לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן

פורום משפחות מורכבות

בפרק ב' של חיינו, אנחנו מוצאים עצמינו מתמודדים במגרש חדש ושונה ממה שהיכרנו.

החיבור עם בן/ בת זוג ,כאשר לשנינו או לאחד מאיתנו ילדים מנישואים קודמים, 

מעלה הרבה מאוד דילמות, קשיים ואתגרים.

איך אפשר גם להגשים אהבה וזוגיות יציבה, וגם להבטיח מרחב משפחתי בטוח, 

מוגן ומאושר לילדים של שנינו, בתוך נסיבות החיים החדשות?

מטרת הפורום היא לסייע לכם למצוא את הדרך הנכונה עבורכם, 

ולתת לכם כלים להתמודדות מול אתגרי היום יום המורכבים של פרק ב'. 

בפורום תוכלו להעלות דילמות, שאלות וקשיים שמטרידים אתכם, 

ומקשים עליכם ליצור את מציאות החיים הטובה ביותר,

עבורכם ועבור הילדים של שניכם.

אנחנו נעסוק בכל היבט של פרק ב'- זוגיות, הורות, חיבור בין משפחות, 

מערכות היחסים מול הילדים הלא ביולוגים, סמכות, גבולות, פערים בגישות לחינוך, 

מגורים יחד כן או לא, יחסים עם הגרוש/ה בתוך המציאות החדשה, ועוד.

 

הנהלת הפורום:

אודות הפורום משפחות מורכבות

בפרק ב' של חיינו, אנחנו מוצאים עצמינו מתמודדים במגרש חדש ושונה ממה שהיכרנו.

החיבור עם בן/ בת זוג ,כאשר לשנינו או לאחד מאיתנו ילדים מנישואים קודמים, 

מעלה הרבה מאוד דילמות, קשיים ואתגרים.

איך אפשר גם להגשים אהבה וזוגיות יציבה, וגם להבטיח מרחב משפחתי בטוח, 

מוגן ומאושר לילדים של שנינו, בתוך נסיבות החיים החדשות?

מטרת הפורום היא לסייע לכם למצוא את הדרך הנכונה עבורכם, 

ולתת לכם כלים להתמודדות מול אתגרי היום יום המורכבים של פרק ב'. 

בפורום תוכלו להעלות דילמות, שאלות וקשיים שמטרידים אתכם, 

ומקשים עליכם ליצור את מציאות החיים הטובה ביותר,

עבורכם ועבור הילדים של שניכם.

אנחנו נעסוק בכל היבט של פרק ב'- זוגיות, הורות, חיבור בין משפחות, 

מערכות היחסים מול הילדים הלא ביולוגים, סמכות, גבולות, פערים בגישות לחינוך, 

מגורים יחד כן או לא, יחסים עם הגרוש/ה בתוך המציאות החדשה, ועוד.

 

3 שאלות המפתח - להצלחה בזוגיות שנייה ומשפחה פרק ב'

מאת: גלית הלר- הורות ומשפחה בפרק ב'  פורסם: 24/09/2017  עדכון אחרון: 24/09/2017  
 

 

 

תחילת שנה חדשה, ואני לא מצליחה להימנע מן הצורך לסכם את זו שחלפה. אם תרצו, סוג

של חשבון נפש על חיי כאמא וכבת זוג במשפחה מורכבת עד כה, והתכווננות לקראת הבאות.

 

כבר 5 שנים שאני חיה ביחד, מנהלת משק בית משותף עם בן זוגי בפרק ב', וששת ילדינו – 3

שלי ו- 3 שלו, 3 בנים ו- 3 בנות בגילאי 9-19.

 

5 שנים שבהן התמודדתי, ואני עדיין מתמודדת, עם הפחד שלילדים שלי לא יהיה טוב, עם

ייסורי המצפון שאי שם עדיין קיימים על כך שהילדים שלי נעים בין שני בתים, עם האהבה

הגדולה והבוגרת שלי לבן הזוג והזכות הגדולה לחיות לצידו, וגם עם האתגר שבלקבל ולהכיל

ילדים של מישהו אחר.



הרבה מאוד למדתי על עצמי, על זוגיות, אהבה, משפחה והורות, בשנים האלו, והמסע רק

בראשיתו.

בכל פעם מחדש מרגשת אותי ההבנה, שכל מה שאני עושה בחיי המקצועיים, אני מיישמת

בחיי הפרטים. אני מלווה הורים ובני זוג בפרק ב', אני עומדת בראש המרכז לפרק ב', ואני גם

חיה בעצמי יום יום את מה שאני מאמנת ומלמדת.



גם המאמר הזה נכתב מתוך ראיית העולם שלי כמאמנת, כמנחה לפרק ב', וכמי שבאה מתוך

המגרש של חיים בפרק ב' עם ילדים.  

 

מצאתי במהלך השנים כי שלושת השאלות הבאות הן מאוד משמעותיות לחיי ולחיי רבים

ממתאמניי, ולכן בחרתי להביא אותן אליכן.

אני גם בוחרת לקראת השנה החדשה להתחייב לכל אחת מהן שוב.

 

 

 

השאלה הראשונה: 

לא "האם" אלא "איך"?

 

 

אחת הבחירות הראשונות שעשיתי בפרק ב' שלי, שאולי היתה אז בלתי מודעת, אבל היום אני

יודעת שהיא זו שמחזיקה את החיבור והזוגיות בינינו, על אף כל הקשיים והמהמורות, היא

הבחירה להצליח.

זה נשמע טריוויאלי, אולי לאחרים אפילו תלוש, אלא שבעיניי אין דרך אחרת לחיות את פרק ב',

ולהצליח להקים משפחה מורכבת, יציבה ומאושרת, אם זו אינה נקודת המוצא ממנה יוצאים

לדרך.

 

הלא לא באמת ידעתי מה מצפה לי כשהתגרשתי עם 3 ילדים, לא היה שום קורס באוניברסיטה

שהכין אותי לא לפרק א' ובטח לא לפרק ב', אלא שמהרגע שבחרתי לקשור את חיי עם בן זוגי,

לא שאלתי את עצמי אם זה יצליח, אלא החלטתי שכן!

זה לא שבאמת ידעתי אם זה יצליח, זה לא שלא פחדתי, אבל הבנתי שהשאלה "האם" לא

תקדם אותי במילימטר, אלא רק תעכב אותי.

 

האם אצליח להסתדר עם בן הזוג שלי שמגיע עם מטענים משלו? האם אצליח לקבל את ילדיו?

האם אוכל להתייחס בצורה שווה לכל הילדים בבית? ומה אם הילד שלו ירביץ לילד שלי? האם

אוכל להבליג על כך? האם נכון להבליג על כך?  

 

האם אדע לשים את הגבול בין להיות זו שמנהלת את הבית אבל לא האמא של הילדים? האם

אוכל לסבול את הדרך שבה הוא מחנך את ילדיו שלא תמיד מקובלת עליי?

מלא מלא שאלות.
 

יכולתי להיכנע לספק, לפחד, לתת לו להטריד את מנוחתי יום יום, לבחון עצמי, לבחון את בן

זוגי, לתת למה שאחרים מבחוץ אומרים לחלחל להשפיע.

יכולתי במילים אחרות, לשבת על היציע ולהתבונן על החיים שלי ולהיות עסוקה בהאם זה כדאי,

האם זה אפשרי, האם זה נכון בכלל?
 

רק שאני בחרתי הפוך. בחרתי להכנס למגרש ולשחק. לשחק עם כל הלב והנשמה.

להיות מוכנה לכל מה שיקרה במגרש ולנצח. כי את החיים, כמו במגרש כדורגל, מנצחים רק

מתוך המגרש ולא מהיציע.

 

 

איך ידעתי שלא אפסיד?

 

סמכתי על עצמי שאת המחיר הכבד מכל לא אהיה מוכנה לשלם לעולם – אם לילדים שלי לא

יהיה טוב, כי מישהו יתעלל בהם או יכה אותם, לא אהיה שם.

מעבר לכך בחרתי להתנהל מתוך ידיעה ברורה, שאין אפשרות אחרת אלא שהזוגיות הזו

והחיבור הזה יצליחו.
 

כשקמים בבוקר ועוסקים בשאלה איך ולא האם מגלים עולם שלם של אפשרויות.

פתאום מבינים שלכל בעיה יש אינסוף פתרונות, ולא בהכרח התשובה הראשונה וגם לא

השנייה שעולה היא מה שאנחנו מחפשים.



כשאנחנו עוסקים באיך ולא בהאם, אנחנו ממקדים את תשומת הלב במציאת פתרונות ולא

בשקיעה בבעיות, אנחנו מפנים אנרגיה לעשייה ולא לתקיעות ומסכנות.

לא תמיד הפתרון שנמצא הוא הנכון ביותר, ואז נעצור, נבחן מחדש ונמצא דרך אחרת. אלא

שאם נהיה חדורי מטרה להצליח, ונבחר לומר שאין דרך אחרת למעט ניצחון, אז נאפשר

למציאות הזו לקרות.
 

הבחירה שלי לשנה החדשה היא להזכיר לעצמי כל בוקר לשאול איך ולא האם, איך אני

ממשיכה ליצור את מציאות חיים הטובה ביותר עבורי ועבור ילדיי- זו שיש בה אהבה, שותפות,

בטחון ויציבות.

 

 

 

 

 

השאלה השנייה:

מה הצעד האחד הבא?

 

 

במסע הזה של פרק ב', שבו יש בני זוג חדשים, ילדים שלי, ילדים שלו, ילדים משותפים, יש

הרבה עליות וירידות. זה מסע מרגש, מלא הזדמנויות ומטלטל כאחד.

אין כמעט זוג בפרק ב', ואני פוגשת עשרות רבות כאילו בעבודה ביומיומית שלי בקליניקה

ובסדנאות, שלא חווה את המורכבות הרגשית של פרק ב'.
 

אנחנו גם הורים לילדים, שהם הדבר החשוב לנו ביותר בעולם, וגם בני זוג להורים שיש להם

ילדים לא שלנו. אנחנו גם דמות נוכחת בחיי הילדים של בני הזוג אך לא אבא ואמא שלהם.

אנחנו גם הורים משותפים עם הגרושים שלנו, אך לא שותפים בחייהם עם בני הזוג שלהם.

אנחנו מתמודדים עם הרבה מאוד קונפליקטים רגשיים, שנוגעים בכל מערכות היחסים החדשות

בחיינו.

 

דרך אחת להתמודד עם המציאות המורכבת הזו היא לומר שמישהו אחר צריך לעשות משהו.

"הוא צריך להשתנות, כי עד שהוא לא.... אז.... "

או, "הילדים שלו צריכים להתנהג אחרת ואז...."

או, "היא צריכה לעשות כך כך כדי ש...."

מאוד קל לכולנו להתבונן על בעיה בחיים שלנו, על משהו שלא עובד טוב, ולהגיד לעצמינו

שמשהו חיצוני צריך להשתנות.
 

כמה מאיתנו לא רבנו עם בני הזוג שלנו על כך שהם מגוננים מדי על הילדים שלהם? על כך

שהם לא נותנים לנו גיבוי? על כך שהם לא שמים גבולות לגרושה שלהם? על כך שבעצם

הגישה שלהם היא שיוצרת את כל הבעיה?

כמה מהאנרגיה שלנו ביום אנחנו מוציאים על להגיד מה לא בסדר, להיות בטוחים שאנחנו גם

יודעים מה הבעיה וגם מה הפתרון.
 

דרך אחרת לעומת זאת, היא בכל יום ובכל בוקר מחדש להפנות את השאלה החשובה ביותר

אל עצמינו, כל אחד לעצמו ולשאול, איפה במיקרוקוסמוס שלי, במרחב היחיד עליו יש לי

אחריות ושליטה, אני יכול לעשות אחרת?


אני מאמינה שהדרך היחידה לצאת מתקיעות  בפרק ב'- ממערכת יחסים שלא עובדת, מבעיות

עם הילדים של בני הזוג, מקושי עם הילדים שלנו, ואפילו ממצבים של קשיים בין הילדים עצמם,

היא להסתכל פנימה בכנות, להפסיק למצוא אשמים ואשמה, ופשוט לעשות.

 

לעשות מה? משהו. משהו אחד קטן כל יום.

עוד צעד ועוד צעד, עוד שינוי ועוד שינוי.

החיים מורכבים מצעדים קטנים ולא מקפיצות קוואנטיות.
 

הרבה בני אדם יושבים על הגדר, ומחכים שמשהו יקרה, שמישהו ייתן להם את הפתרון

האולטימטיבי שיפתור להם את כל הבעיות. אלא שהאמת היא שאין פתרון כזה, אין את הפתרון

הנכון.

יש מלא מלא פתרונות וצעדים בדרך.

אנחנו  אף פעם לא נדע מה נכון ומה עובד עד שלא ננסה, אלא שאם לא ננסה בוודאות נשאר

באותו מקום.

 

לכן, החכמה היא בכל יום לשאול עצמינו, ביחס לכל קושי שאנחנו חווים בפרק ב' שלנו, מה

הצעד של היום? לא של מחר, לא של עוד שנתיים, אלא היום. מה אני מבטיח לעצמי שאעשה

היום, ביחס לקושי או לבעיה איתה אני מתמודד. 

 

 

אני אתן לכם דוגמא:

 

 

מערכת היחסים שלי עם הבן של בן זוגי מורכבת. לא לי קל איתו וגם לו כנראה לא קל איתי.

אני מדברת עם בן זוגי על כך לא מעט, וכן יש לי גם דעה על הדרך שבה הוא בוחר להתמודד.

אבל כל אילו לא מבטלים את החלק שלי בקשר הזה.



אני יודעת שהוא רק ילד ואני מבוגר אחראי.

אני יודעת שיש לי השפעה רק על מה שבתחום שליטתי, ואני לא מסירה מעצמי אחריות.

לכן בכל שלב בחיים המשותפים שלנו, כל פעם לפני שהוא מגיע אלינו, כמעט בכל יום שעובר,

אני עסוקה רק בדבר אחד: מה הצעד שאני צריכה לעשות היום, כדי לשפור את מערכת היחסים

בינינו?

 

אני ממש מוכוונת לזה, חושבת על זה, מתכוננת לקראת, כי אני מאמינה שתוצאות מופיעות

היכן שתשומת הלב ממוקדת, ואני לא מוכנה להיכנע ל"עשיתי הכל, אין מה לעשות יותר..."

או "זה לא תלוי בי, זה הוא", כי אני באמת מאמינה שיש לי את הכח ליצור איזו מציאות שאני

רוצה.

 

זו הסיבה שאני לא שומרת טינה, לא עסוקה בלכעוס, לא בהאשמה שלו וגם לא בהאשמה

עצמית על מה שהיה. אני גם מזכירה לעצמי ש"לטפס על עצים" בלי לדעת לרדת, לא משרת

אף אחד.

הוא רק ילד שלא בחר להיות במציאות הזו, ואם בחרתי באבא שלו, בחרתי גם בו ועליי מוטלת

האחריות לקבל לאותו כמו שהוא, וללמוד את הדרך להגיע אליו.


אין ילדים רעים ואין אנשים קשים ואם לא הצלחתי, סימן שמשהו אני יכולה לעשות אחרת.

אני בוחרת לחייך אליו, להתעניין בו, לאהוב אותו, לא משנה מה היה אתמול, לקבל אותו

בזרועות פתוחות, להתחיל בכל יום מחדש, ולחפש את הדרך הנכונה ליצור את מה שאני רוצה.

 

אני מאמינה בצעדים קטנים כדי ליצור פריצות דרך, בוודאי במערכות יחסים עם אנשים, וכן לא

צריך הפקות ענק אלא בחירה ברורה בכל יום מחדש, כאילו רק היום התחלנו, בצעד של אותו

יום – חיוך, מילה טובה, תשומת לב, שיחה, זמן איכות, עזרה.
 

כשאנחנו מתכוונים למשהו, כשתשומת הלב שלנו ממוקדת בכך, וכשאנחנו מחליטים בכל יום

לקחת 100% אחריות על עצמינו ולעשות צעד אחד לכיוון שאנחנו רוצים שיקרה, ללא קשר למה

הצד השני יעשה, התוצאות תופענה. בוודאות.

 

אז לשנה הבאה אני לוקחת על עצמי להביא את מערכת היחסים עם הבן של בן זוגי לשיאים

חדשים של קירבה, אימון, איכפתיות.

זו מערכת היחסים שאני הכי רוצה לשפר השנה בפרק ב' שלי, ואני לוקחת על עצמי בכל יום

להתכוונן מחדש, ולא לחכות שהבן שלו, ישתנה או שהמציאות תשתנה, או שאבא שלו ישתנה,

אלא להוביל את השינוי.

 

במערכת יחסים בין שניים מספיק שצד אחד עושה שינוי כדי שגם האחר ישתנה, וזה מה שאני

מתכוונת לעשות השנה.

 

 



השאלה השלישית:

למה אני מחוייבת? למערכת היחסים שלי או לצדק שלי?

 

 

"כשאין ילדים הכל מצויין", אומרים לי בני זוג רבים בפרק ב',

"אנחנו מסתדרים, האהבה בינינו חזקה ומעצימה". יש בינינו כל כך הרבה שלא היה בסיבוב

הקודם. זו אהבה שיושבת על  תקשורת, פתיחות, ממקום בוגר, בשל ואמיתי. הבעיות מתחילות

כשהילדים נכנסים לתמונה".

 

זו המציאות של מרבית הזוגות בפרק ב'.

מדוע היא מתרחשת? מהרבה מאוד סיבות, רק על זה אפשר לכתוב מאמרים רבים.

 

אולם, הסיבה המרכזית היא העובדה שלפרק ב' אנחנו מגיעים כבר "מבושלים".

אנחנו כבר לא הורים צעירים שלא מבינים כלום בגידול ילדים, אנחנו לא צעירים ותמימים שלא

מבינים זוגיות מהי, אנחנו אפילו לא החולמים של פעם.

 

אנחנו למודי ניסיון, צלקות, כאבים, ובעיקר יש לנו עמדות מאוד ברורות,

שנרכשו מתוך נסיון החיים שלו בכל מה שקשור לילדים – חינוך, גבולות, משמעת.

אנחנו גם יודעים מה אנחנו רוצים בזוגיות ובחיי משפחה.

יש לנו אמונות, גישות ותפיסות, הנשענות על המטען האישי שכל אחד מאיתנו מביא איתו ,על

מה נכון ומהי הדרך הנכונה לגדל ילדים ולקיים חיי משפחה.

 

זה כמובן יתרון אדיר – הבגרות, הבשלות, המודעות העצמית, נסיון החיים. אבל אליה וקוץ בה.

זה גם המכשול הגדול לחיים משותפים יחד.

 

 

 


 

מדוע?

משום שהאמונות, הגישות והדעות הנחרצות שסיגלנו לעצמינו, בתוספת החרדה הכל כך גדולה

לחיי ילדינו, מביאים אותנו פעמים רבות לסוג של "אטימות".

אנחנו ממש נאטמים לכל דרך חינוך אחרת, לכל אפשרות אחרת, לכל דיעה שונה, לכל גישה

ששונה משלנו.
 

זו הסיבה שאנחנו מוצאים עצמינו מבקרים את בני הזוג שלנו על הדרך שבהם הם מחנכים את

ילדיהם.

זו הסיבה שאנחנו לא מסוגלים לשמוע אותם מעירים לילדים שלנו.

זו הסיבה שאנחנו רבים על הדרך הנכונה לנהל את הבית המשותף שלנו.
 

עכשיו, זה לא שאנחנו לא צודקים, זה לא שדעתינו אינה נכונה, אלא שגם דעתם וגישתם של

בני הזוג שלנו נכונה באותה מידה.

 

אלא שבמקום להבין זאת, במקום לעשות את הדבר היחיד שמוטל עלינו והוא: לדבר בינינו,

למצוא פתרון לכל דבר באמצעות תקשורת, פתיחות והקשבה, אנחנו מתבצרים כל אחד

בעמדתו.
 

אנחנו עסוקים בלהוכיח אחד לשני שדרך החינוך שלי היא הנכונה, שהגישה שלי על איך צריך

ונכון להציב גבולות לילדים היא הצודקת, ושהוא (הצד השני) לא רואה נכון את פני הדברים,

אלא פועל מתוך רגשות אשם וריצוי.
 

אנחנו כל כך עסוקים בלהוכיח את צדקתינו, מתוך תחושה בלתי נשלטת של חרדה לגורל ילדינו,

שאנחנו לא מסוגלים בכלל להבין ולקבל שיש דרך אחרת, ואולי היא לא פחות מוצלחת.

 

זה נכון לפרק א', זה נכון שבעתיים לפרק ב'.

משום שבפרק ב' אנחנו תמיד יכולים לקום וללכת, לפרק את החבילה, אין לנו ילדים משותפים,

וגם אם יש, אנחנו כבר מחושלים, הלא עשינו זאת כבר פעם.
 

יותר מזה, כשאנחנו נאחזים באמת שלנו, בכל ויכוח או ריב עם בני הזוג שלנו בפרק ב', יש לנו

את ההצדקה הטובה ביותר – הלא אנחנו יודעים הכי טוב מה נכון לילדים שלנו.

 

אלא שההצדקה הזו פעמים רבות היא הרסנית, כי במקום להיות מחוייבים למערכת היחסים

שלנו, למטרות המשותפות שלנו עבורן חברנו יחד- אהבה, זוגיות, משפחתיות, הורות, אנחנו

מחוייבים לעקרונות.

 

כשאנחנו מחוייבים לעקרונות, לצדק, ולא לעובדה שיש דרכים נוספות להתבונן על המציאות

אנחנו מפספספים.

לא אנחנו ולא הילדים שלנו מעולם לא היינו בפרק ב'.

 

המתנה הגדול ביותר שאנחנו יכולים לתת להם ולנו, היא להבין שגם לבני הזוג לנו יש דעות

וגישות שיכולות להיות שונות משלנו, ושאין דרך אחת נכונה, אלא יש את הדרך הנכונה לנו!

הדרך הנכונה לנו היא זו שאנחנו ניצור, כמי שמובילים את היצירה החדשה הזו יחד, וכדי

שנמצא אותה, אנחנו צריכים להיות מחוייבים לחיים שבחרנו ולא לעקרונות שלנו.

 

אין המשמעות שאנחנו מוותרים על כל עקרונות החינוך שלנו, להיפך לכל אחד מאיתנו ישאר

המנדט על חינוך ילדיו (ראו מאמר נפרד בנושא), אלא שנוכל לשחרר את אחיזתינו באמת שלנו

בכל מחיר, ולקבל גם רעיונות חדשים לחיים שלנו.

 

לכן השאלה שכל אחד מאיתנו צריך לשאול עצמו בכל סיטואציה של ריב או ויכוח עם בני זוגינו

בפרק ב',  היא למה אני מחוייב כעת, ממש עכשיו? האם לצדק שלי, או למערכת היחסים שלי?

מה וותר חשוב לי? מה יקדם כעת את החיים שלנו יחד? האם מלחמה על מי צודק, או מחוייבות

לחלום המשותף ולמטרות שלנו יחד?

 

זו שאלה אמיצה, כנה, השמה את מערכת היחסים במקום גבוה של מחוייבות, בלי לוותר על

הילדים ועל עצמי.

היא ביטוי אמיתי לבגרות, הקשבה, בשלות, ניסון חיים והבנה שכדי להצליח צריך לדעת גם

לשחרר ולא רק לאחוז בכח.

 

אני מוצאת עצמי פעמים רבות אחרי ריב, כשלא מדברים, או אחרי תכתובת וואצאפ ארוכה

ומתישה שואלת עצמי למה את מחוייבת? האם לעץ שטיפסת עליו, לצדק שלך, או למערכת 

היחסים שך?

 

כשאני נזכרת בתשובה, אני גם יודעת מה צריך לעשות, בלי לפגוע בילדים שלי ובלי לוותר על

דעתי ועמדתי. זה לא עניין של מילים, אלא של אנרגיה ונקודת מוצא.

 

אני בוחרת לשים את מערכת היחסים שלי, גם בשנה הקרובה, בראש סדר העדיפויות שלי,  לא

על חשבון טובת ילדיי, אלא את שניהם יחד באותו מקום של כבוד בראש הסולם, כי כשיש

תקשורת, שותפות ופתיחות ביני ובין בן זוגי, אין סתירה בין השניים.

 

 

"האהבה אינה טמונה במבט שאנו מביטים זה בזה, אלא במבט שאנו מביטים יחד באותו הכיוון"
(אנטואן דה סנט – אכזיפרי)

 


שנה טובה.

 


למאמרים נוספים:
https://b-way-life.com/

 

 

 

 

 

אין תגובות

מנהל/ת הפורום

אודות:
אמא ל- 3 ילדים מנישואים קודמים (15,13,9), מאמנת מוסמכת בלשכת המאמנים, מנחת סדנאות, מייסדת המרכז לזוגיות ולמשפחה בפרק ב'. אני בת זוג לאמיתי קנריק, ל
עוד...

הודעות אחרונות

15:01 | 19.10.17 גלית הלר
23:44 | 18.10.17 גלית הלר
17:48 | 15.10.17 אורחים בפורום
17:11 | 15.10.17 גלית הלר
17:32 | 13.10.17 seeyoulater1
03:36 | 13.10.17 NONSHLUCK
12:33 | 07.10.17 גלית הלר
13:34 | 29.09.17 גלית הלר
11:47 | 28.09.17 אורחים בפורום
10:19 | 25.09.17 גלית הלר
18:25 | 15.09.17 גלית הלר

חם בפורומים של תפוז

אירוח בנושא: מיסוי ועבודה באופן עצמאי
אירוח בנושא: מיסוי...
בתאריך 24/10 יתארח בפורום רו``ח אלירן הררי, אשר...
אירוח בנושא: מיסוי ועבודה באופן עצמאי
אירוח בנושא: מיסוי...
בתאריך 24/10 יתארח בפורום רו``ח אלירן הררי, אשר...
אירוח בנושא היבטים משפטיים בהקמת עסק או חברה
אירוח בנושא היבטים...
באירוח תוכלו לשאול על היבטים ושיקולים משפטיים...
אירוח בנושא היבטים משפטיים בהקמת עסק או חברה
אירוח בנושא היבטים...
באירוח תוכלו לשאול על היבטים ושיקולים משפטיים...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ