'these are the seasons of emotion'
these are the seasons of emotion
24/02/2009 | 01:43
2
16

רק כשהגעת הבנתי
כמה התגעגעתי.


האהבה שלך היא דרך זכוכיות:
השמשה של המכונית, או היד שלא הנחת על שלי
אני משאירה אותן מלוכלכות כי אני מסוגלת  
לראות רק את ההשתקפות כשהיא קורסת
פנימה בצורות שונות והאורות נמתחים מול העיניים ואתה כמעט ואני
כמעט נוגעת.


אתה תלך ותשאיר אותי עם כל האבק הזה לנשום
לא נתת לי כלום מלבד רגעים של הטמעות מוחלטת
השארת את עצמך בחוץ והנחת לי לספוג אותך פנימה.
אני אתן לך הכל ואתה תיקח ממני את הרעש
ואת האור
ותשאיר אותי צמאה ושותקת.










(אני גם ככה לא יכולה למחוק, אז עוד קצת טיוטות שישארו טיוטות.
ואולי אלו עבודות שחרור, כמו שאהבתי לכנות אותן מדי פעם).


לצפיה ב-'ואני אהבתי שקראת להן ככה.'
ואני אהבתי שקראת להן ככה.
24/02/2009 | 14:36
1
18
עבודות שחרור.

אהבתי. נורא.
לצפיה ב-'לי זה דווקא מזכיר את השואה '
לי זה דווקא מזכיר את השואה
24/02/2009 | 21:56
15
לצפיה ב-'כיתוב'
כיתוב
16/02/2009 | 23:33
16
43
תכתבי אותי
בידיים
ברגליים
על הברכיים
על זרועות
תכתבי אותי בזכרונות, באנקות
ביבבות
תכתבי אותי ברגשות,
בעיטות קטנות
עד שאבעט, אבעט ואחבוט.
תכתבי אותי במילים רכות, בקול מתנגן,
באהבה שלא אעז לדמיין
תכתבי אותי בשנים שמפרידות
בין ידע לתמימות,
בין עיניים טובות לשלי, לעיתים מבועתות
תכתבי לריק עד שארצה להכות
הריק שבין מילה אחת לאחרת
הריק שבין אהבה טרופה לבין דמיון
גם אני לפעמים כותבת
אבל בעיקר, בעיקר שומרת, בזכרון.
לצפיה ב-''
16/02/2009 | 23:39
1
4
אני חושבת שהניסוח נורא מדוייק,ותוהה,זכרון זה טוב,לא?
לצפיה ב-'זה כל מה שיש לנו, לפעמים... }{'
זה כל מה שיש לנו, לפעמים... }{
16/02/2009 | 23:40
36
לצפיה ב-'יפה אחת.....'
יפה אחת.....
16/02/2009 | 23:43
1
17
לא אגיב על הנושא עצמו כי את לא באמת צריכה את התגובות ממני כדי לדעת מה דעתי,
אבל זה מקסים ואני אוהבת את הגיוון הזה שלך.

לצפיה ב-'גיוון?'
גיוון?
16/02/2009 | 23:54
13
[אני לא בטוחה שזה הנושא שאת חושבת חי.]
לצפיה ב-'>'
>
17/02/2009 | 00:16
1
3
חולמת אותך בהזיה קולחת
חותכת אותך במכה משתלחת
אני קפואה ואת רותחת
אני פוצעת ואת סולחת

הטירוף מתנגן, ההזיה פוצחת
בריקוד מזדמן עם סכין ומחט
בתנועה אחידה של עפרון ומחק
דוהרת מהר והרחק מנחת

את רושמת אותי, אך אני נשכחת
אני סיפור המתח ואת הרוצחת
אני הבית ואת האורחת
ואין תרופה לך, הקדחת

לא אתן מנוחה, אדע רק לקחת
אשאיר אותך כמוני, צורחת
את עזבונך אני ממשיכה וגונחת
זיכרון שהותרת בי והשאר - שוכחת.
לצפיה ב-'<'
<
17/02/2009 | 00:23
4
תיקונים :|


חולמת אותך בהזיה קולחת
חותכת אותך במכה משתלחת
את קפואה ואני רותחת
אני פוצעת ואת סולחת

הטירוף מתנגן, ההזיה פוצחת
בריקוד מזדמן עם סכין ומחט
בתנועה אחידה של עפרון ומחק
דוהרת מהר והרחק מנחת

את רושמת אותי, אך אני נשכחת
אני סיפור המתח ואת הרוצחת
אני ההוסטל ואת האורחת
ואין תרופה לך, הקדחת

לא אתן מנוחה, אדע רק לקחת
ואחר, אשאירך כמוני, צורחת
את עזבונך אני ממשיכה וגונחת
זיכרון שהותרת בי והשאר - שוכחת.



[כלכך הייתי אמורה לישוןכבר.]
לצפיה ב-'לדעת'
לדעת
17/02/2009 | 21:16
13
זה טוב, שהזהירו אותי מפניך. אולי במקום להמנע אני יכולה כך, בדיוק כך, להנות בדיוק ממה שאני רוצה, ולזרוק את השאר. האמנם? לזרוק? יכולה? אני?
המשיכה שלי לדברים דוחה אותי. היא כל כך
רפטטיבית, לא מגוונת, לא מתחדשת, תמיד במערבולות אל אותו האמצע העמוק המסויים, אני כבר מכירה את השחור ששם בעל פה ואפילו כמעט ולא פוחדת ממנו. כמו להכיר את החדר שלך בחושך. כי זה
השחור
שלי.
אותו אני הכי הכי יודעת.

אני רוצה
להתקשר ולהקשר ולהתלות ולתגאות ולגאות ולשפול. כנראה. כי זה מה שאני אוהבת. חבטות, שמזכירות לי עד כמה אני יכולה להרגיש וש
אני
עדיין

כי אחרת
איך יודעים? היום יום שוחק וצריך מה ש
יחדד
כמו עפרון
כדי שייצא דיו
כדי שנוכל לכתוב.
לצפיה ב-'-'
-
19/02/2009 | 17:20
3
4
בואי ונרד
למטה
רק כדי להתקרב
אז מה אם חשוך שם ומפחיד
בואי נבכה עד שלא יהיה מה להגיד
בואי וניפול
ביחד
ליפול זה השחור החדש
אדום-דם זה השחור החדש
ולהסתבך כל פעם מחדש
זה כבר די ישן אבל נראה שלא נמאס

לא מספיק




[די]
לצפיה ב-'--'
--
19/02/2009 | 17:25
4
אז תני לי עוד קצת חומר טוב
למהומה
לקבור בו כל טיפה של אושר ואז
לנבור בערימה
תני לי עוד כמה מכות לחבוש
שיהיה במה להתעסק
תגרמי לי עוד פעם לתסוס עד ש
אתקשה להתאפק
/
את חדה ומשתלחת
או עומדת במקום
וזו אני השבה, מתנגחת
להרגיש את החדות, שתהלום
בתקוה שתתקהה
בתקוה שתתקהי
בתקוה שמשהו ישתנה
בתקוה שאני
לצפיה ב-'את כותבת שירה וזה מקסים מקסים .'
את כותבת שירה וזה מקסים מקסים .
19/02/2009 | 20:56
1
13
לצפיה ב-''
20/02/2009 | 14:19
7
לצפיה ב-''
19/02/2009 | 17:44
3
http://www.youtube.com/watch?v=StdBsUzJDTA

some part of you
too small to lose...
לצפיה ב-'...'
...
20/02/2009 | 13:56
3
5
לפעמים אני חושבת אותך
אפילו בטעות
מדמיינת דברים לכדי מציאות
שאיננה שלי
שאיננה

קמתי בבהלה כי פתאום זה חדר לחלום שלי, ונזכרתי - היה כיף לשכוח ללילה שלם. אבל אז שכחתי שוב או פשוט, זכרתי וזה לא שינה. זה נכנס לאיזשהו מקום אחורי בתודעה ונשאר שם. כמו הדברים שלך, בעומק מגירת השידה שלי, מחכים ליום שבו אוכל לזרוק אותם. ועד אז, הם מאבדים מערכם הרגשי, ממש כמו בנוסחאות של חצי-חיים במתמטיקה שפעם אהבתי.
ממש כמו עוד כמה דברים שאני שמחה לאבד, לאט לאט עוד ועוד.


White and black
Oh, you looking for the sun boy?
The sun doesn't shine down her
In shadows

זו רק אני,
אני יוצרת את השמש שלי.
לצפיה ב-'[plants and rags, pj harvey]'
[plants and rags, pj harvey]
20/02/2009 | 13:56
9
לצפיה ב-'לירונצ'. אני אוהבת אותך'
לירונצ'. אני אוהבת אותך
12/03/2009 | 09:39
1
13
לצפיה ב-''
15/03/2009 | 01:50
9
לצפיה ב-'חשבון לילה'
חשבון לילה
17/02/2009 | 22:40
3
70
אמא אומרת לי [שוב]
לכתוב מכתב
גם אם זה ביני לבין עצמי.

אמרתי לה שאני כותבת לו מכתבים, התכוונתי לפה. התכוונתי לרגש שרק לו חשפתי במקום הזה.
.

גם אמרתי שאני לא מסוגלת אפפעם לכתוב מכתב 'מסכם' כי תמיד נראה לי אח"כ שיש לי עוד.
.

אני אוהבת אותה, את אמא.
התקשרתי להגיד לה שהיא משתנה. ושהיא טובה, ושזה חלק מהלימוד ומרגישים את זה.היא אומרת שגם עליי מרגישים.
אני מניחה שהיא מתכוונת שהדרמה ירדה.
אני מוסיפה שיש קבלה עצמית בתהליך הזה שלא תמיד אני אחראית לה.
אבל היא מברכת, ואומרת שאני עכשיו ברחם שלה. עוברת תהליך של לידה מחדש. ושם הייתי לידה עכשיו היא מחבקת. ושולחת חיבוקים דרך הטלפון.

הסברתי לה שהיא מקום ראשון בתהליך הזה אצלי.
הכי קל לי זה להרים טלפון אליה כי היא תמיד שם. בכל שעה ובכל מקום.
אפילו אמרתי לה שאני לא רואה משהו שיותר מתאים לה ממה שהיא עושה.
מטפלת באנשים עם כל הלב והנשמה.

וכמו שאמרתי לו שבוע שעבר, חוכמת חיים שווה יותר מאחלה תואר.
ככה זה מרגיש.
והוא היה שמח, ומרוצה, שיושבת מולו הבת הקטנה שלו,שכבר גדולה, ושלוקחת את החיים כמו שהם בלי עטיפות ובלי לצרוח יותר מידי.
אמרתי לו שהחיים זה תקופות, ואנחנו בעידן מתקדם, אז בעצם מדובר בלהמציא את עצמנו כל פעם מחדש. זה הלשרוד החדש.
רק ככה נוכל לספר את מה שעבר עלינו ואולי אפילו עם חיוך בקצה של הפה.
.
הם ההורים שלי
ואני כבר לא מורדת
וההודעה הזו מלכתחילה לא הייתה אמורה להיות ככה אבל יש הרבה דברים שלא היו אמורים להיות כי תכננו אחרת.

אז אני מקדישה כל מילה וכל פסיק ונקודה למי שהביא אותי לעולם.
עם המון תודה
ומלאת תקווה, לחיים שמחים ומלאים, בלי הנחות ובלי שקרים.
אני מסתכלת עליהם ובוחנת את עצמי.
אני אצא בסדר [אני אומרת ביני לביני]
ואנחנו נהיה שם למי שיצטרך
ויותר מרק מילים
והזוי
אנחנו נהיה שם אחד בשביל השני. או השניה.
זה מצחיק להתקרב לעשור הזה ולהגיד אני אוהבת אותם ביחד או למרות כל.

אני מניחה שזה חלק מהשלום העצמי, גם החלקים האלה עושים איזה שינוי ומתקרבים.
.

אני עדיין  מחכה לסימן בורא עולם.
שהדרך שאני הולכת בה ושהבחירות שלי הם מהמקום הנכון.
אני יודעת שרק הזמן יגיד אבל כ"כ חשוב לי להיות ערה לדברים, רק כדי לא להגיד שישנתי בזמן שקרו פה כל מיני דברים ואני התנהלתי מתבניות.
.

אמרתי לה שהיום אני מחולקת לשלוש [שבגדול זה הרבה פחות מפעם בחלק הזה]
90% אני
9% מחכה לו
1% מה שיגיע ברכה.

וזה כבר שונה שיש לי 90% מעצמי. או שלפחות זו התחושה.
ולא אכפת לי מלמחוק הודעות, כי זו מי שאני והחלטתי להפסיק להתחבא.
ונכון אולי זה לא אומר המון, אבל זה מקום, הרבה יותר  ממקומות אחרים, שאפשר להקליד את מה שמרגיש בקצות האצבעות
וישר הופך למילים שמרגישות.
למילים שמרכיבות אותי כרגע.

.

בורא עולם.
עכשיו זו פנייה ישירה אלייך.
בנוסף לתפילותיי, אנא ממך, הסר כל עיכוב מדרכי וקרב את אוהבי אליי.
משם אני מקווה שהדרך תהיה קלה יותר.

לילה טוב.
לצפיה ב-'ובא לי לרשום לעצמי'
ובא לי לרשום לעצמי
17/02/2009 | 23:11
1
8
"ברוכה הבאה"
לתהליך החופש.

ברוכה הבאה לחופש שלי.
לצפיה ב-''
17/02/2009 | 23:18
12
לצפיה ב-'...'
...
22/02/2009 | 23:28
6

אני לא מכירה אותך, אבל כל מה שכתבת כאן מלא בתקווה, ובאהבה והכי חשוב, בהכרת הטוב- של מה שיש לך, ושל מה שעוד עשוי לבוא... זה מקסים, תודה על שגרמת לי לעצור ולחשוב.

לצפיה ב-'.'
.
09/02/2009 | 21:12
6
14
אמא אמרה שהיא כועסת שחיברו אותו למכשירים.
שהיה צריך לתת לו ללכת.
אני רק חושבת שזה כמו איזה דז'ה וו רע,
הם אמרו לנו אז- "או שהיא תתעורר או שלא",
ואיך מגיעים כלכך מהר ממצב שעוד יש בו קצת תקווה
לקריסת מערכות טוטאלית.
אני לא הולכת לשם. אם הוא יתעורר אולי אני אלך,
ואם לא, אני לא רוצה לזכור אותו ככה. כמו שעכשיו.
(מורדם ומונשם בטיפול נמרץ).
גם ממנה לא נפרדתי, ומה זה כבר משנה עכשיו.  
(זה לא מה שזוכרים בסוף).
אני לא הולכת לשם. אני שונאת בתי חולים.
(לפחות בבתי קברות כבר אין ריח של מוות).

יש מחר בחירות, כנראה הראשונות מאז קום המדינה שהוא לא יצביע בהן
(בבחירות הקודמות אמא לקחה אותו להצביע בבית אבות והוא שאל אותה אם הוא יכול להצביע למפא"י).
אני מנסה להיזכר בבחירות שעוד היה לי אכפת מה תהיה התוצאה שלהן. כשעוד חשבתי שזה יכול לשנות משהו.
שלא החלטתי למי להצביע או במי לתמוך בשיטת האלימינציה.
כאילו שכבר אין טעם. אין תקווה ואין טעם וכל המערכות במדינה הזאת קורסות אחת אחת,
מערכת החינוך והרווחה והכלכלה, כמו כליות-ריאות-לב,
כמו אצלו, אולי זה סופני ואולי לא
אולי יש תקווה ואולי כבר לא
אני לא יכולה עם חוסר הודאות הזה,
ומה הטעם בכלל, היו צריכים לתת לו ללכת.
ואיזה עצוב זה, שאני באמת חושבת ככה.
שהייתי מעדיפה שהכל היה נגמר כבר אתמול או שלשום,
שהייתי מעדיפה הלוויה על איך שהוא עכשיו ועל איך שהוא יהיה אם הוא ייצא מזה,
ואיזה כואב זה,
כשמוותרים עליך.




[וכשלא צריכים אותך
ולא מתגעגעים אליך
ולא רוצים אותך שם יותר].
לצפיה ב-'..'
..
09/02/2009 | 23:19
1
8
"ואיזה כואב זה,
כשמוותרים עלייך.


[וכשלא צריכים אותך
ולא מתגעגעים אליך
ולא רוצים אותך שם יותר]."

נחנקתי מהקטע הזה.
אולי כי אחת מהמלחמות שלי זה ללמוד לא לוותר עליי, ושאני צריכה אותי.

ואולי כי זה מחזיר אותי קצת יותר מעשר שנים אחורה
כשהוא שכב שם בבי"ח מול העמדה של האחיות להשגחה 24 שעות
והיה משהו עם הכליות
וכ"כ מהר שהוא הלך [נראה לי]
ואמא התקשרה בלילה מהבי"ח להגיד שזהו, הוא הלך. ובאנו לשם, וראיתי אותו מכוסה.
ואני לא בטוחה אם זה היה בהלוך או בחזור
אבל U2 שרו בדיוק ברדיו "with ot without you....." וזה היה כ"כ סימבולי באותו רגע
ומאז ועד היום לשמוע את בונו שר את השיר הזה, זה לזכור את הלילה שבו הוא מת.
ויחד עם זה לזכור את כל ההוויה שלו בחיים.
לזכור את הסיגריה שעישן בשביל להעביר טעם רע, לזכור את הגלידות של שבת, ואת החופש הגדול שם והסופר, והמקל, והבית אבות, והפסטרמה.
וזה המון זכרונות טובים.
עם דמעות של געגוע והמון רצון שיחזור [ובכלל כמה מתאים שהם יחזרו כולם עכשיו כי כל המשפחתיות נעלמה]
אבל גם הבנה
שנשאר לי המון שלקחתי איתי. ושאני לא שוכחת ושזה חלק מאיתנו, הזכרונות שנשארים לך מאנשים, לטוב ולרע.

מאחלת בשורות טובות
ושולחת חיבוק אמיתי מכאן.
לצפיה ב-'...'
...
09/02/2009 | 23:45
7
תודה.

(וזה לא שויתרנו עליו, זה לא שאנחנו רוצים שהוא ימות, זה פשוט להבין שזה כבר לא יהיה אותו הדבר ושלא תמיד יש טעם להילחם ושזה אנוכי לרצות שהוא יהיה שם פיזית רק בשביל שהוא יהיה חי, אם הוא כבר לא שם באמת והוא רק סובל יותר, ושצריך לתת לו ללכת. רק לפני שנה וקצת לא ידעתי בכלל איך להתמודד עם המחשבה שהוא ימות, גם לא כשזה היה קרוב כמו עכשיו, אבל אולי באמת כבר אין בזה טעם יותר).
לצפיה ב-'[אזלמהליפוליטיקהעכשיו]'
[אזלמהליפוליטיקהעכשיו]
11/02/2009 | 00:39
14
28.3.06

בחירות 92'. אמא ואבא הולכים להצביע ולוקחים אותי איתם כדי שאני אראה איך נראית דמוקרטיה. "אמא, מי זה רבין?" "אבא, איך יודעים שאתה לא מרמה ושם שני פתקים?" (הראש הקרימינלי שלי, בגיל 6). אני זוכרת את המקום, ושהיו שם הרבה אנשים. אתה היית בן 13 או 14, בערך בגיל של אחותי הקטנה היום.  רבין ניצח. אבא ואמא שמחו. הכל היה אז יותר פשוט, או שזה סתם נראה לי ככה כי הייתי קטנה מדי בשביל להבין. אני זוכרת שבשבילי בגין היה האיש שהחליק באמבטיה ושבר את הרגל, וכשהוא מת אז לא היו סרטים מצוירים בטלויזיה.

בחירות 96'. אתה שולח אותי לקחת סטיקרים מכל מי שעומד בצמתים, כדי שיהיה לנו אוסף סטיקרים משלנו (ניסית לשכנע אותי שזה מגניב). אני בת 10 כמעט, אתה עוד מעט בן 17. אתה אומר שבבחירות הבאות אתה כבר תוכל להצביע. אתה מסביר לי כמה זה חשוב להצביע ועוד כל מיני דברים על דמוקרטיה ואני מקשיבה לכל מילה שלך, כי אתה תמיד הבנת הכל וידעת להסביר הכי טוב. אני חוזרת עם הרבה סטיקרים, אתה צוחק עלי שהבאתי יותר מדי של ביבי,  כי אנחנו בכלל לא בעדו. אני שואלת אותך למה אנחנו לא בעדו. אתה אומר שהוא לא ימשיך את הדרך של רבין, "את זוכרת שהדלקנו נרות בכיכר?", כבר עברו כמה חודשים מאז, אבל לא שכחתי. עכשיו כבר עברו 10 שנים, ואני עדיין זוכרת. בסוף ביבי ניצח, ואתה היית מאוכזב. אמרת שלא יהיה פה טוב עכשיו.

בחירות 99'. חצי שנה אחרי שנהרגת. אני יוצאת לאסוף סטיקרים בצמתים- הפעם כבר לא בשבילך. הפעם כבר יש לי דעה משלי, בגיל 13 אני כבר גדולה מספיק בשביל להחליט במי אני הייתי בוחרת, אם הייתי גדולה מספיק. הפעם אני מביאה סטיקרים של ביבי סתם בשביל הצחוקים, ומאיימת על אמא שאני אשים אותם על האוטו שלה. אמא ממש לא אוהבת את ביבי, היא חושבת שהוא היה צריך לצאת כבר מלבנון. בכיתה אנחנו מתווכחים בשעת חברה אם צריך להחזיר את הגולן או לא, ואם צריך לצאת מלבנון. כל פעם שמדברים על לבנון אני מתכווצת. אני לא יודעת אם שאלת את עצמך לפעמים מה אתם עושים שם ובשביל מה אתם בכלל מתים שם. אם חשבת בכלל שגם אתה יכול למות שם. ברק ניצח, שמחתי. אחרי שנה יצאנו מלבנון.

בחירות 2001. אני חושבת שאנחנו כמו רפובליקת בננות- רוצחים פה ראש ממשלה, ואז בחירות כל שנתיים.  אבא מספר לי למה הוא לא אוהב את שרון. אמא אומרת שהיא לא סומכת עליו. "אבא, מי יותר גרוע, ביבי או שרון?" אבא חושב ואומר "ביבי". אבל שרון נכנס ללבנון. אם הוא לא היה נכנס לשם, אתה היית חי היום? זה טפשי לחשוב על זה, או להאשים אותו. מה שהיה היה. חברה שלי אומרת שרק שרון יכול להכניס לערבים האלה, ואני אומרת לה שתפסיק לדבר ככה כי גם הם בני אדם. היא אומרת לי- "איך את יכולה לאהוב את הערבים האלה אחרי שהם הרגו את אח שלך?" , אני אומרת לה שתשתוק ושזה בכלל לא קשור. "אתם, הימנים, מאשימים את הערבים. אני מאשימה אותנו". שרון נבחר. אני אמרתי שלא יהיה פה טוב.

בחירות 2003. אני חושבת שכבר לא היה ממש אכפת לי- הייתי בת 17 כמעט, כשאתה היית בגילי היה לך אכפת, לא? אולי זאת רק המציאות שהשתנתה, אולי כבר נעשיתי אדישה אחרי כל מה שקרה פה. כבר לא היה לי אכפת ששרון ייבחר. במילא אין אף אחד שאני מאמינה לו. קצת קנאתי בך, שאתה ידעת בדיוק מה הדעה שלך וגם היה לך במי לתמוך. אבא אומר שהוא לא מאמין ששרון שוב נבחר, ושלעם הזה יש זכרון קצר. אמרתי לו שלפחות זה לא ביבי. בכלל, מה האפשרות השניה? מצנע? מי הוא בכלל? אז שיהיה שרון. יותר גרוע לא יכול להיות פה. זה לא שסלחתי לו על לבנון, פשוט כבר לא אכפת לי.

בחירות 2006. אני יודעת למי אני מצביעה. מעניין אם גם אתה היית מצביע להם. מחר, בפעם הראשונה אני אלך להצביע. אני אסמן 'וי' על עוד אחד מהדברים שכל אזרח עושה בחיים שלו, על עוד דבר ברשימה של הדברים שאני אעשה ואתה כבר לא. בבחירות הבאות היית אמור להצביע, וזה היה כבר לפני 10 שנים. כמו בשיר- "מאז שעזבת, הרבה השתנה כאן". אם רק היית יודע. יצאו מלבנון ונכנסו לעזה ויצאו מעזה והיו הרבה בחירות והרבה פוליטיקאים, אבל כמעט שלא היו פה מנהיגים. ראש העיר שלנו יהיה כנראה ראש הממשלה הבא, וראש הממשלה נמצא בתרדמת בהדסה.  אתה מת כבר שבע וחצי שנים, פספסת די הרבה. כבר לא כל כך אכפת לי מי ייבחר, בסוף כולם יעשו את אותם הדברים בכל מקרה. אני לא כמוך, אני לא מפגינה בצמתים, ההפגנה היחידה שהייתי בה היתה לפני שנתיים בכיכר רבין בעד הנסיגה מעזה. בינתיים יצאו גם משם. לא בכיתי, כמו שבכיתי כשיצאו מלבנון. אתה יודע שיצאו משם ביומולדת שלי? הייתי בת 14, כמו אחותי הקטנה היום.  מחר אני אלך להצביע, פעם היינו מתווכחים כל הזמן מי יותר טוב בשביל המדינה, היום מתווכחים מי לא יהרוס אותה הכי מהר. כבר אין ויכוחים סוערים, אני חושבת שכולם נהיו קצת אדישים, לא רק אני.

.......................

10.2.09

בחירות 2009. הלכתי להצביע היום. נסעתי 3 שעות לכל כיוון, בתחבורה ציבורית, לא בחינם, רק בשביל זה. אני מנסה לחשוב למי אתה היית מצביע, ואני לא מצליחה להחליט אם היית מצביע כמוני או כמו אבא ואמא. כבר היית אמור להצביע 5 פעמים. זה אומר שהיו 5 מערכות בחירות ב-10 שנים. ושאתה מת כבר 10 שנים (ושלושה וחצי חודשים, ליתר הדיוק). ולי יש עוד כלכך הרבה להגיד לך (כל יום יש עוד משהו לספר). לפי שנה וקצת אמרתי באזכרה שלך שמאז שעזבת הרבה השתנה כאן. כמו השיר, אתה יודע. בעצם לא, כי גם זה כבר מאחרי שנהרגת. אבל עכשיו אני גם רוצה להוסיף שמאז שעזבת החושך גובר כאן. היה לי קצת עצוב היום, אתה יודע. כשנהרגת זה עוד נראה הגיוני שיום אחד מפלגה שאני אצביע לה (או שאתה היית מצביע לה) תנצח בבחירות. וזה עוד נראה הגיוני שמתישהו יהיה פה שקט. ולא רק בין המלחמות או הקסאמים. מאז שעזבת החושך גובר כאן, ומאז הבחירות הקודמות הספיקו להיכנס שוב ללבנון ולצאת ממנה מינוס 120 חיילים ולהיכנס לעזה ולצאת ממנה, ואני כבר לא רואה חדשות כל הזמן ואני לא הולכת להפגנות ואני לא  בוכה עליך ולא מנסה לדמיין מה היה אם היית פה ולא  מאמינה שיהיה שלום ולא מאמינה שלמפלגה שאני אצביע לה יש סיכוי כלשהו להיות בשלטון ולא מאמינה שביבי יהיה ראש ממשלה וגם לא מאמינה שהוא לא יהיה , ואני בעיקר לא מאמינה יותר.

(ב-10 בלילה חושפים את תוצאות המדגם, אנחנו צועקים ביחד "יש!", בווליום של כמו-אחרי-גול-במשחק-כדורגל, כי הם אומרים שביבי לא יהיה ראש הממשלה. הטלפון הראשון הוא לאבא. הוא אומר שהוא עדיין לא שמח בגלל שזה רק מדגם, וזה יכול להתהפך, כמו שהיה ב-96. אמא אומרת שהיא בכלל לא אוהבת את לבני. בכלל, מאז שנהרגת כבר לא אכפת לה כלכך מי יהיה ראש הממשלה, כל עוד זה לא ביבי וכל עוד לא ייכנסו ללבנון או לעזה וימותו שם חיילים. צר עולמה כעולם 4 אמהות, או לפחות כעולם אמא שכולה אחת. אבא היה בעד המבצע בעזה. אני ואמא לא. אני לא יודעת מה אתה היית אומר. או למי היית מצביע היום. אני רק יודעת ששמעתי היום את "למה לי פוליטיקה עכשיו" 4 פעמים ב-4 מקומות שונים, ושאני מתגעגעת אליך).
לצפיה ב-'אולי ניפול '
אולי ניפול
12/02/2009 | 00:00
16
שיטבעו האוניות
שיישרף הפחד
אולי ניפול אחורה
לַעולם


אני לא צריכה אף אחד ואני לא רוצה אף אחד (אחר) וזה לא משנה, כל האנשים שיש שם, זה לא משנה, שיש לי חבר ושהוא אומר לי שהוא אוהב אותי ואני אומרת "גם אני" ואף פעם לא "אני אוהבת אותך" וזה לא שאני לא מתכוונת לזה אני פשוט לא יכולה אחרת, כי אני לא יכולה להגיד את המילים האלה, וגם אם אני אגיד זה לא יעזור, הוא עדיין יילך בסוף ואני רק ארגיש טיפשה יותר, כי אמרתי. וזה לא משנה שיש לי הרבה חברות ומליון אנשים מסביב אני לא רוצה אף אחד (אחר) ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה אז אני רק רוצה ללכת מכאן אבל אני לא יודעת לאן, לא רוצה הביתה ולא רוצה לישון ולא רוצה לבכות ולא לכתוב, כי מה הטעם,
אם לי לא אכפת אז למה שלמישהו אחר יהיה
ואם אני מוותרת אז איך אני יכולה לצפות שלא יוותרו עלי.
(אז אני כבר לא מצפה. לכלום. ואני כבר לא הבעיה של אף אחד אחר. רק שלי).



בלי כאב לב, בלי אשמה
בלי עבר


אני רוצה לשכוח הכל ואני רוצה לעשות delete ולהמשיך הלאה ולא לכעוס ולא להצטרך אף אחד אף פעם או לפחות רק את מי שיהיה שם באמת ולא יילך אבל אין אף אחד כזה, אני לא יכולה לבטוח באף אחד (שלא יילך) אז אני אעשה להם את המוות עד שילכו ואז זה יוכיח לי שאני צודקת ושכולם הולכים בסוף, נראה כמה זמן הוא יכול בלי סקס וכמה הוא יכול עם המצבי רוח שלי ונראה כמה הוא יכול לאהוב מישהי ששונאת את עצמה ככה  ונראה איך הוא מתמודד עם אח מת ומשפחה דפוקה ועם זה שאני לא מוכנה לדבר איתו על שומדבר מזה ולמה אני בכלל עושה לו את זה אם אני לא שונאת אותו, זה רק מוכיח כמה שאני רעה ושאני לא מעריכה את זה בכלל, ושזה מגיע לי, כשהוא יילך בסוף.
(מי שאוהב לא הולך).


בלי לפחד, בלי חרטה
בלי מחר


זה קשה, לשנות כ"כ הרבה הרגלים יומיומיים ולחשוב 20 פעמים לפני שאני בכלל פונה ולהתחרט 30 פעם על זה שבכלל ניסיתי ולא לסמס לך ולא לצפות שתעני ולא לקוות שתחזרי ולא לשנוא אותך ולא לנטור טינה ולא לרצות שיהיה לך רע כמו שלי רע ולא לרצות לפגוע יותר גם כשאני נפגעת ממך כל פעם מחדש וזה קשה לי אבל זה כבר לא עניינך ולא הבעיה שלך וגם לא משהו שאני יכולה לפתור לבד אבל את כבר לא רוצה לפתור.
(לפחות תגידי שאת שונאת אותי. ואם לא, אז למה את עושה לי את זה).


למה זה מרגיש
כלכך לבד
איך זה בוער
כשהלילה יורד


(בלובנד ורות דולורס וייס).
לצפיה ב-'...'
...
15/02/2009 | 21:01
1
9
סתם להגיד שמתחברת כל כך....
לטיפול נמרץ המחורבן
לקריסת מערכות
ולהתלבטות הזאת אם להכנס ולזכות בעוד כמה רגעים אחרונים
או לא ללכת ולזכור איך הוא היה.

אני דווקא זוכרת את הפרידה יותר מכל דבר אחר כרגע
ואולי עדיף באמת לא ללכת... כי אני כבר לא מצליחה לזכור איך זה היה לפני.

סורי על ההשתפכות...
רק רציתי להגיד שמזדהה
לצפיה ב-'תודה..'
תודה..
15/02/2009 | 21:24
9
לצפיה ב-'ט!@#$%'
ט!@#$%
10/02/2009 | 13:34
2
18
פתאום, כשאני רואה [שוב] בחורה חצי מתה, אני מרגישה אשמה שבכלל פתחתי את הפה, רק מעצם הפחד מאיך שהיא עלולה לקחת את הסיפור שלי. זה לא נראה לי טוב, זה לא נראה לי ספרותי, זה לא נראה לי בכלל, ולא אכפת לי מה אומרים, כשאני חושבת על חצי בנאדם ועל בית חולים. כשאני משוה תמונה שלה חיה לתמונה שלה עוד שניה נשברת. קלאק קלאק קלאק. אוסטאופורוזיס. בשבילי לכתוב את זה עכשיו על עצמי ובדיעבד זו בדיחה, אני צוחקת על זה במרירות, צינית לגבי זה בדיוק כמו הנימה שבה אני כותבת. וכוסעמק, אני רוצה שהיא תבריא, אני רוצה שכולן יבריאו. אני רוצה שהיא תשמין, אני רוצה שהיא תראה בעיניים החדשות שלי כמה שזה מכוער לה. אני רוצה שהיא תקנא בי שהחלמתי ותרצה גם. אני רוצה שהיא תצליח. אני רוצה שכולן יצליחו. אני לא רוצה לראות את החרא הזה אף פעם אף פעם אף פאקינג פעם יותר.
לצפיה ב-'...'
...
10/02/2009 | 13:43
3
[מה לעזאזל מביא אותי לכתוב ככה כשאין אפילו נועה שתמחק?]

סליחה שזה מעסיק אותי אבל זה מעסיק אותי כי ככה אני ורצות לי בראש תהיות כמו,
מעניין אם היא מאלה שכשאומרים להן שהן מכוערות ככה זה עושה להן שמחה חולנית של בואי נמשיך עוד, או שאם אני אגיד לה כמה זה מכוער לה היא תבין, ואם זה ישנה, ומה ישנה, [משהו חייב] ואם היא רוצה ומה היא רוצה ואם אחרת, ואם כבר אחרת ואיפה קשה ולמה עדיין ומה עדיין, ואם היא מהשתקניות או מהחופרות או מה-תלוי-מתי-יות, ובמה זה תלוי, ואיך אני יכולה להגיע אליה ואיך אני יכולה לעזור לה כי זה כמו לא להצליח לפתור בעיה באלגברה בשבילי, לא, איזה, יותר גרוע, כל כך הרבה יותר גרוע זה יכול - לשגע אותי. אני לא יכולה לראות אותן בלי לרצות לעזור להן.
לצפיה ב-'><'
><
15/02/2009 | 13:30
I guess I'm an underwater thing so I guess I can't take it personally I guess I'm an underwater thing I'm liquid running I guess I'm an underwater thing so I guess I can't take it personally I guess I'm an underwater thing I'm liquid running I guess I'm an underwater thing so I guess I can't take it personally I guess I'm an underwater thing I'm liquid running I guess I'm an underwater thing so I guess I can't take it personally I guess I'm an underwater thing I'm liquid running I guess I'm an underwater thing so I guess I can't take it personally I guess I'm an underwater thing I'm liquid running I guess I'm an underwater thing so I guess I can't take it personally I guess I'm an underwater thing I'm liquid running I guess I'm an underwater thing so I guess I can't take it personally I guess I'm an underwater thing I'm liquid running
[טורי איימוס]

זהו. רק תזכורת עצמית.
לצפיה ב-'געגוע'
געגוע
09/02/2009 | 00:25
1
54
זה להגיע לנקודה הזו בשביל להרגיש.
ואיך צורחים געגוע?
איך צורחים שנים?

איך אני הולכת ומתרחקת מהרגש בשביל האיזון
והולכת לשם בשביל להרגיש.

.

פעם חלמתי על לילות לבנים עם מחשב ומילים הזויות וכואבות.
היום אני חולמת עליך. אותך. אותנו. את כל המסביב.
לחשוב שיש לך חלק כ"כ גדול במלחמה שלי בעצמי. ולא כי נלחמת, כי היית חלק ממה שאני מנסה להנות לו עורף. חלק ממני. ואהבה ענקית לך.
.

מילים מילים
הייתה לי הודעה ביום שישי שהלא הייתה חוסכת בדמעות והיא נחמקה, כנראה שזה מה שהיה צריך להיות.
לחשוב שהיינו אמורים הערב, לציין את שנות הכרותנו
ואני כאן עושה לחיים עם עצמי בשביל להרגיש חלק ממני.

אני אוהבת אותך.
למרות ואבל ואף על פי ש.
נכנסת לי ללב בצומת הדרכים שלי בין מי שהייתי למי שרציתי להיות.

[זה לזכור להאמין שהחיים הם לא סתם. הכל חלק ממשהו, כמו שאנחנו שחקנים והעולם במה או שאר קלישאות ידועות. אני ממשיכה לחלום אותך ואיתך אבל מקווה בתוך תוכי שעברת לי כדי שאני לא אצטרך להתמודד עם אכזבות עתידיות. עם סיפורים שאני לא החצי השני בהם. אני לא מפסיקה להתפלל שתבין ותעכל ותדע שאני האחת שלך. מהר מהר לפני שיגמר....כל הזמן הזה של השקט שמהבהב לי.
הכי הייתי רוצה שתיקח אותי ותבטיח לי שזו אני.
שנגמרו הבחירות
ונגמרו התקופות
ואני אדע לא לקחת כלום כמובן מאליו
אבל אשמח עד השמיים על זה שאתה פה לצידי. איתי.
ואני יכיל את עצמי והדפקות שלי ומידי פעם יעצור לנוח לך על הכתף. ואנחנו נבנה משהו טוב
מכל הרסיסים של החיים שלנו
כי פעם חשבתי ששנינו שבורים מהחיים
אני חושבת שהיום אני יכולה להגיד שאתה חי אותם [בלי עין רעה]
ואני נשברת מרסיסים של עצמי ומחיצי רעל ונרגעת מהאיזון שכאילו יש לי. כאילו עד שזה יהיה אמיתי. עד שזה יחלחל ויהיה חלק ממי שאני.
וחלק מתהליך שעברתי].

.

קטן שלי [אתה הכי לא קטן אבל בחרנו בכאלה שמות חיבה הפוכים מאיתנו...]
אני מתגעגעת
ואוהבת
ומחכה
ומקווה
שתתעורר
אליי.
ואם לא
מקווה שאני אתעורר
לעצמי.
בלי כל התבניות.
.

מצטערת. אני צורחת געגוע אילם.
והמקום הזה הוא המקום לכל הצרחות שלי שהשתקתי.
והאותיות האלה, והמילים והמשפטים הם הכי לא שקטים בשבילי.
הם הכי אני.

אני זועקת לשמיים,
לסימן.
לצפיה ב-'.'
.
16/02/2009 | 23:34
3
(((מבינה אותך יותר מדי)))

לצפיה ב-'\\.'
\\.
08/02/2009 | 23:05
12
הריקנות, היא
סוחפת אותי איתה.
אני לא יודעת לקחת דבר פשוט ולהפוך אותו למשמעותי,
רק לחפש את המשמעותי במילים שההברות שלהן ארוכות.

ואם זה קצר,
נשבר בי עוד חלק.
אולי אם רק יכולתי לתת למבט שלך להישאר חקוק
הייתי מצליחה
להתנתק.

לפעמים זה מרגיש כאילו
נבלעתי באבן האדומה והסקסופון שלך,
או אולי במקום אחר

רחוב ללא מוצא.

לצפיה ב-'-'
-
03/02/2009 | 23:20
2
8
להרשות לעצמי
לגעת בלי כפפות
לתלות בלי מקלחת
לכבס פעם אחת
לנקות, ולא את הראש.
..

התהליך הזה, היום הבנתי, שהוא לא להמשיך במי שאני אלא לבעוט בכל מה שמייצג אותי כשאני לא מול אפאחד.
מעבר להשפעה הזו שמקטינה את החרדה הזו,
להיות אחרת.

לא לפחד לגעת.
ולחבק
ולאהוב
ולהיות חלק מעצמי.

או כמו שאמרתי, להפסיק להתנצל על מה שאני. היום, עכשיו, ברגע הנתון הזה.
אם בחרתי אז זה בטח בסדר, ואם לא, השפיטה היחידה היא שלי. ושל הבורא, אלא הן הזכויות היחידות לחיי.

.

לאהוב אותך
ולקוות שתבוא
ותחבק
ותרצה את הטוב ביותר
ותאהב בחזרה
ותחייך
ואני אחייך
לא כי אני שמה אותך לפני [שוב]
אלא
כי החיוך שלך גורם לי לחייך. הוא תמיד גרם לי.
צריך לבנות פה הרבה יותר ממה שהיה.
צריך לבנות פה אמיתי בין חלקיקי ההזוי
ולא לחיות הזוי בין חלקיקי אמת.

וזו רק משאלה שלי.
שתגיע
ותיגע
ואני אאמין
ולא אתאכזב
והעולם שלי לא יראה אחרת
רק יתמלא אהבה.

רק יתמלא אהבה.

[נשבעת, אפפעם לא אהבתי ככה, וחלמתי בלילה ככה, כחלק מהתהליך הארוך הזה שהבטחתי לעצמי שנים. ואני יודעת שהגיע הזמן לתת למילים שלי גם פועל. גם לפעול ולא רק לרשום ולדבר שאני חלק ממשהו אלא גם לעשות. ואני לא מפסיקה לבקש ולהתפלל ולקוות שעם כל מה שאני בוחרת לעבור, יהיה מי שיקבל אותי. גם אחרי שאני אקבל את עצמ. פתאום לא טוב היות האדם לבדו מרגיש לי נכון ולא כי אני לא יכולה לבד, אני אלופת הלבד, אבל ביחד וביחד טוב זה כבר לתקן אצלי. ולחיות את זה. ולעשות את כל מה שחלמתי לעשות אחרת, בלי מילים, רק חיוך. בורא עולם נותן לי אותות, ואני מנסה לתת להם דרך. אני חזקה, עכשיו צריך להילחם בשבילי, כי אני כבר את המלחמה עליי התחלתי. הלוואי. הלוואי ובעוד יומיים אני אכתוב שניצחתי וזו רק תחילת הדרך אבל ניצחתי. הלוואי ולא יסתירו אותי יותר, כי אני לא מסתתרת מעצמי. ככה בחרתי. ככה עכשיו זה להיות, ולעשות.]

.
לצפיה ב-'והטעם'
והטעם
03/02/2009 | 23:49
14
הוא בדיוק אותו הטעם. מתוק עם בחיליה בסוף.
אולי אני לא סתם רושמת
אולי כי בדיוק לפני כמה שנים, בדיוק בימים אלו והבאים אחריהם, חיי השתנו לחלק ממה שאני היום.

ואולי, אפילו שהיא מתה, כשעברתי היום ליד הבית שלה אמרתי לה שאני אוהבת אותה. באופן הזוי. כשהייתה בחיים רק התרחקתי בסוף.

אמא הלכה לאיזו סדנא, אז היא אמרה לי שצריך לכתוב מכתב פרידה.
שהיא כתבה לסבתא, אמא שלה, ומאז היא הפסיקה לרשום משפטים חלקיים ושבורים על קופסאות גפרורים שבבית. ועל חתיכות נייר, ומעטפות מהדואר. ושהיא נפרדה.
נראה לי שכבר רשמתי, אבל אולי לא אחד ממש אמיתי
שמזכיר לי את כל מה ששכחתי
כמו אייל גולן בדרך לירושלים שגורם לי לזכור רק אותך.
שגורם לי להיזכר בפעמים האחרונות שהייתי ספונטנית. זה תמיד היה קל יותר איתך.

זה לא פייר, את כבר מתה. ואני פה רושמת לך מה שלא העזתי להגיד לך בחיים.
מילאת אותי בחיים. בחוסר מחשבה - דבר שכ"כ נחוץ לי, זאת שחושבת יותר מידי. כמו אז שהחלטנו ללכת לשחק כדורסל ואחרי רבע שעה התנשפנו מהסיגריות ועשינו הפסקה. עד היום.

אני מקווה שאת נחה.
ושמצאת את השקט שלא היה לך בחייך.
ושבורא עולם שומר עלייך ומחבק.
אני שולחת מכאן חיבוקים.והמון אהבה.

[אני מקווה שאת נחה שרון.
יהי זכרך ברוך]
לצפיה ב-'Zי יקרה,'
Zי יקרה,
04/02/2009 | 00:24
7

שמחתי לקרוא את הפסקה האחרונה, זו שבסוגריים המרובעות.
נראה שבאמת עברת תהליך ארוך של התפכחות והתבגרות.. ואני מחזיקה לך אצבעות
שהוא יניב את הפירות שאת מצפה להן, הוא יעזור לך להמשיך וללמוד על בשרך
את החוויות האלה. בעיקר להחזיק באהבה ההדדית אבל גם ללמוד לצמוח מאכזבות (ל"ע).
נשבעת לך שאפשר להשתנות מן הקצה אל הקצה (כמעט) אם זה מה שבוחרים לעשות.
בגופי ונפשי עברתי תהליך (ואולי לא אחד) כזה שהביא אותי היום להיות מישהי ששלמה הרבה יותר,
אני מתארת לי שזה אפשרי לכל מי שיבחר בצעדים דומים..
נראה שהבחירות שלך כ"כ חיוביות ובעיקר, עושות לך טוב.

ובכן, לו יהי.
לצפיה ב-'מה כל זה שווה?'
מה כל זה שווה?
02/02/2009 | 13:29
12
מה כל זה שווה?
מה כל זה שווה אם הכל נגמר בסוף?
מה שווה הנשיקה הראשונה, הנשיקה האחרונה?
מה שווה לקום בבוקר וללכת לישון בסוף היום?
מה שווה לחגוג כל הלילה ולקום בקושי בבוקר?
מה שווה לשמוח?
מה שווה לשמוע שיר מדהים אם בסוף גם הוא יעלם?
מה שווה לאהוב אם בסוף אתה נפגע?
מה שווה לריב עד צאת הנשמה ואז להשלים בידיעה שהכל יהיה בסדר?
מה שווה לבכות כשהשכאב כל כך חזק שאתה מרגיש שאף פעם הוא לא יעלם?
מה שווה להיות מאושר?
מה עדיף?
לוותר להתמכרות כי זה קל או להילחם כי זה נכון?
לחיות את הרגע כי אולי הרגע הבא זה האחרון או לחשוב קדימה כי זה כדאי?
לשבת, ללמוד, להשקיע או לשים זין?
לפגוע או להגן?
לשנוא כי ככה מרגיש או לאהוב כי חבל לבזבז את הזמן בשנאה?
לבכות או תמיד להיות מאושר?
מה כל זה שווה?
זה שווה.
זה שווה את הנשיקה הראשונה ואת הנשיקה האחרונה.
זה שווה לקום בבוקר וללכת לישון בסוף היום.
זה שווה לחגוג כל הלילה ולקום בקושי בבוקר.
זה שווה לאהוב.
זה שווה לשמוח.
זה שווה לצחוק, להצחיק.
זה שווה לשמוע שיר מדהים.
זה שווה להרגיש את מגע המיים על הפנים ואת הרוח.
זה שווה לאהוב כל כך חזק שאתה לא מצליח להכיל את כל האהבה.
זה שווה לבכות כשהשכאב כל כך חזק שאתה מרגיש שאף פעם הוא לא יעלם.
זה שווה את הרגעים הטובים.
זה שווה את הרגעים הרעים שרק מגדלים את הרגעים הטובים.
זה שווה להיות מאושר.
זה שווה.

לצפיה ב-'..'
..
01/02/2009 | 13:49
3
2
הוא אומר לי לתייחס לתבנית כמשהו שהוא לא שלי.
כמשהו השרדותי ושאני כבר לא צריכה את זה [אם במילים אחרות]
עם כל ההגיון בדבר, הדרך בה חינכתי את עצמי בשנים האחרונות ללא ספק טבעה בי חותם שקשה להיפרד גם כשאני יודעת שצריך. עכשיו זה לחכות או לעבוד על ההבנה שכל מה שאני חושבת שמניע אותי, בעצם מתיש אותי ומבודד אותי מעצמי. מאחרים.
.

לאבד תחושה ברגליים ולהתעלף.
לקום כשכל הגוף כואב, לסגור את המים ולשבת איך שלא הייתי מעזה עד שהנשימה מסתדרת.
לרצות להתקשר לכל העולם, לקבל אהבה [ואולי רחמים?] כי כשפקחתי את עיניי
הדבר הראשון שחשבתי עליו זה
'את לבד'.

.
להתקשר אליה בשתיים עשרה וחצי בלילה, כי היא היחידה שיודעת על כל התהליך עכשיו, היא היחידה שנתתי לעצמי להאמין שלא תשתמש בזה. כרגע. היא גם הבחירה הטבעית, זה קשר של עולם, קשר דם, חבלי לידה, וזה נראה לו קצת מוזר שעם כל מה שבחרתי להפנות לו את גבי בחיי, אמא עדיין שם. אני נותנת לה להתקרב, לתמוך, לדאוג, לשמוע, לבכות.

היא חולמת בשבילי את החלומות שאני מתפללת אליהם.
.

תהליכים. זה תמיד חלק.
כנראה מתפרקים לגמרי[?] לפני שבונים
או שאולי רק מפסיקים להחזיק, כי הכוח הולך עכשיו למקום אחר.

עייפות.
וטוב
והפינה המלוכלכת שלי
והלב הלומד שלי
והנשימות
והפחד
והאהבה
והנטישה
והרצון הגדול הזה לשקט
שקט שלי, שקט פרי עבודתי
זה חיפוש אני יודעת
זו מטרה
זה החיים.
.
זה להשים את כל מה שבטחתי בו בצד. כל מה שנתן לי בטחון מזוייף וחומות בטון.
[הוא אמר שאני אפ פעם לא אהיה רגילה, שגם כשאני אצליח לנטוש את הזיוף הזה, זה תמיד יהיה לא נוח, אבל פחות]
לצפיה ב-'...'
...
01/02/2009 | 14:14
2
"עכשיו זה לחכות או לעבוד על ההבנה שכל מה שאני חושבת שמניע אותי, בעצם מתיש אותי ומבודד אותי מעצמי. מאחרים."


יש המון אמת במה שאת כותבת, והמון אומץ, לחשוף ככה, בפנינו ובעיקר בפני עצמך אני חושבת, את כל הדברים האלה. כי זה כ"כ לא פשוט להוריד את כל המסכות, את הזיוף הזה, איך שקראת לו.

"לאבד תחושה ברגליים ולהתעלף.
לקום כשכל הגוף כואב, לסגור את המים ולשבת איך שלא הייתי מעזה עד שהנשימה מסתדרת.
לרצות להתקשר לכל העולם, לקבל אהבה [ואולי רחמים?] כי כשפקחתי את עיניי
הדבר הראשון שחשבתי עליו זה
'את לבד'."


.......

(מקווה שאת בסדר)
לצפיה ב-'==='
===
01/02/2009 | 20:27
1
27
כנראה מתפרקים לגמרי[?] לפני שבונים
כנראה. לפעמים זה פשוט נקי יותר ככה. יותר נוח לעבוד, לפעמים טלאים על טלאים רק מערבב יותר צבע בפנים ומונע מדברים להסתדר נכון. במקום להתאים חתיכות שבורות לחללים ריקים ולקוות שהחורים שנוצרים כי-זה-לא-בדיוק ייסתמו איכשהו, מפרקים ולוקחים נשימה ובונים מחדש, מהתחלה, לאט ובזהירות וזה יציב יותר, כי לומדים מהניסיון של פעם.


"'No man,' proclaimed Donne, 'is an island'.
And he was wrong. If we were not islands, we would be lost, drowned in each other's tragedies".
(ניל גיימן).
לפעמים אנחנו רק מייחלים לטבוע במישהו אחר. להרגיש שמה שאנחנו חולקים הוא לא רק עלינו, אצלנו. אנחנו איים כי אנחנו יכולים לחלוק עד רמה מסוימת. זה מרגיש לבד, וזה לא חייב להיות. הבדידות הזאת לא נובעת מאופי-האי הזה, כמו שהיא נובעת גם מהפחד לחלוק. זה מתנגש עם הצורך לתת, או עם הצורך שיהיה שם מישהו, ולפעמים אנחנו מרגישים כלכך לבד למרות שיש מי שיבוא אם נרים את הטלפון. אנחנו פשוט לא מרגישים שאנחנו יכולים.
אם את מריגשה שמה שמניע אותך, רק מתיש אותך, אולי זה הזמן להאט את הקצב. אם את מתרחקת ואת רוצה להתקרב, זה המקום לחשוב מה מרחיק אותך, באחרים ובך, ומה את רוצה ללמוד לקחת. מה את רוצה ללמוד לתת. איפה גבולות עוברים, איפה את מוגדרת.

קשה להתקלף. מאוד קשה. זה מפחיד ומרגיש מזויף בפני עצמו. לעצור כל הזמן ולהזכיר לעצמך מי את, הרבה לפני שאת מזכירה לאחרים. במה את מאמינה, מה את אוהבת-באמת, איפה את עוצרת, לאן את הולכת. דברים טריוויאלים כביכול. וזה גם ללמוד אותך מחדש, זה מסקרן וזה חשוב וזה נותן המון, המון מקום לשינוי, להתפתחות, לחיזוק קשרים עם אחרים ועם עצמך. תעשי א תזה לאט, ונכון, ובקצב שנוח לך. אני גם מאמינה שיהיה קל יותר לנשום.



(מקווה שאת מרגישה טוב.)

לצפיה ב-'תודה לכן '
תודה לכן
02/02/2009 | 20:16
3
לצפיה ב-'טריגר.'
טריגר.
29/01/2009 | 23:45
7
20
זה תמיד לחזור אליך כשהכל גם ככה חרא, לחזור להרס עצמי בתירוץ של אח-שלי-מת, כי לפחות את זה אני כבר מכירה. ומי יגיד לי משהו, אה? מי יגיד לי "תתגברי כבר"? אני אשים את פרצוף הקדושה המעונה שלי ואגיד להם שאין להם זכות, כי הם לא יודעים מה זה אח מת. מה זה חלל בגודל מכתש רמון בתוך הגוף שלך, כבר 10 שנים. וזה לא מתכווץ בכביסה או דוהה עם הזמן. למרות שזה הכל בולשיט אחד גדול. ותתגברי על זה כבר (ולמי אכפת כבר בכלל).
זה לא באמת אתה, זה כבר אף פעם לא *אתה*, יש את יום הזכרון בשביל זה ויש את האזכרה שלך, ובאמצע אין כלום,
רק החיים שלי,
והמוות שלך, שמשלים אותם או מרוקן אותם או סתם צובע הכל בשחור ואדום. ואי אפשר לברוח. אי אפשר כשזה בתוכך. ובכל מקום. בפסיכולוגיה אבנורמלית, הוא מדבר על דיכאון, וזה הכל אתה שם, אתה הסיבה לייאוש ולכעס ולעייפות, ולחוסר רצון להמשיך כי כבר אין למה, בגללך, ולייחוס פנימי-שלילי-יציב-גלובאלי, ול-PTSD, כי זה היה לראות את הטנקים נכנסים לעזה ולחלום עליך כל לילה, התת מודע שלי הורג אותך כל פעם מחדש בדרכים שאני לא מעזה לדמיין כשאני ערה, ואני מתעוררת בבכי,
אני לא יודעת לכתוב יותר ואני לא יודעת להרגיש (לא את מה שצריך), זה כמו סכין שחתכת איתה יותר מדי והיא כבר לא חדה יותר, ועדיין צריך לחתוך איתה כי היא לא סיימה את תפקידה אבל כבר אין איך. כי שומדבר לא מקהה את המוות שלך. אבל כבר אין איך, אין איך להרגיש ואין איך להוציא את זה ואין שם כבר כלום יותר, אז צריך להחיות את זה איכשהו, לעשות CPR למוות שלך, להשחיז את כל הסכינים.  אני לא יודעת להתגבר ואני לא יודעת להמשיך הלאה ואני לא יודעת לשחרר, אני רק יודעת לשנן אני-אקבור-הכל-בתוכי ולשנן מערך-ניסוי-לפני-אחרי-עם-קבוצת-ביקורת אבל אני לא יודעת ליישם שומדבר מזה, אני לא יודעת להתקרב אני יודעת רק להרחיק (אמרתי-לו-שאין-לי-כוח-היום) ואני לא יודעת ללכת אבל אני יודעת לגרום לאחרים ללכת ממני, אני לא יודעת לבקש סליחה, אני לא יודעת פסיכולוגיה ניסויית, אני לא יודעת כלום יותר, וזה הכל ביחד-
זה הטעויות המפגרות שעשיתי היום במבחן, וזה לעשות מועדי ב' על 88 רק כי צריך ממוצע מעל 90, בלי להבין למה אני כ"כ רוצה ממוצע מעל 90, אם זה קטע כזה של אגו או שאני באמת רוצה תואר שני, או שזה סתם מכוח האינרציה- זה להמשיך הכל בלי להבין למה ובלי להצליח לשנות או אפילו להצליח לרצות, זה לרצות לבכות 20 שעות בממוצע, ולרצות להכאיב כמו שכואב לי, ולרצות להכאיב לעצמי יותר, Give me pain, אני תמיד עצובה כשכולם מסביב שמחים, זה לא מתאים, זה רק מדגיש את ה-
מאוד קשה פה כל
הלבד
הזה.



[אני רוצה להירדם לפני 4 בבוקר או לפחות להתעורר אחרי 7, ולהצליח ללמוד ל-3 מבחנים במקביל, ולהצליח להתרכז, ולקבל בכולם מעל 90, ולחזור הביתה, ולא לבכות כל הזמן, וללכת ממני, ולא להיות,]




The way I'm left here
.Silent




(אני צריכה משהו שיציל אותי מעצמי).










(זאת לא הודעה אובדנית, או משהו כזה. ממש לא).
לצפיה ב-'$#%#$%#$%'
$#%#$%#$%
29/01/2009 | 23:46
2
| סדגש | וזה.
לצפיה ב-'אולי את לא צריכה לעשות CPR, דווקא'
אולי את לא צריכה לעשות CPR, דווקא
30/01/2009 | 03:38
5
7
אף אחד לא צריך להגיד לך "תתגברי כבר" כי זה לא משנה אם הם יגידו, את צריכה להגיד את זה לעצמך.

לפי מה שהבנתי ושאני זוכרת מההיכרות שלי איתך לפחות, את דווקא זו שהולכת בד"כ, את לא מגיעה למצב שבו אחרים הולכים ממך (כשזה בשליטתם). הגעת לאחד כזה, אולי זו הזדמנות להבין למה. לא רק ברמה של להקשיב לצד השני, אלא גם באמת, באמת, לנסות להבין מה הדפוסים שגורמים לזה, איך משנים אותם.
(סליחה על זה)

את לא צריכה מישהו שיציל אותך מעצמך, את צריכה אותך. זה המפתח פה. מכאן מתחילים.

(ואת יודעת את כל זה, יש לדעת ויש ליישם, וכאן מתחיל להמתח הקו, בעצם, שינוי הגישה. כי כן, אולי יש לך בעלות על הכאב, אבל כשמישהו אומר לך "תתגברי כבר" את יכולה לעטות כמה מסכות של קדושה מעונה שאת רוצה, זה לא משנה, כי הוא לא בא לזלזל בכאב שלך, לסתור אותו או להקטין אותו במילימטר. אפילו לא להבין. הוא בא להגיד לך שזה לא אומר שאת לא יכולה להתגבר. תני לזה כמה צידוקים פסיכולוגיים שאת רוצה במילים גבוהות, את יודעת שבסופו של דבר התשובות נמצאות אצלך. את מספיק חכמה).




סורי שאני כלבה, ואולי אני בכלל לא צריכה לכתוב את זה. כנראה שגם אני צריכה ללכת לישון לפני 4 (במיודח כשאני עובדת מחר #$%@#$^%!).

לצפיה ב-'זה בסדר :/'
זה בסדר :/
30/01/2009 | 06:47
3
תודה.
לצפיה ב-''
30/01/2009 | 13:20
3
לצפיה ב-'*'
*
01/02/2009 | 01:11
2
1
ובכלל לא כתבתי שם "מישהו", כתבתי "משהו". אני לא צריכה אף אחד, במיוחד לא את מי שלא רוצה להיות שם.
(ואף אחד גם לא יודע יותר טוב ממני מה אני יכולה או לא יכולה לעשות).
לצפיה ב-'ואני עדיין אומרת - '
ואני עדיין אומרת -
01/02/2009 | 01:24
1
5
את צריכה את עצמך, לא משהו ולא מישהו, שם זה מתחיל ושום גורם חיצוני, חי או דומם או מטאפיזי, לא יכול לקחת את התפקיד הזה ממך.

אם את בעצמך לא מאמינה שאת יכולה להתגבר, אז כנראה שלא תתגברי. גם את זה אחרים לא יכולים לעשות בשבילך.
פשוט, כשמישהו אומר לך שאפשר, הוא לא בא להתריס ולחשוב שהוא יודע יותר טוב ממך, הוא בסך הכל, בסך הכל, מנסה לטעת בך את האמונה שאפשר. יכול להיות שיש לך הגדרה אחרת ל"להתגבר" וזה באמת משהו די סובייקטיבי, אבל אינ גם לא מאמינה שמישהו שאומר את זה מתכוון ללשכוח, לא לחזור לזה, או לא להרגיש. להתגבר זה להצליח לחיות בלי לרצות לעשות לזה CPR כל פעם כשמרגישים רע, לא להשליך על זה את כל הכאבים האחרים והדברים האחרים שמרעים לך, לא להתנחם בכאב הזה כי הוא מוכר וידוע ומלווה אותך כלכך הרבה זמן, להצליח לשים בצד ולתת לזה לחיות במקביל אלייך ולא בהתנגשות תמידית, למצוא את האיזון של זה בחיים שלך.

אף אחד לא בא להגיד לך מה את יכולה כאילו שהוא יודע יותר טוב ממך, כל אחד מתמודד עם כאב אחרת, ועובדה שאת בעצמך מתייחסת לזה כאל -מסכות- של קדושה מעונה, זה מרגיש לי, לפחות, די ציני.

לצפיה ב-'זה גם נאמר בציניות, מן הסתם.'
זה גם נאמר בציניות, מן הסתם.
01/02/2009 | 01:29
7
ואני לא מצפה שאף אחד יתגבר בשבילי, או יעשה שומדבר בשבילי.
לצפיה ב-'www.hamilga.com סיפורים ועוד,קבלו כסף על ...'
www.hamilga.com סיפורים ועוד,קבלו כסף על ...
31/01/2009 | 18:17
12
לכתוב ולקבל כסף , אגורה למילה ללא הגרלה ...צוברים כסף ומקבלים הביתה         www.hamilga.com

בנוסף סיפורי סטודנטים , בדיחות סטודנטים , רעיונות להכנסה נוספת , ( לא מה שחשבתם )

הללויה.

www.hamilga.com
לצפיה ב-'אם יש פה אנשים'
אם יש פה אנשים
29/01/2009 | 20:43
7
20


אני אשמח לשיתוף פעולה, לצורך דיון תאורטי במקום אחר. למען גילוי נאות גם מדילמה שלי עם עצמי.

- מה מביא אתכם לכתוב בפורום (הזה או אחר)?.. הכוונה ברמה של חשיפה/ "פריקה" של תחושות ורגשות אישיים/אינטימיים/ הגיגים והרהורים... למה בעצם בפורום ציבורי פתוח?
- איך אתם מתייחסים לתגובות שאתם מקבלים?..
    .עד כמה אישי אתם לוקחים תגובה לרשומה שלכם?

הפורום נעשה פעיל פתאום ואני תוהה גם אם דברים השתנו אצלכם באופן אישי מפעם..?


לצפיה ב-'אני משערת שבעיקר תגובות'
אני משערת שבעיקר תגובות
30/01/2009 | 15:48
6
4
אבל אולי לא רק.  כי אני לא בטוחה כמה זה חשוב לי כמו שחשוב לי שיש לי מקום לכתוב בו. לא יודעת להסביר, אני יכולה לכתוב למחשב או למחברת (ועושה את זה גם), אבל זה אחרת.
[הקטע שזה מקום ציבורי פתוח בהחלט הפחיד אותי בהתחלה, במיוחד כשאני כלכך חרדה מהמילים שלי, פעם ברמה הרבה יותר חזקה. וסביר להניח שגם גרם לי לצנזר את עצמי מספר פעמים, ועדיין לפעמים. ולפעמים בכלל לא, למרות שידעתי שיש מי שיכול לקרוא. הבחירה שלי לכתוב פה בכינוי שלי, ולנהל פה בכינוי שלי, ולא בכינוי אחר, הייתה מאוד מודעת, גם כש"ידעתי לאן אני נכנסת" מבחינת עצמי והעובדה ששומדבר כאן לא סודי. לא הייתי מזכירה את זה שאני כותבת פה, אבל אם מישהו היה מגלה בעצמו הייתי, מן הסתם, מקבלת את זה. ובסדר עם זה. ייאמר גם לזכות החברים שלי שנחשפו למקום, שאם ביקשתי מהם לא לקרוא אותי, הם לא עשו את זה. הם גם לא היו צריכים שאינ אבקש, הם הבינו לבד.
אז אם זה לא משהו שרציתי לחשוף, למה המשכתי להשתמש בכינוי שלי? אין לי מושג. אני לא כלכך מאמינה בכינויים בדויים לעצמי (אין לי בעיה עם זה, פשוט, זה לא מתאים לי), ואני עומדת מאחורי כל מילה שלי פה. אני משערת שזה חלק מהקטע].

עוד משהו שאני יכולה להגיד זה, שהרבה פעמים היה לי מאוד קשה ללחות על "שלח". במיוחד בהתחלה, אבל עדיןי לפעמים. ויש בזה משהו שהוא הרבה התמודדות מול עצמי. אני יכולה לכתוב בנוטפד, אני גם כותבת בנוטפד, אבל שם לשמור את הקובץ ולשכוח ממנו בתוך התיקיה לא דורש ממני להתמודד כלכך, לא כמו כאן. כשאני מודעת ל"שלח" הזה ולהשלכות שלו, כשאינ יודעת שאני חושפת את עצמי לתגובות ולמחשבות, כשאני יכולה לפגוע, אני יכולה להתחרט, אני יכולה להרגיש שזה יותר מדי, אני צריכה לעמוד מאחורי המילים שלי ולהכיר בהן ולהבין אותן. זה הרבה תהליכים לעבור בכתיבה, והרבה תהליכים לעבור עם עצמי, וזה ככה לפני כל שליחת הודעה שלי בכל פורום שהוא. מן הסתם בהודעות גדולות ואישיות יותר, זה הרבה יותר קשה לי. ובמיוחד בפורום שאני לא מנהלת. אז כן, יש בזה משהו שדורש ממני אומץ במובן מסוים. ואולי זה תהליך שאני צריכה לעבור כחלק מהכתיבה.


אני לוקחת תגובות באופן אישי, אין ספק בכך בכלל. מתייחסת ברצינות וחוזרת אליהן שוב לרוב.


לא כלכך הבנתי את השאלה האחרונה - ברור שדברים השתנו מפעם, אבל באיזה הקשר זה נאמר לפעילות של הפורום?
לצפיה ב-'אני אסביר'
אני אסביר
30/01/2009 | 15:59
5
3

ראשית, תודה על התשובה. נראה לי שהבנתי את כוונתך וזה פן מעניין בכתיבה בפורום.
לגבי השאלה האחרונה, העליתי אותה כי בימים האחרונים הגיחו לכאן גולשים שלא כתבו כאן המון זמן חודשים ואולי שנים
ואני תוהה אם הצורך לשוב ולכתוב בפורום השתנה, הכתיבה והמניעים שלה והתחושות לגבי כתיבה באותו פורום  ציבורי ופתוח השתנה עם הזמן.. אולי קשור לאיזו התבגרות שמי מהגולשים עבר או תהליך כלשהו ואולי לא. סתם סיקרן אותי, פחות קשור לשאלות הראשונות.
לצפיה ב-'נדמה לי ש'
נדמה לי ש
30/01/2009 | 22:28
4
2
זה קצת דומה למה שתיארת.
ז"א, אני התחלתי לכתוב כאן ב2001. (2001!) מתוך רצון של ילדה שמרגישה הרבה רגשות שקשה לה להכיל, וכותבת מבלי שאף אחד מהאנשים שהיא מכירה כותב, שמישהו ידע שככה היא מרגישה וככה היא כותבת.
אצלי זה גם היה מרצון לדעת אם זה בכלל "כתוב טוב". לפחות בהתחלה. ככל שהזמן עבר הכרתי את האנשים שכתבו פה, וממקום מפלט אנונמי זה פשוט הפך להיות מקום ש"אפשר" והאנשים בו מחבקים. ונדמה לי שכך היה עם הרבה מהכותבים פה. מערכות היחסים בין המשתתפים בפורום השתנו ככל שהתבגרנו והתאימו עצמן. והטקסטים הפכו להיות פחות "סיפוריים" ויותר מונולוגים או רצף מחשבות.
ונדמה לי, שלפחות בשבילי, כשהגיע שלב שהצלחתי לשפוך את כולי אל תוך חיי היום-יום שלי - פחות היה לי צורך במקום שבו אני יכולה להיות "באמת". כי הייתי באמת. זה לקח המון שנים, אבל החברים מהבית קראו הרבה מהדברים שכתבתי, וישבתי לידם ובכיתי את הרגשות שלא נתנו לי מנוח. ולאט לאט הפסקתי לכתוב כאן.
ולמה עכשיו אני פה? כי זה עושה לי חם בלב לראות את השמות של האנשים על המסך. ממקום מאוד ראשוני וטהור.

מקווה שזה הגיוני,


יעל
לצפיה ב-'...'
...
30/01/2009 | 22:43
2
1
זה מאד. [לי.]

אני חושבת שאצלי זה עכשיו באיזשהו אופן המקום ש"אפשר" בו, כמו שאמרת. ולאו דוקא כי עם החברים בבית או שלא בבית אני לא יכולה להיות אני שבאמת [למרות שנשמע שאצלך זה יותר באמת מאשר אצלי] - אלא כי זה כן שונה בכתיבה איכשהו, וגם נהיה סוג של הרגל ולא אחד רע דווקא בעיניים שלי, לפחות לא כרגע - לפעמים לפרוק פה.

ולגבי החשיפה [אפרת]... כן, לפעמים זה מזעזע אותי כמה ממני כתוב פה בפומבי במקום שאני לא יודעת מי לעזאזל עלול לקרוא בו. אבל כשאני מנסה לסדר לעצמי את זה בראש, אני אומרת לעצמי, מעבר לזה שאין מה לבכות על חלב שנשפך, [למרות שזה לא אומר שצריך לשפוך עוד, אבל את יודעת, אם כבר נשפך והיה כל כך נחמד שפוך אותו..] - שאולי זה מה שאני צריכה ומה שמתאים לי כרגע. שאם וכשזה כבר לא יתאים לי, אז לא, ובינתיים כן.
לצפיה ב-'...'
...
30/01/2009 | 22:56
1
5
כמה הבהרות כי נדמה לי שזה יצא חד יותר ממה שהתכוונתי או הרגשתי.

אני חושבת שהכתיבה פה היא כמעט תמיד טובה.
זה לא הרגל רע בכלל.
צריך לעשות את זה כשזה מרגיש נכון. כי כשזה מרגיש נכון זה בהכרח נכון.

והחברים מהבית? נדמה לי שפשוט לי הפסיק להיות אכפת. ז"א, הבנתי שהכאב הזה הוא לגיטימי, ואם הוא לגיטימי אין סיבה שלא יבינו אותו. אז אין "יותר באמת". שוב, זה הכל איך שזה מרגיש.

המקום הזה הוא נהדר. בהרבה מישורים שונים.
לצפיה ב-'מסכימה ומזדהה עם מה שכתבת'
מסכימה ומזדהה עם מה שכתבת
01/02/2009 | 09:37
6
לצפיה ב-'תודה ששיתפת '
תודה ששיתפת
01/02/2009 | 00:30
8

חם בפורומים של תפוז

חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

פורומים

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ