לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן

פורום שורשים משפחתיים

גנאלוגיה. ככה קוראים לזה בעגה המקצועית. שם קצת מבהיל למי שלא מודע לנושא וקצת מרתיע את מי שכן... מאחורי המלה הזו, מסתתר עולם ומלואו - עולם שמי שנשאב אליו, יתקשה לצאת ממנו.החלטנו לקרוא לפורום "שורשים משפחתיים" ולא "גנאולוגיה - חקר תולדות המשפחה", כיוון שלא מדובר במחקר הסטורי מנוכר, אלא בבניית פאזל עצום בן מספר לא-ידוע-מראש של חלקים, שכל אחד מהם עוזר להשלמת התמונה, אך כל אחד מהם הוא גם תמונה בפני עצמה. והתמונה הגדולה, יש להניח, לעולם לא תהיה שלמה... מדובר גם בהרבה יותר מ"בניית אילן יוחסין משפחתי", ובגלל זה לא השמטתי את המילה "חקר" מהכותרת הפסולה.יש בנו מין דחף מוזר לחטט בעבר, לנבור ולחפש תשובה לשאלה: "מאיפה אני בא?". בלעדיה, לדעתי, לא תהיה תשובה לשאלה: "לאן אני הולך?". התופעה הזו, של חיפוש שורשים, הפכה לנפוצה בשנים האחרונות, כשאנשים שמו לב שאין להם תיעוד על מוצא משפחתם. ובמירוץ המטורף שלנו אחר החומריות, מישהו התעורר לפתע ושם לב שגילוי תמונה ישנה מהחתונה של סבא וסבתא, צילום בצבע חום עתיק עם מסגרת משוננת - פשוט עושה לו את זה... לנו, כיהודים אשר נפוצו והושמדו וחזרו - הדבר חשוב פי כמה.האינטרנט הוא מקור מצוין להתחיל (או להמשיך) את החיפוש, וכאן - בפורום הישראלי הראשון המוקדש כולו לחיפוש שורשים משפחתיים - ננסה לעזור האחד לשני במסע המופלא הזה. נוכל לשתף האחד את השני בחוויית הגילוי, לשאול, להתייעץ ו... סתם לדבר!נכון הוא, שעדיין עבודה רבה צריכה להיות מושקעת ב"שדות זרים" - באתרים ובפורומים מחו``ל, אך בואו נהפוך את פורום זה להיות הבית שלנו, ממנו נצא לחיפושים, ואליו נחזור עם תגליות.במרוצת הזמן בו הוא פועל, מיצב עצמו הפורום כמקום היחיד בעברית בו נפגשים המתעניינים בנושא. יצרנו קשר עם אנשים, ארגונים ואתרים רבים, כדי להגביר את המודעות לקיומו של הפורום החשוב הזה.להתראות בפורום ובהצלחה לכולם,ארנון

הנהלת הפורום:

אודות הפורום שורשים משפחתיים

גנאלוגיה. ככה קוראים לזה בעגה המקצועית. שם קצת מבהיל למי שלא מודע לנושא וקצת מרתיע את מי שכן... מאחורי המלה הזו, מסתתר עולם ומלואו - עולם שמי שנשאב אליו, יתקשה לצאת ממנו.החלטנו לקרוא לפורום "שורשים משפחתיים" ולא "גנאולוגיה - חקר תולדות המשפחה", כיוון שלא מדובר במחקר הסטורי מנוכר, אלא בבניית פאזל עצום בן מספר לא-ידוע-מראש של חלקים, שכל אחד מהם עוזר להשלמת התמונה, אך כל אחד מהם הוא גם תמונה בפני עצמה. והתמונה הגדולה, יש להניח, לעולם לא תהיה שלמה... מדובר גם בהרבה יותר מ"בניית אילן יוחסין משפחתי", ובגלל זה לא השמטתי את המילה "חקר" מהכותרת הפסולה.יש בנו מין דחף מוזר לחטט בעבר, לנבור ולחפש תשובה לשאלה: "מאיפה אני בא?". בלעדיה, לדעתי, לא תהיה תשובה לשאלה: "לאן אני הולך?". התופעה הזו, של חיפוש שורשים, הפכה לנפוצה בשנים האחרונות, כשאנשים שמו לב שאין להם תיעוד על מוצא משפחתם. ובמירוץ המטורף שלנו אחר החומריות, מישהו התעורר לפתע ושם לב שגילוי תמונה ישנה מהחתונה של סבא וסבתא, צילום בצבע חום עתיק עם מסגרת משוננת - פשוט עושה לו את זה... לנו, כיהודים אשר נפוצו והושמדו וחזרו - הדבר חשוב פי כמה.האינטרנט הוא מקור מצוין להתחיל (או להמשיך) את החיפוש, וכאן - בפורום הישראלי הראשון המוקדש כולו לחיפוש שורשים משפחתיים - ננסה לעזור האחד לשני במסע המופלא הזה. נוכל לשתף האחד את השני בחוויית הגילוי, לשאול, להתייעץ ו... סתם לדבר!נכון הוא, שעדיין עבודה רבה צריכה להיות מושקעת ב"שדות זרים" - באתרים ובפורומים מחו``ל, אך בואו נהפוך את פורום זה להיות הבית שלנו, ממנו נצא לחיפושים, ואליו נחזור עם תגליות.במרוצת הזמן בו הוא פועל, מיצב עצמו הפורום כמקום היחיד בעברית בו נפגשים המתעניינים בנושא. יצרנו קשר עם אנשים, ארגונים ואתרים רבים, כדי להגביר את המודעות לקיומו של הפורום החשוב הזה.להתראות בפורום ובהצלחה לכולם,ארנון

סיפורו של מעון לבנות ישראל של חברת ``העזרה`` בירושלים

מאת: רותם39  פורסם: 24/07/2004  עדכון אחרון: 23/05/2005  
 
עם פטירתה של אמי אהובה ז"ל ביום 15.2.87 התברר לי, שיש בידי מידע דל ביותר על משפחתי מצד אמי. ידוע היה לי, שאמי נולדה בירושלים בשנת 1912 והתייתמה מהוריה בהיותה כבת ארבע. אמי, בהיותה בחיים, סירבה לדבר על ילדותה, אולי משום שהייתה זו ילדות קשה שעברה עליה בבית יתומות בירושלים. לאחר פטירתה התעורר אצלי רצון עז להתחקות אחר סודות ילדותה. מתוך התעודות שהותירה אמי למדתי, שאמי למדה בבית ספר לבנות א´ (למל) בירושלים. על כרטיס הציונים מכיתה א´ (שנת 1919) חתומים במקום המיועד להורים: ש´ זילברשמיט - גולדשמיט. על תעודת בית הספר מכיתה ג´ כתוב: לכבוד הנהלת המעון לבנו´י (לבנות ישראל). מכאן הסקתי, שהגב´ זילברשמיט - גולדשמיט הייתה כנראה בשנת 1919 המנהלת של המעון לבנות ישראל שבו גדלה אמי בילדותה. זו הייתה נקודת הפתיחה.

לאחר מכן, המשכתי לעלעל ולקרוא בספרים שונים על ירושלים (ר´ בתחתית העמוד: מבחר מקורות). אסקור בקצרה את אשר מצאתי בספרים על תולדות המעון:
המעון הוקם בפסח 1907. מייסד המעון היה אפרים כהן רייס, דמות ידועה ביישוב, אשר לפני מלחמת העולם הראשונה פעל רבות להפצת ההשכלה בארץ בכלל ובירושלים בפרט. הוא הקים רשת של מוסדות חינוך שהשפה השלטת בהם היתה עברית, ביניהם מעון היתומות, בית ספר ריאלי מסחרי בירושלים ובית המדרש למורים בירושלים. הקמתם של מוסדות חינוך אלה נעשתה הודות לתמיכת חברת "העזרה" של יהודי גרמניה – חברה שנוסדה בשנת 1910 על ידי קבוצת יהודים בברלין, שמטרתם היתה להשקיע כספים ולפתח מפעלי חינוך יהודיים בממלכה העות´מאנית בכלל ובארץ ישראל בפרט. המעון שכן ברחוב החבשים (היום: רחוב אתיופיה).

לאחר שאספתי וריכזתי את המידע הרלוונטי מתוך הספרים על ירושלים, הטרידה אותי השאלה הבאה: באילו מהמבנים ברחוב החבשים שכן מעון היתומות באותן השנים שבהן גדלה בו אמי (שנים 1916 – 1922).

שיחה טלפונית עם הרב פישל וינגרטן, מנהל בית היתומות הכללי ע"ש וינגרטן בירושלים [הרב פישל הוא צאצא של ר´ דוד וינגרטן שייסד את בית היתומות הכללי בשנת 1902. סיפורו של מוסד זה מובא בספר "איש חסד בירושלים", שנכתב ע"י יעקב וינגרטן, נכדו של המייסד ר´ דוד וינגרטן], הובילה אותי אל אישה כבת תשעים המתגוררת בלוס אנג´לס בשם גב´ שושנה קורן. כתבתי מכתב לגב´ קורן. שמחתי לקבל ממנה תשובה, ואביא כאן בלשונה חלק מתשובתה:

"את מבקשת אינפורמציה על המעון לבנות ישראל. ברצון אכתוב לך, כי אני גדלתי במעון לבנות כתלמידה ואחר כך כעוזרת לגברת זילברשמיט. עזבתי את בית היתומות הכללי (שהיה בניהולו של דוד וינגרטן), אינני זוכרת את גילי. כאשר עזבתי, שמעתי שיש מעון לבנות ישראל ושולחים אותן לבית ספר "עזרה" [מעון לבנות ישראל של חברת "העזרה" היה מוסד שדברו בו עברית ובנותיו למדו בבי"ס לבנות. לעומתו, בית היתומות של וינגרטן הייה מוסד חרדי שדברו בו בשפת אידיש - רותם39]... המעון נמצא ברחוב החבשים, על יד הכנסייה החבשית. אני שולחת לך תמונה של הבניין שבו גדלנו וגם תמונה של בנות המעון וביניהן נמצאת הילדה אהובה ז"ל... במעון היו 40 חניכות, גדולות, בינוניות וקטנות... עזבתי את המעון בערך ב – 1919. קודם עזבו מר ומרת זילברשמיט ונסעו להולנד והשאירו את המוסד עליי. הייתה סיבה שעזבתי את המעון ובשנת 1920 נסעתי לאמריקה... כאשר חזרתי לישראל ב – 1929, שמעתי שהמעון איננו קיים עוד."



המבנה שבו שכן המעון לבנות ישראל, ברחוב החבשים (היום אתיופיה 8); (צילום בערך משנת 1916)




בנות שהתגוררו במעון לבנות ישראל, ביניהן אמי אהובה ואחותה חנה (צילום בערך משנת 1916)



התרגשות עזה אחזה בי כאשר קראתי את המכתב וכאשר התבוננתי בשתי התמונות אשר צולמו להערכתי בשנת 1916. אמי, שהיתה כבת ארבע כאשר צולמו התמונות, מעולם לא ראתה אותן. עם קבלת התמונות, "טסתי" לרחוב אתיופיה בירושלים וסרקתי את הבתים בסביבת הכנסייה החבשית. איתרתי את המבנה אשר בו שכן בית היתומות ברחוב אתיופיה מס´ 8. הסתובבתי מסביב לבניין שוב ושוב. ואז יצא אחד מדיירי הבניין ושאל אותי: "מה את מחפשת פה"? סיפרתי לו את הסיפור שלי והוא אמר: "בואי היכנסי נא לדירתי והסתובבי במקום שבו גדלה אמך בילדותה". הייה זה אחד הימים המרגשים בחיי. הרגשתי שפיצחתי את סוד ילדותה של אמי, שלקחה אותי בילדותי פעמים רבות לירושלים, אך מעולם לא העיזה להתקרב לסביבה של רחוב אתיופיה.

באחד הימים הוזמנתי ל"בית פתוח" ברחוב רד"ק בירושלים, כדי לספר על שורשי משפחתי בירושלים. בין היתר, סיפרתי גם את סיפורו של מעון לבנות ישראל. עם תום ההרצאה ניגשה אלי אישה זקנה בשם גב´ לאפין ואמרה לי: "אני רוצה להיפגש אתך, יש לי מה לספר לך על המעון". ואכן נפגשנו, והנה סיפורה של הגב´ לאפין, כמעט בלשונה:

"באותה תקופה התגוררתי עם משפחתי בקרבת המעון, במעלה רחוב החבשים, בדרך המובילה לשכונת מאה שערים. נהגתי לבקר את חברותיי, ביניהן דודתך חנה, שהתגוררו במעון היתומות ולמדו אתי בבית הספר לבנות. אני זוכרת את היום שבו הביאו למעון ילדה קטנה כבת ארבע [הילדה הקטנה היא אמי - רותם39]. הבנות הגדולות שאלו אותה: "איפה אמא שלך?" והקטנה ענתה: "אמא שלי בשמים". מאחר שמצבם של הוריי היה טוב, נהגתי להביא לחברותיי במעון משהו מהבית שלי, כמו עוגה ולעיתים גם כבד וכדו´. המשטר בבית היתומות היה נוקשה. היתה שם כובסת ומבשלת, אך על הבנות הוטלה תורנות של עבודות שטיפת הכביסה, שטיפת הרצפות וקרצוף המדרגות במברשת ובמים.

בקומה התחתונה של בית היתומות היה מרתף גדול שבו חדר כביסה ומטבח. המרתף היה מאוורר ושימש כחדר משחקים בתקופת החורף והגשמים. בקומה הראשונה היה חדר משחקים, חדר אוכל וכן גם חדר השינה של גב´ זילברשמיט, מנהלת המעון. המשחקים והצעצועים נשלחו מגרמניה והיו סגורים בארון על מנעול. פעם בשבוע הוצאו הצעצועים והושמו על השולחנות. הגב´ זילברשמיט היתה באה לראות את הילדות המשחקות שהיו שמחות ועליזות. בקומה השנייה העליונה היה חדר שינה של הבנות שהיו בו כ – 50 מיטות. בכניסה לבניין היה בוטקה עם שומר ערבי שהיה נותן רשות כניסה למבקרים במעון. הבנות קראו לו בשם: חאג´. החברות של היתומות ביקרו אותן בבית היתומות. על הבנות היתומות נאסר לבקר את חברותיהן מחוץ למעון. הן קיבלו חופשה רק פעמיים בשנה: יום אחד בסוכות ויום שני בפסח. ביום החופשה היו היתומות רצות מבית לבית ומבקרות את חברותיהן.

המעון לבנות ישראל של חברת "העזרה" היה נחשב לבית יתומות טוב. היה צורך בפרוטקציה על מנת להתקבל למעון. החינוך היה טוב. הבנות היו הולכות בזוגות לבית הספר שהיה אז ברחוב הרב קוק מול הקונסוליה האיטלקית [מאוחר יותר עבר בית הספר לבניין בית ספר "למל" מול קולנוע "אדיסון" - רותם39]. בראש הטור הלכו הבנות הקטנות מכיתה א´ ובסוף הטור הלכו הבנות הגדולות. הבנות היו לבושות יפה בבגדים שנשלחו מגרמניה, אבל בחורף הן לבשו שכמיות וסבלו מקור. מאחר ומעון היתומות נתמך ע"י יהודי גרמניה, היה בו אוכל גם בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כאשר ביישוב היה רעב כבד. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כאשר השתוללו בירושלים מגיפות כולירע וטיפוס, לא היתה אפילו יתומה אחת במעון שנפטרה במגיפה. זוהי עדות לכך, שהמצב התברואתי במעון היה סביר."

זהו סיפורה של הגב´ לאפין, כמעט בלשונה.

לסיום, אביא קטע מתוך הספר "דרך שופט בירושלים" (עמ´ 195), שנכתב ע"י השופט הנודע גד פרומקין, שהתגורר בתקופת מלחמת העולם הראשונה ברחוב החבשים סמוך למעון היתומות:

"יום שבת, כ"ג טבת תרע"ח, שמונה בדצמבר 1917 למניין אומות העולם... כשתי שעות אחרי חצות הלילה השתרר שקט בכל. חדלו הרוחות, פסק הגשם וכאילו על פי צו עליון נפסק גם רעש כלי המשחית אשר בידי אדם. דממת מוות, ועם הדממה נפלה תרדמה על הילדות שמצאו להן מקלט במרתף מעון היתומות מיסודה של חברת "העזרה" ברחוב החבשים. בשבת אחר הצהרים נפלו כמה רסיסי פגזים לגינת הבית, ועל כן העברנו את הילדות לחסות לילה למרתף המוסד. אף אשתי ואני עברנו עם ילדינו אל המרתף מביתנו הסמוך למוסד... באשמורת הבוקר קמתי ללכת לביתי להביא חלב לטף. מתוך זהירות הוצאתי תחילה את ראשי משער המוסד אל הרחוב. והנה קול קורא אלי בעברית: "אל תפחד, הגיעו!" והקול קול מחמוד אל חוסייני, שגר באותה סביבה. הוא סיפר לי כי צבאות האנגלים כבר הגיעו לשער העיר, ובן דודו, ראש העירייה חוסין אל חוסייני, יצא עכשיו לרוממה לקדם את פניהם בדגל לבן, ולמסור להם את מפתחות העיר."


עם כיבוש א"י ע"י הצבא הבריטי בשנת 1918 נותק הקשר בין מוסדות "העזרה" בירושלים ובין ההנהלה בברלין. בתי הספר שהיו בהנהלת חברת "העזרה" עברו לרשות ההסתדרות הציונית. אפרים כהן עזב לגרמניה. הגב´ שרה זילברשמיט-גולדשמיט ובעלה עזבו אף הם את הארץ ועברו להולנד. כאמור לעיל, לאחר עזיבתם ניהלה גב´ שושנה קורן את המעון במשך תקופה קצרה, ובשנת 1919 עזבה והשתקעה בארה"ב. בשנים 1922-1921 ניהלה את המעון הגב´ זינה בת שלמה קונין. בית היתומות של חברת "העזרה" הפסיק לפעול בשנת 1922. הבנות פוזרו למקומות שונים בארץ והיו אומללות ביותר. מתוך אוסף התעודות שהותירה אמי, למדתי שהיא הועברה לבית יתומות ביפו והמשיכה את לימודיה מכיתה ה´ ועד לכיתה ח´ בבית הספר העירוני לבנות ביפו. מיותר לומר, שגם פרק זה בחיי אמי נותר עבורי עלום ונסתר.



מבחר מקורות

  • יהושע בן אריה, "עיר בראי תקופה – ירושלים החדשה בראשיתה", הוצאת יד בן צבי, 1976, עמ´ 349-348.

  • אפרים כהן רייס, "מזיכרונות עיר ירושלים", עמ´ 216-214.

  • גד פרומקין, "דרך שופט בירושלים", תל אביב 1955, עמ´ 195.

  • נחום דב פריימן, "ספר הזיכרון הירושלמי", תרע"ג (1913), עמ´ 27.

  • ישעיהו פרס, "ספר המסעות", תרפ"א (1921). עמ´ 130.

  • חוברת "כל ירושלים" לשנת תרפ"א-תרפ"ב (1921), עמ´ 79.


  תגובה אחת
בית הנתומות וינגרטן  
tsaffiו | 31/10/2010 13:54:16

חם בפורומים של תפוז

אירוח בנושא אבחון גנטי טרום השרשה
אירוח בנושא אבחון...
ביום ד` נארח בפורום את ד``ר ברוך פלדמן, מומחה...
אירוח בנושא אבחון גנטי טרום השרשה
אירוח בנושא אבחון...
ביום ד` נארח בפורום את ד``ר ברוך פלדמן, מומחה...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ