לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן

פורום עזרה בלימודים ושיעורי בית

שלום לכולם!‏
אני רוצה לברך את הגולשים החדשים, שהגיעו לתפוז בכלל ולפורום הזה בפרט ולאחל ולכם גלישה ‏נעימה. אני סבור שתמצאו עניין רב בפורומים השונים בתפוז (יש יותר מ 1000!!!) ותקבלו מענה לכל שאלה ‏שתשאלו או דיון שתפתחו.‏
 
אם יש לכם שאלה בקשר לשיעורי בית, תרגיל קשה במתמטיקה/פיזיקה שאתם צריכים לפתור ולא הצלחתם, התלבטות בקשר למקצוע הבחירה בתיכון/באוניברסיטה, רצון לפרוק את תסכולכם על מורה מסוים שקצת עצבן אתכם, או סתם בא לכם לראות משהו ממש מעניין – אז זה המקום בשבילכם!
 
באותו אופן שאנשים מקדישים מזמנם החופשי לענות על שאלות של גולשים – גם אתם מוזמנים להשתתף באופן פעיל בפורום אם אתם יודעים את התשובה לשאלה מסוימת, יש לכם תובנה בקשר ללימודים בתיכון או אם אתם רוצים להביע את דעתכם באחד הדיונים על נושא שאתם מכירים ממש מקרוב...
 
מטרת הפורום היא לא רק קבלת/מתן מענה לשאלות בקשר לשיעורי בית – אלא מרחב לדיונים שאתם מוזמנים לפתוח על כל נושא מסוים.

 

הנהלת הפורום:

אודות הפורום עזרה בלימודים ושיעורי בית

שלום לכולם!‏
אני רוצה לברך את הגולשים החדשים, שהגיעו לתפוז בכלל ולפורום הזה בפרט ולאחל ולכם גלישה ‏נעימה. אני סבור שתמצאו עניין רב בפורומים השונים בתפוז (יש יותר מ 1000!!!) ותקבלו מענה לכל שאלה ‏שתשאלו או דיון שתפתחו.‏
 
אם יש לכם שאלה בקשר לשיעורי בית, תרגיל קשה במתמטיקה/פיזיקה שאתם צריכים לפתור ולא הצלחתם, התלבטות בקשר למקצוע הבחירה בתיכון/באוניברסיטה, רצון לפרוק את תסכולכם על מורה מסוים שקצת עצבן אתכם, או סתם בא לכם לראות משהו ממש מעניין – אז זה המקום בשבילכם!
 
באותו אופן שאנשים מקדישים מזמנם החופשי לענות על שאלות של גולשים – גם אתם מוזמנים להשתתף באופן פעיל בפורום אם אתם יודעים את התשובה לשאלה מסוימת, יש לכם תובנה בקשר ללימודים בתיכון או אם אתם רוצים להביע את דעתכם באחד הדיונים על נושא שאתם מכירים ממש מקרוב...
 
מטרת הפורום היא לא רק קבלת/מתן מענה לשאלות בקשר לשיעורי בית – אלא מרחב לדיונים שאתם מוזמנים לפתוח על כל נושא מסוים.

 

דבר קטן וטוב - ריימונד קרבר

מאת: סתם עוד בחורה  פורסם: 21/10/2007  עדכון אחרון: 21/10/2007  
 
 
 

דבר קטן וטוב-ריימונד קרבר

 

תקציר העלילה

חלקו הראשון של הסיפור מתרחש במאפיה. אן והוורד וייס, הורים לסקוטי, מתכננים את יום הולדתו השמיני. אן מזמינה עוגת יום הולדת מפוארת אצל אופה במרכז המסחרי. היא קובעת לקחת את העוגה ביום שני, יום הולדתו, ולשלם עבורה אז. מסיבת יום ההולדת מתוכננת ליום שני אחה"צ. סקוטי נדרס בבוקר יום הולדתו בדרכו לבית הספר. הוא מגיע בכוחות עצמו הביתה, ומתמוטט. אמו מעבירה אותו לבית החולים, שם מצטרף אליה בעלה.החלק השני של הסיפור סובב סביב ימי אשפוזו של סקוטי בבית החולים. הרופאים משדרים בתחילה אופטימיות, אבל סקוטי נשאר בתרדמת. הוריו לחוצים מאוד כמובן, אך נוטים לשים מבטחם ברופאים. ככל שחולף הזמן, צוות בית החולים מתחיל גם הוא, לשדר סימני דאגה מאופקת. הילד נשלח לבדיקות רבות, ללא הועיל. בסופו של דבר, הוא מתעורר לשנייה, צועק צעקה איומה, ונפטר. במשך כל זמן האשפוז ואחריו, מטריד האופה את ההורים טלפונית עקב אי התשלום על העוגה. אן אינה מקשרת בהתחלה בין המטריד הטלפוני לבין עוגת יום ההולדת. היא נזכרת באופה ובעוגה רק לאחר פטירת סקוטי.

החלק השלישי של הסיפור מתמקד בביקור השני אצל האופה. בני הזוג נוסעים אל האופה ומספרים לו בזעם את שארע. תחילתו של חלק זה מאופיינת בזעם ועימות בין ההורים האבלים לבין האופה, וסופו פיוס ונחמה.האופה מקבל אותם תחילה בסבר פנים זועם ביותר. לאחר שהוא שומע את אשר אירע, הוא מתנצל ומנסה לנחם אותם. הוא מגיש להם "דבר קטן וטוב" -  לחמניות חמות ולחם כהה, הם יושבים ומשוחחים עד אור הבוקר. ניתן לראות שעלילת הסיפור בנויה מרצף מצומצם של אפיזודות הקשורות זו לזו בקשר כרונולוגי והמתרחשות בשני מוקדים עיקריים - המאפיה ובית-החולים.

יש לציין שהאפיזודה האחרונה המתרחשת במאפיה איננה נובעת בהכרח מקודמותיה ובעצם אפשר היה לוותר עליה מבחינת העלילה. משום כך, ניתן לראות בה את עיקר הסיפור מבחינת משמעותו.

על רגע הסבל האנושי מחד גיסא, ועל רקע האדישות והניכור מאידך גיסא, מוצעת דרך הגאולה, אף אם היא חלקית. האחדות הסיפורית מושגת בשל המשמעות העולה מן הסיפור, ולא מן העלילה החיצונית.

סיומו של הסיפור פתוח מבחינה אחת וסגור מבחינה אחרת. הסיום פתוח כי אין אנו יודעים מה יעלה בגורלן של הדמויות בעתיד; וסגור כי חלק מן הבעיות המרכזיות שעלו בו – הבדידות האנושית והניכור, הצורך לשאת בסבל לבד והעימות הקשה עם האופה, הגיעו לכלל פתרון.

הדמויות

אן והווארד וייס

אן והווארד וייס, הוריו של סקוטי, הם  בני זוג במשפחה אמריקאית ממוצעת שחייהם התנהלו עד כה למישרין ובמסלול חיים נורמטיבי: לימודים, נישואים, הורות וימי הולדת.

האסון שנופל על בני הזוג, עם פציעתו של בנם, משנה את חייהם בן רגע. מרגע זה הם משתדלים לשמור על שפיותם ולפעול יחד – לחלק ביניהם את הנטל, לדאוג זה לזו ולתמוך האחד בשני. המספר מדגיש כי האסון קרב ביניהם ואפשר להם להרגיש לראשונה יחד. הם חשים קרבה עמוקה, מצליחים להבין זה את זו גם ללא מילים.

תגובות בני הזוג הן ביטוי לחיי הנפש המתרחשים בלבם בשעת האירועים והן לא תגובות קבע. המספר מרבה לחדור לתודעת הדמויות ולדווח על מחשבותיהן ורגשותיהן, כסמכותו היודעת כל מכנה לכך מהימנות. אנו מקבלים אינפורמציה מרובה על מצבם הנפשי של בני הזוג בסיטואציה הנתונה, בדר"כ דרך אפיון עקיף. אן מתוארת בדיווחיה "אני פוחדת פחד מוות" ובהמשך במקלחת החפוזה שלא השתהתה אפילו לחפוף את שערה, החיפזון כאן הוא פועל יוצא של רגשי האשם שלה, המנוסחים גם מפורשות. תיאור סיטואציות מסוימות בא להעיד על ההרגשה הכללית של פחד וציפייה.

 

דרך אחרת לשקף את רגשות הגיבורים היא באמצעות תיאור חיצוני ותגובות פיזיולוגיות. הווארד מתואר עם עיניים קטנות ואדומות, תיאור זה מעיד על עייפותו המצטברת, אך גם על דאגתו הרבה. מאזכור בגדיו המקומטים וזקנו שהחל שוב לצמוח אנו למדים על מצבו הנפשי.

בסיפור יש פירוט רב על תגובות פיזיולוגיות הבאות לשקף את מצבם של בני הזוג. הנהיגה במהירות ורגלו הרועדת של הווארד משקפות את חרדתו, שיניה הנוקשות של אן משקפות את פחדה, כתפיו ההולכות ומתכווצות של הווארד משקפות את כובד מסעו.ראשה השמוט של אן מבטא את חוסר האונים, וכתפיה העולות והיורדות המתלוות לבכייה משקפות את אומללותה. כלומר תנועות הגוף משמשות מראה לחוויה הרגשית ולמתרחש בנפש. אי יכולתה לאכול היא גם חלק ממצבה הנפשי, מבטה הפראי בכניסה למאפייה בא לבטא את הזעם העצום המתפשט בקרבה.

ישנה השוואה בינם לבין ד"ר פראנסיס. הרופא מעודד אותם לעזוב את בית החולים. הוא חוזר שונה:עניבה שונה, מסורק ומגולח, מבחינתו החיים ממשיכים כסדרם, מה שלא כך מבחינת בני הזוג. מבחינתם העולם עצר מלכת, השגרה נשברה ואי אפשר להמשיך בה, בניגוד לרופא המקפיד על הופעתו בגדיו של הווארד מקומטים זקנו צמח. מי שאירע לו אסון- אינו יכול עוד להמשיך בחייו כרגיל. התהפכות סדרי העולם באה לידי ביטוי בהפכים הקטנים ובהקבלה הניגודית לרופא.

תיאור התמודדתם של בני הזוג עם מות בנם יש בו כדי לשקף הוויה אוניברסאלית. הזוג חוזר לביתו המום והלום צער מפטירתו הפתאומית של הבן. עצם צלצול הטלפון בשעה כזאת מקפיץ את אן ממקומה. אולם תוכן הדברים קשים אף יותר: "סקוטי שלך, שכחת אותו?" השימוש במילים אלה הוא בלתי נסבל מבחינת אן. אן אינה מעלה בראשה מי המתקשר היא רק צועקת ובוכה.

כשיה אשמה פעמיה למאפייה היא חשה זעם כה רב, האסון הגדול שפקד אותה מעורר בה לצד הכאב גם זעם וחוסר אונים ורגשי תוקפנות, התקוממות כנגד האכזריות והשרירותיות במותו של ילד בן 8, בנה. התוקפנות לא מופנת כלפי מי שהיה סבור שהיא תופנה (הנהג, הרופא) אלא כלפי האופה היחידי שעשה את המוטל עליו. הזעם והאשמת אחרים מאפשרת מפלט מן האבל. הם מהווים אמצעי בריחה מדיכאון וכעס עצמי.

כשמגיעה אן למאפייה ונפגשת עם המציאות, הזעם מתפוגג ועולה שוב הכאב. עליה להתמודד עם האובדן ולכן היא פורצת בבכי.

האופה מאכיל את בני הזוג והלחם שהם אוכלים במאפייתו מיטיב עימם, שכן בנוסף לשבירת רעבונם, הם זוכים בחמלה ובשיתוף.

האופה

האופה מופיע באקספוזיציה של הסיפור. הוא מתואר כגבר קשיש ועב בשר בעל תווי פנים גסים. כאשר אן מגיעה להזמין עוגת יום הולדת לבנה, הוא מתנהג באופן מנוכר ומגלה אדישות מוחלטת להתרגשותה ומסב לה תחושת אי נוחות .

הסינור שהאופה עוטה על גופו ועובדת היותו נטול שם, מדגישים את התנהגותו כנותן שירות בלבד, המתייחס לאן כאל לקוחה ולא יותר מזה. חילופי הדברים ביניהם מינימאליים הוא קצר וענייני,  אינו מגלה כל רגש, אך גם אינו גס. מאחר והאופה אינו נחמד בעיניה, היא מוותרת על הניסיון להתיידד איתו.

התנהגותו זו של האופה מעוררת באן את התהייה: "האם עשה אי פעם משהו בחייו חוץ מאשר להיות אופה?".

לאחר שאן לא מגיעה לקחת את העוגה שהזמינה, מתחיל האופה לצלצל לביתם של בני הזוג, אשר אינם מקשרים בין הזמנת העוגה לבין המטריד הטלפוני.

כפי שהאופה היה קצר ושתקן בתקשורתו עם אן במאפיה, כך הוא גם עתה. צלצולו הראשון אל בני המשפחה מתקבל אולי בהבנה ויכול להעיד על אחריותו, על העובדה שעשה את עבודתו נאמנה ועל זכותו לקבל שכר על מלאכתו. אך בשל הצלצולים התכופים והניתוקים הוא נתפס בהמשך בעיני בני הזוג, וגם בעיני הקוראים , כדמות מרושעת, מסתורית ומאיימת.

כאשר בני הזוג מגיעים למאפיה, לאחר מות בנם, מתואר האופה באופן מעורר דחייה. בעל עיניים קטנות ומרושעות, פנים מגודלות זיפים וצוואר עבה מרוב שומן, המכה במערוכו תוך כדי כך שהוא שוטח את טענותיו בפני ההורים. נראה שעבודתו של האופה השתלטה עליו לחלוטין, ואין לו דבר אחר בחייו מלבדה. את כל שעות היממה, ובעיקר את כל הלילה הוא מבלה לבדו באפייה בבדידות.   זאת אולי הסיבה שהוא אינו רגיל בדיבורים. 

בצלצול הראשון הוא מזכיר את הכסף שחייבים לו על עבודתו -  16 דולר, ונדמה שזה מה שמעניין  אותו, אולם בהמשך, בפגישת "ההתחשבנות" ביניהם, הוא מוותר על הכסף, ומצטיירת דמות שונה של האופה: "עלה לי זמן וכסף לעשות את העוגה הזאת. אם את רוצה אותה, בסדר, אם לא, גם בסדר. אני צריך לחזור לעבודה"  (65).  אומנם האופה מחזיר מלחמה שערה, תובע את כספו בעד עבודתו,  אולם הוא גם מוכן לוותר על התשלום. הוא אדם קשה יום, עובד יום ולילה ומשתדל לגמור את החודש, אין לו זמן להאריך במילים, יש לו עבודה.  

המפנה בדמות האופה  מתרחש ברגע שנודע לו על מות הבן. האופה, שטפח קודם במערוכו בכעס רב, מניח את המערוך על הדלפק, פושט את סינורו, מפסיק את עבודתו, ובהכנעה מזמין אותם לשבת. בו ברגע הוא חדל להיות אופה, והופך להיות אדם - אמפטי, רגשי, אנושי הקשוב לזולת.  הוא מביע צער על מעשיו ועל מות הבן, ומודה ברגש  במונולוג נוגע ללב: "אני סתם אופה אני מצטער על הבן שלכם, ומצטער על החלק שלי בזה  אין לי ילדים בעצמיאני לא איש רשע  אתם צריכים להבין שהכול מסתכם בזה שאני כבר לא יודע יותר איך להתנהג תרשו לי לשאול אתכם אם יש לכם בלב סליחה בשבילי" (67) 

מכאן נפרצו כל הסכרים, כל המחסומים הרגשיים קורסים, והאופה הבודד והשתקן נפתח באופן בלתי צפוי, מדבר, מצטער, מתוודה, מסביר, מספר את קורות חייו, מזמין אותם לאכול, ואילו הם -  מקשיבים באמפטיה ומהנהנים. דמותו של האופה  משתנה מן הקצה לקצה. השינוי מתחולל על אף העוינות של בני הזוג כלפיו.

הוא רוצה לעשות כל שיבולתו על מנת להקל על סבלם. אך בהיותו "סתם אופה" הסבור "שאני לא יודע איך להתנהג", הוא מציע להם מלחמניותיו. רגישותו כלפיהם באה לידי ביטוי בנחשו את רעבונם. אין בו התיימרות "אוכל זה דבר קטן וטוב בזמנים שכאלה", אך קיימת בו דאגה אמיתית "אתם חייבים לאכול ולהחזיק מעמד".

הלחם שאוכלים בני הזוג במאפייתו מיטיב עימם. מאיר את חשכתם " הוא היה כאור יום". האוכל היה עבורם דבר טוב, ולכאורה "קטן". הטוב הוא לא רק בלחם הטעים שהשביע את רעבונם, הוא בחמלה ברצון לעזור ובשיתוף.

הנחמה היחידה היא בזולת האמפתי, הדאגה לאחר, הקרבה, החמימות האנושית המאפשרת לנו להמשיך לחיות למרות הכאב.

לאור המתרחש במאפייה תהייתה של אן ("אם עשה אי פעם משהו בחייו מאשר להיות אופה") מוצגת באור אירוני. אומנם מדובר באדם פשוט-"רק אופה"- אך הוא מספק לאנשים צורך בסיסי קיומי, לחם, ויש ביכולתו לתת יותר מזה-את רגשי חמלתו והשתתפותו הכנים. הלחם הוא בעל משמעות סמלית.

אנלוגיות בסיפור

1. אנלוגיה בין האופה לבין אן וייס

  • האנלוגיה הניגודית בין אן וייס לבין האופה מתחילה באקספוזיציה של הסיפור. אן מתגלה כאישה חביבה ולבבית המעוניינת לקשור שיחה בעוד שהאופה מצטייר כאדם קר ואדיש המתנהג באופן קצר וענייני.
  • הגדרת הזהות האישית של אן קשורה קודם כל לעובדת היותה אם. זוהי גם הפרספקטיבה דרכה היא מתנהלת וגם בסיס להשערות שהיא משערת אודות חייו של האופה ("יש לו וודאי ילדים"). אן מתוארת כאם שכל עולמה סובב סביב האהבה והדאגה לבנה ורצונה לשמחו.

בניגוד לה, מתואר האופה כאדם, שכל חייו סובבים סביב עבודתו, ללא כל אזכור של חיים פרטיים. על כן גם הוא מכונה "אופה" ואינו נזכר בשמו הפרטי כמו אן.

  • האנלוגיה הניגודית ביניהם מתרחבת, כאשר האם והאב המיוסרים הופכים להיות קורבן של הטרדה, הנובעת בעיקר מכעסו של האופה, שאינו מודע לטרגדיה שפקדה את המשפחה, וסבור כי נוצל ורומה על ידי אן.
  • בסיום מתברר, שהדומה בין האופה לבין ההורים רב הרבה יותר מהשונה ביניהם. שלושתם חשוכי ילדים כעת. שלושתם אנשים בודדים ואומללים, שנפגשו בחצות הלילה במאפייה בעקבות צירוף של מקריות טראגית. האופה, שנחשב עד לפני רגע לאויב אכזר וחסר לב, מתגלה כאדם בודד, אומלל ובעל רגישות רבה. האופה מפסיק להיות אופה, והופך להיות אדם והעימות מתברר כאי-הבנה. דווקא אותו אופה מסוגר וקודר, מתגלה לבסוף כמנחם האולטימטיבי של בני הזוג באבלם. מה שנראה בתחילה כאנלוגיה ניגודית מתבהר כאנלוגיה המשרטטת יחס של דמיון והזדהות בין בני אדם.

 

2.אנלוגיה בין האופה לרופא.

ניתן למצוא מספר אנלוגיות בין דמותו של הרופא לדמות האופה:

§         גם האופה וגם הרופא הם נותני שירות חיוני, האחד מאכיל בני אדם באוכל הבסיסי ביותר והשני מרפא. אולם בעוד הרופא מכובד, מוערך ונחשב לבעל סמכות בעיני לקוחותיו, הרי שהאופה נחשב נחות יותר וזוכה אף ליחס מזלזל.

§         שמו של הרופא ידוע (ד"ר פראנסיס) ואילו האופה נזכר אך ורק על פי מקצועו. למרות ששמות שני הרופאים דומים ולכן הכותב רומז למעשה שכל הרופאים אותו דבר.

§         בתחילת הסיפור מוצג הרופא באור חיובי, כאדם חביב ואדיב המנסה להרגיע את ההורים המודאגים, בעוד שהאופה מופיע באקספוזיציה כאיש גס רוח וחסר רגישות.

§         הרופא מתגלה כאדם מלא יומרה, בטחון וחשיבות עצמית בעוד האופה מכיר ויודע את מקומו ונעדר כל התיימרות הוא "רק אופה".

§         מבחינה חיצונית: הרופא הדור בלבושו (אין הוא לובש חלוק רופא) ומרשים בחיצוניותו, ואילו האופה אינו מרשים בחיצוניותו ולבוש בפשטות, חגור בסינר של משרתות, האופה אמיתי יותר ופחות מנוכר.

§         גם האופה וגם הרופא שוגים בשל חוסר ידיעה. אולם בעוד הרופא שוגה בשל שאננות יתר ובטחון עצמי מופרז באבחנתו, האופה שוגה בשל חוסר אינפורמציה.

§         האופה מוצג כמי שמילא את תפקידו נאמנה, העוגה שהכין הייתה מוכנה במועד, אלא שהיא נותרה מיותמת ולא הגיעה ליעדה, דבר שעורר את חמתו. הרופא, לעומת זאת, אכזב. הוא לא הצליח למלא את המצופה ממנו – להציל את סקוטי.

§         גם האופה וגם הרופא מביעים את השתתפותם בצערם של ההורים. הרופא, הבטוח בעצמו, מחבק את אן וכורך את זרועו סביב כתפו של הווארד אך יחד עם זאת דוחף אותם מחוץ לבית החולים. האופה ,לעומתו, נמנע מכל מגע פיזי, אך ממהר לשרתם. הוא מביא להם כסאות, מוזג קפה ומגיש לחמניות. הקרבה הפיזית מנוגדת לקרבה הנפשית - הרופא נותר מרוחק, בעוד שהאופה קרוב אל בני הזוג.

§         הרופא  חוזר ומביע את צערו בפני ההורים, אך אינו עושה דבר מעבר לכך. הוא מותיר אותם להתמודד לבדם עם סבלם. בלוותו אותם אל דלת הכניסה של בית החולים, מרגישה אן שהוא מאלץ אותם לעזוב את המקום, בעוד היא מעוניינת להישאר. תגובתו של האופה שונה. אמנם הוא נמנע ממחוות פיזיות אולם הוא נשאר אתם בצערם. מבקש מהם לשהות עמו, עוזב את כל עיסוקיו ומתמסר כולו לבני הזוג.

§         האופה מצטער צער עמוק ומתנצל על טעותו בפני ההורים ("אני מצטער צער עמוק...ומצטער על החלק שלי בזה"), למרות שאין הוא אשם בכך שהאינפורמציה אודות מותו של סקוטי לא הגיעה לידיו. הרופא לעומתו מגלה אך ורק צער, אך לא מגלה חרטה, הכאה על חטא או הודאה בטעות.

§         ד"ר פראנסיס אינו חורג מתפקידו כרופא, מערכת יחסיו עם אן והווארד מושתתת על בסיס מקצועי לכל אורך הסיפור, ואילו האופה מכונן מערכת יחסים חדשה עם בני הזוג. מערכת יחסים שאינה בין נותן שירות ללקוח אלא בין אדם לאדם.

3. אנלוגיה בין משפחתו של פראנקלין (המשפחה הכושית) לבין אן ומשפחתה

אן פוגשת במשפחתו של פראנקלין לאחר שהחליטה לעזוב את מיטתו של סקוטי ולגשת הביתה להתרעננות. ניתן למצוא אנלוגיה בין שתי המשפחות.

  • שתי המשפחות נתונות במצב של צפייה לשיפור במצבו של בנם.

אך הסיטואציות, בהן מעורבים הילדים הפגועים, שונות לחלוטין. בעוד שסקוטי נפגע בתאונת "פגע וברח"  שלא באשמתו הרי שפראנקלין נדקר במהלך קטטה. ההורים מציגים את בנם כקורבן, אומרים שהוא רק עמד והסתכל. אך הסיטואציה, בה היה מעורב, מעוררת פחות אהדה.

  • משפחתו של פראנקלין ממתינה בחדר המתנה בקצה המסדרון בעוד שאן ובעלה אינם עוזבים את חדרו של סקוטי. לכאורה, מצבו של פראנקלין שונה משום שהוא בחדר הניתוחים.
  • סביב המשפחה השחורה מפוזרים "עטיפות של המבורגר וספלי קל- קר" בעוד שאן והוורד נמנעים מלאכול כמעט (בוודאי שלא בבית החולים) ושלב האכילה בא עבורם רק לאחר האסון, בסוף הסיפור.
  • המשפחה הכושית לבושה ברישול רב "גבר בגיל העמידה בחולצה ומכנסי חאקי, וכובע בייסבול שמוט על עורפו. אישה גדולה לבושה חלוק ונעלי-בית...נערה מתבגרת בג'ינס..." בניגוד לאן והוורד המקפידים על הופעה מסודרת, גם בעת מצוקה שכזו. הם מקפידים לנסוע הביתה, להתרחץ ולהחליף בגדים.
  • שתי המשפחות מתמודדות עם ההמתנה מורטת העצבים בדרך דומה. משפחתו של פראנקלין מעידה על עצמה "אנחנו רק מקווים ומתפללים, זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות עכשיו". גם אן מספרת לבעלה כי התפללה ואמרה "'אנא, אלוהים, עזור לנו - עזור לסקוטי', ואחרי זה השאר היה קל". כשהיא מציעה לבעלה להתפלל, מסתבר שגם הוא כבר עשה זאת "אחרי שצלצלת, כשנסעתי בדרך לבית - חולים. התפללתי"

האנלוגיה בין שתי המשפחות ושותפות הגורל ביניהן הופכים לרמז מקדם בעלילה. כאשר נודע על מותו של פראנקלין הדבר מהווה רמז לכך שלסקוטי צפוי כנראה גורל זהה. אן רואה במשפחתו של פראנקלין כראי לה ולבעלה.

 

הרעיונות המרכזיים ומשמעותם

1. שבריריות הקיום וחוסר האונים האנושי

סיפור זה מתאר מציאות שבה בני אדם שקועים בחיי השגרה הבנאליים כשפרטים רבים וטפלים ממלאים את חייהם, אך אין הם מודעים לקיומו של כוח שרירותי היכול לאיים על חייהם בכל עת ויכול להרסם. סיפור זה מדגיש את היומרה האנושית כי התבונה האנושית וההתקדמות הטכנולוגית יושיענו, זאת ניתן לראות מביטחונו המפרז של הרופא בכך שסקוטי יתעורר (הוא מוכן להתערב על כך).

אחד הנושאים הבולטים בסיפוריו של קארבר הוא חיים שנקרעים לגזרים והקושי להתמודד עם גזר הדין. אין בכוח השכל לצייד אותנו בכלים להתמודד עם השבר שבחיים. אולם בשונה מסיפורים אחרים סיפור זה מסתיים בנימה אופטימית יחסית.

רק האירוע הטראומטי שאותו חווה הווארד, בעקבות פציעתו של בנו, גורם לו להרהר ב"אותם כוחות שידע שהם קיימים ועלולים להגביל או להפיל אדם אם פקד אותו מזל ביש, אם לפתע מתהפך הגלגל".

עוצמתו של הכוח הסמוי השולט בחיינו, מועצם על ידי שרירותו של המוות המופיע בסיפור בכמה היבטים:

·     מותו של סקוטי, בן ה-8, הוא ילד צעיר אשר "כל החיים לפניו"

·     חוסר יכולתם של המומחים לאבחן את מצבו של סקוטי וחוסר האונים שלהם, ממחיש את אוזלת היד האנושית כנגד הכוחות הגדולים והבלתי נתפסים השולטים בעולם. אנו נוטים להאמין כי התבונה האנושית וכי ההתקדמות הטכנולוגית יש בהם כדי להושיע אותנו ולהגן עלינו, ועל כן, כמו הווארד ואן, אנו נוטים לשים מבטחנו באנשי המקצוע. אולם מסתבר כי למרות כל הקדמה, אנו עדיין חסרי אונים וחסרי ישע אל מול אותם כוחות הגדולים מאתנו שאין לנו שליטה עליהם.

·     מותו נגרם ביום הולדתו, הציפיות ליום הולדת שלו מתבדות באכזריות.

      מותו של סקוטי הוא מוות איטי וארוך, הנמתח על גבי שלושה ימים ארוכים. בנוסף על כך המוות נגרם כתוצאה מתאונה, מוות שכזה נותן את התחושה שהמוות הזה היה למעשה סתמי ומיותר. 

2.דרכי ההתמודדות ודמיון התגובות האנושי-

אין בסיפור תיאור אופיין של הדמויות והן נעדרות עומק, דווקא על רקע זה בולט דמיון התגובות האנושיות. הסיפור מעמיד על הדמיון השורר בין בני אדם, גם אם הם באים מרקעים שונים ואישיותם שונה. בבית החולים פוגשת אן במשפחה כושית על פי תיאוריה מדובר באנשים בעלי רקע סוציו-אקונומי שונה לחלוטין מזה של משפחת וייס, אולם הסיטואציה דומה-המתנה ליציאת הבן מכלל סכנה- יוצרת מכנה משותף, מה שמאחד את שתי המשפחות הוא הפחד "היא פחדה. הם פחדו. היה להם את זה במשותף. דמיון התגובות האנושי מובלט בפנייה לאלוהים: "אני מצטער, אלוהים, כמה שאני מצטער" אומר ד"ר פראנסיס המלומד, ואילו האופה חסר ההשכלה אומר: "אלוהים לבדו יודע כמה שאני מצטער"

הסיפור מתמקד בתיאור עיניו של הווארד: עיניים אדומות וקטנות, והא מרבה לשתוק. עיני אחותו של פראנקלין מצטמצמות לחריצים והיא מניעה שפתיה ללא קול. חרדתה וחוסר האונים של האישה הכושית בא לידי ביטוי בהשמטת ראשה על כתפה, ובהמשך אן משעינה ראשה על כתפו של הרופא.

התגובה הרגשית נוכח שבירת השגרה היא פחד ובהלה. אדם מנסה לשכך את הבהלה ולהפחית את הפחד באמצעות מרגיעים למיניהם, המועדים לכישלון. רגשי אשמה כבדים ממשיכים לתקוף את אן והווארד.

הווארד מנסה להתמודד עם פחדו והתרגשותו באמצעות היגיון. אולם תחושת הלב הדואגת והחרדה הם המתגלים כמפענחים נכונה את המציאות. השכל מתעתע, הוא משרת אשליה כוזבת, ומבקש לאשש את התקווה שהכול ישוב לקדמותו. הבנה אמורה להרגיע, אולם מכיוון שמדובר במשהו שרירותי, סתמי וחסר פשר אין ביד השכל לסייע.

מנגנון נוסף הוא הבריחה מהמציאות המאיימת, וזה בדיוק מה שעושה אן. כל האמצעיים כשרים כדי למצוא מפלט מהפחד, רציונאליים ובלתי רציונאליים כאחד. הרצון להיחלץ ממצב זה נראה בברור ברצונה של אן שמישהו יסיעה למקום "שבו תמצא את סקוטי מחכה לה..כשהמילה "אמא" על שפתיו". גם האמבטיה נתפסת כבריחה. רחצה באמבטיה היא אמצעי הרגע, פסק זמן, ואיסוף כוחות, שאנו יודעים שיידרשו לנו. לאמבטיה גם משמעות סמלית של התנקות מהיום ה"מלוכלך", זהו מעין "טקס היטהרות" העשוי לשנות את פני המציאות. מושג האמבטיה מתקשר לטבילה הנוצרית, המופיעה כאן בניסיון לשנות את פני הדברים.

דרך נוספת היא מתן אמון במומחים. הידע נתפס כמקור הרגעה- ממילא מי שבידיו הידע הוא מי שאפשר להיתלות בו, ודבריו נחשבים לאורים ותומים. הווארד נתלה בדבריו של ד"ר פראנסיס ומנסה להרגיע את עצמו ואת אן בעזרתם:" הוא אמר שסקוטי יהיה בסדר. אין לנו מה לדאוג הוא רק ישן." "ד"ר פראנסיס יודע מה הוא עושה". כנגד החששות ההולכים וגוברים הוא מצטט שוב ושוב את דברי הרופא.

תגובה טבעית אחרת, החוזרת ונשנית היא הבכי. אן מתייפחת פעמיים רבות במהלך הסיפור (לאחר שיחות הטלפון, במאפייה) והווארד בוכה כשהוא נכנס לחדר הרחצה.

אן חשה שהמילים היחידות שיש בכוחה להשמיע אינן שלה. אין יכולתו של אדם לבטא את עצמו באופן ייחודי, המילים העומדות לרשותנו כלליות וחסרות ייחוד. אן חושבת:" כמה זה לא הוגן שמילים שיוצאות הן מילים מהסוג שמשתמשים בו בתכניות טלוויזיה..."

הדאגה מביאה את שני ההורים, כל אחד בפני עצמו, לפנות לישות שלמעלה-אלוהים.פעולה זו מוצגת כנדירה וכך מעידה על הפחד האחוז בהם. אן מתוודה ש"כמעט שכחתי איך מתפללים, אבל זה חזר אלי" ואף הווארד מגלה לה, שכשנסע לבית החולים הוא התפלל. גם משפחת פראנקלין בחוסר אוניה אומרת: "אנחנו רק מקווים ומתפללים, זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות עכשיו". הייאוש וחוסר האונים גורמים לכולם לפנות לכוח עליון, אולי הוא יושיעם.

אולם האל שותק ואדיש. הילד מת. הבדידות אופפת את בני הזוג, והנחמה היחידה האפשרית היא חמלתו של הזולת, השתתפות בצער. במצב של חרדה, ייאוש, תחושת אובדן וכו'- נותר רק אדם לאדם, וזוהי חשיבותו של החלק השלישי והאחרון בסיפור.

3.תקשורת לקויה ניכור וניתוק

הסיפור מתאר מציאות שבה בני אדם צמאים לקשר ולא זוכים לו. האופה מרוכז בעבודתו ואינו מתקשר עם אן, נהג המכונית שפגע בסקוטי אינו מושיט עזרה ונוסע לדרכו והצוות הרפואי בבית החולים מבצע את עבודתו כשהתקשורת בינו לבין המשפחה היא מינימאלית וחסרת מעורבות רגשית. גם משפחתו של  פראנקלין מאבדת עניין באן כשמסתבר לה שאין היא נמנית עם הצוות הרפואי.

הסיפור מתאר גם מצב של קצר בתקשורת – הטלפון והחיוגים הרבים המופיעים בסיפור היו אמורים לשמש ככלי תקשורתי, אולם דווקא הטלפון יוצר קצר וחוסר הבנה. האופה מחייג, שומע, מתעצבן ומנתק. הוא כועס עליהם, שהרי הם בבית, והכול לדעתו כשורה, אך לאיש מהם לא איכפת מהעוגה. לדעתו הם חסרי אחריות ונצלנים. מהעבר השני של הקו נמצא הזוג, החושב שהמטלפן הוא סוטה, מישהו שכנראה שמע על אסונם ומתעלל בהם.

מצב אי הידיעה ואי ההבנה שנגרם מהפרעות קשר, מדיווח חלקי ולא מדויק של הבעל לאשתו, מצלצולים שבים וחוזרים, מניתוקים מצב זה יצר מתחים מיותרים, מחשבות רעות, מטענים קשים, שהיו נחסכים אילו רק היו מדברים ביניהם.  ואכן כשהם מדברים בסוף הסיפור, הכול צף משני הצדדים, ונוצרת אווירה של אמפטיה, של סליחה ושל פיוס.

4.הצימאון לקשב הזולת ולהשתתפותו-

כבר בתחילת הסיפור צמאה אן לקשר, כאשר היא מספרת לאופה על יום הולדתו של בנה, אך האופה רק מקשיב (המספר מדגיש כי אין לו סיבה למהר), האופה אינו נחמד ומסתפק בחילופי דברים מינימאליים. אן מנסה לנחם את עצמה בכך שהוא לא גס רוח, אלא קצר.

במפגשה של אן עם המשפחה הכושית, שתהום שרויה בניהם, מבקשת אן "לספר להם יותר", על אף הפערים היא חשה קירבה וזאת בשל שותפות הגורל. כשאן שבה לבית החולים היא ממהרת לבדוק מה קרה לפראנקלין למרות שהיא לא בהכרח בת משפחתו.

הרעיון שחוויות דומות מאפשרות אמפתיה, הבנה ושיתוף, חוזרת בסיפור. אן תמהה על ניכורו של האופה והיא מניחה שהוא היה צריך להיות פחות אדיש מכיוון והוא אדם מבוגר שגם לו ילדים, היא מצפה שהגורם המשותף הזה יצור קרבה בניהם. לבסוף אנו מגלים כי האופה חשוך ילדים.

שיאה של ההתקרבות היא בתיאור מערכת היחסים בין אן להווראד. מצוירת כאן מערכת יחסים יפה בין שני בני הזוג. הדבר בא לידי ביטוי גם במחוות מילוליות וגם במחוות גופניות. הווארד מנסה להרגיע את אן למרות מתיחותו הרבה, הוא דואג לה ושולח אותה הביתה לנוח, כשהוא עוזב את בית החולים הוא נושק למצחה וידיו נוגעות בידיה. כשהוא נוטל את ידיה מוטב לו למרות הפחד. אן מגלה רגישות רבה כלפי בעלה היא מבינה את רצונו להיות לבדו ומכבדת זאת. משהם חוזרים לביתם לאחר מותו של סקוטי, אן מושכת אותו לחיקה ומלטפת אותו. הדאגה המשותפת יוצרת חיבור גם ללא מילים, דומה שאין קרבה גדולה מזאת.

5. ערך החמלה הנוצרית

אל מול שבריריות הקיום, אוזלת היד האנושית, חוסר התקשורת, הניכור והניתוק עולה בסיום הסיפור הרעיון  המרכזי, ההופך להיות גם המסר של הסיפור, והוא ערך החמלה הנוצרית.

אהבת הזולת הנו ערך נוצרי מובהק. הצו: "ואהבת לרעך כמוך" הוא, לדעתו של ישוע, אחד משני הצווים הגדולים שהתורה עומדת עליהם.

האופה מקיים את הערך הזה לאחר ששומע מבני הזוג על מותו של סקוטי. הוא מניח את המערוך על הדלפק, מושיב את בני הזוג ומשמיע באוזניהם שוב ושוב את צערו העמוק. הוא מגלה כלפיהם אהבה שאין עמה טובת הנאה ואינה תלויה בדבר.

בנוסף לערך החמלה הנוצרית מופיעים בסיפור ביטויים נוספים של התשתית הנוצרית:

התפילה-שני בני הזוג, ללא תיאום מוקדם ביניהם, חשים צורך להתפלל למרות שאין זו פעולה שהם מורגלים בה. שניהם חשים טוב יותר אחרי התפילה והאקט אף מקרב ביניהם: "...'זה טוב,' אמרה. זו הפעם הראשונה הרגישה שהם פה ביחד, בצרה הזאת."

האכילה-  בסיום  הסיפור אן והוורד אוכלים לחם על כל סוגיו, ובייחוד מודגש הלחם הכהה, שמגיש האופה בסוף הסיפור. הקשר בין השלושה הופך להדוק עם האכילה והשתייה, וניתן לראות זאת כאותה אכילה ושתייה סמלית במסגרת "הסעודה האחרונה" של ישוע. זוהי הסעודה האחרונה, בה הם נמצאים במחיצת העוגה לכבודו של סקוטי, ויש בה מעין סיכום. עם זאת, יש בה גם סימן להמשכיות, לחיים. התיאבון חוזר אל שני ההורים, המילים חוזרות אף הן, והפעם ישנה תקשורת אמיתית בין אנשים, ולא הניכור, בו נתקלנו קודם. בנוסף תיאור ידיו של האופה הפרושות לצדדים ותיאור שולחן העץ הגדול והארוך מעלה בזיכרוננו את הסעודה האחרונה של ישו.

המחילה- האופה מבקש מבני הזוג מחילה: "'אלוהים לבדו יודע כמה שאני מצטער... אני מצטער על הבן שלכם, ומצטער על החלק שלי בזה,' אמר האופה. הוא פרש את ידיו על השולחן והפך אותן כך שכפותיהן נתגלו...'תרשו לי לשאול אתכם אם יש לכם בלב סליחה בשבילי?'". בקשת המחילה המפורשת שלו יחד עם פרישת כפיו יוצרות תמונה של אקט צליבה נוצרי מובהק. אן והוורד אכן מוחלים לו, והלחם שמגיש האופה, הופך לאותו "דבר קטן וטוב", לו הם כה זקוקים.

החסד האנושי והחמלה- ערך החמלה הוא ערך מרכזי בנצרות. שהענקת החסד  והחמלה, על פי הנצרות, תלויה בנכונותו של המקבל לזכות בחסד האלוהי. התגלמות החמלה מבוטאת בנצרות באופן סמלי בחלוקת היין והלחם, שכן ישו מקריב עצמו למען האחרים, מכפר במותו על כל חטאי האדם, כשגופו מתגלגל בלחם. בסיפור, מותו של סקוטי הוא הגורם להתעוררות רגש החמלה בלב האופה (בניגוד לנצרות ששם הקורבן הוא המביא את החמלה לעולם). הלחם שמאכיל האופה את בני הזוג הוא סמלי ומייצג את האהבה לזולת, את החמלה ואת הנכונות להשתתף ולעזור. האופה מציע לזוג לאכול ככל אשר חפץ לבם. אין הוא נותן דעתו כלל להפסד הממון הכרוך בנתינתו הנדיבה ובהשבתת תנוריו. הוא מבקש להיות עם הזוג בצערו .

 

הווית ביה"ח-

בבית החולים יש תופעות בולטות אשר תורמות לתחושת התסכול וחוסר האונים של אן: ריבוי שפות זרות, תחלופת האנשים, לבושם (הלא מקצועי). בסיפור בולט המפרט הטכני-תיאורים- דלתות המעלית, צינורות, עגלות, מדגשת המכאניות. התעניינות האחיות היא רק לכאורה. כל זה קשור "לעולם של בסדר", הדמויות מתנהגות במינימום האנושי, ד"ר פראנסיס מייצג את "הבסדר" הוא מפגין מחווה אנושית כי כך לימדו אותו, התנהגות אוטומטית. המחווה שלו ריקה מתוכן, הוא שם יד על הכתף של אן וקורא לה אמא קטנה זו היא התנהגות מגוחכת, מתחסדת ומביאה לשיא אירוני. ההורים אינם מקבלים תשובה ברורה לגבי מצב הילד, הרופאים בטוחים בעצמם ומרגיעים את ההורים ללא כל בסיס, אח"כ הם לא יודעים מה השתבש. ד"ר פראנסיס מצטער אך בתנועתו תוך כדי חיבוק הוא דוחף אותם החוצה.

 

סוג היצירה ואופייה

הסיפור הוא סיפור קצר, בעל אופי ריאליסטי- בסיפור יש רק תיאור חיצוני של האירועים, בתוספת אזכורים מעטים של רגשות הגיבורים. הכול מדווח מתוך עמדה מרוחקת, נעדרת סנטימנטאליות. הדברים נמסרים בדייקנות, באובייקטיביות, ללא כל מעורבות אישית מצד הכותב. מעין דיווח קפדני המוסר רק את מה שכאילו נקלט בעין המצלמה וברשם-הקול. מתוך דרך דיווח זו עולה ביקורת חברתית כלפי הניכור השורר בחברה .

סגנון הסיפור הנו מינימליסטי- דיווח על האירועים ללא הערות, שיפוט או חדירה לנפש הדמות. הקורא צריך להפעיל את דמיונו כדי למלא את הפערים בשל האינפורמציה הדלה שנמסרת לו.

הביקורת העיקרית היא כלפי הניעור השורר בחברה:כל אחד עוסק בשלו, שרוי בבעיותיו ואינו נותן לבו לזולת הסובל, זאת ניתן לראות מיחס האנשים בבית החולים, ומיחסו המקצועי של הרופא בתחילת הסיפור.

אך קרבר מציג אופציה אחרת, הקשב והחמלה שיש ביד אחר להציע, השיתוף וההשתתפות.

 

הזמן והמקום

אין בסיפור התייחסות לזמן ולמקום באופן כללי. איננו יודעים היכן מתרחשת העלילה ומתי. הדבר אינו פוגם בריאליזם הסיפורי, משום שהמקומות הספציפיים המתוארים הם דמויי מציאות לחלוטין. אמנם ברור, שמדובר בעידן המודרני (סוגי הבדיקות, למשל), ואף השמות ואזכור המשפחה הכושית מרמזים על מקום ההתרחשות (ארה"ב), אך אין התייחסות מפורשת לא לארץ מסוימת ולא לזמן מוגדר היסטורית. עם זאת, דווקא בשל העדר סממנים לוקאליים, יש בכך כדי לתרום למשמעות האוניברסאלית שיש בסיפור. אין התייחסות למקום ולזמן ספציפיים, משום שמובלעות בסיפור אמיתות כלליות על עולמנו.

הסיפור מסופר בסדר כרונולוגי, ללא נסיגות לעבר. סדר זמן סיפור המעשה תואם את סדר זמן הטקסט. המקומות – מתחלפים. כבכל סיפור טוב גם כאן הסטיות העלילתיות תורמות למשמעות. האפיזודה של משפחת פראנקלין מהווה אנלוגיה למשפחת וייס ובה בעת משמשת גם כרמז מטרים.

משך הזמן המסופר הוא שלושה ימים. אין תיאור מפורט של שלושת ימי ההמתנה. למרות שקיימות פסיחות ברצף הזמן. הקורא חווה את הסיפור כאילו הוא מתרחש תוך כדי קריאה בשל ריבוי הדיאלוגים וריבוי התיאורים של פעולות.

 

דמות המספר

המספר "כל יודע", אך בלתי-מתערב. הוא מבליע את נוכחותו בטקסט, אינו נוקט עמדה מפורשת ביחס למתואר, ומותיר לקורא להסיק את מסקנותיו. הוא מתקבל על ידינו כמספר מהימן. מה שבולט בדרך המסירה שלו הוא שילוב נקודת התצפית של אחת הדמויות (אן) עם קולו של המספר הכול-יודע. הוא זה הנותן ביטוי מילולי לסיפור המעשה, אולם המיקוד, במקרים רבים, אינו שלו. סגנונו יבש ונעדר סנטימנטאליות, השפה פשוטה ואוצר המילים יומיומי. על אף היובשנות מתאר המספר את רגשות הדמויות דרך התגובות החיצוניות שלו. המספר משתמש בחזרות רבות שגורמות לקורא לתת את הדעת עליהן.

 

משמעות הכותרת

משמעותה האמיתית של כותרת הסיפור מתבררת לקורא רק בסיומו של הסיפור כאשר האופה מגיש לבני הזוג ממאפיו ואומר להם כי "אוכל זה דבר קטן וטוב בזמנים כאלה."

הכותרת מתקשרת למסר המובע בחלק האחרון של הסיפור ומכילה בתוכה את משמעויות מוטיב האוכל ומוטיב האור, את ההשתתפות בצער האחר, את החמלה, הנתינה האמיתית, שגם אם היא קטנה, היא עוזרת לאדם להתמודד עם קשיי החיים. הפתרון אינו בדברים המסובכים: עוגות, לחמים מסוגננים וכו', אלא הוא בדברים הקטנים והפשוטים כמו חמלה ועזרה הדדית.

אין תגובות

הודעות אחרונות

19:57 | 06.01.20 Bensal1992
16:40 | 31.12.19 אורחים בפורום
10:03 | 13.12.19 אורחים בפורום
10:42 | 27.09.19 jana bdr
14:59 | 14.09.19 מיגומלא
09:35 | 25.06.19 אורחים בפורום
23:44 | 11.04.19 אורחים בפורום
23:43 | 11.04.19 אורחים בפורום
20:11 | 08.04.19 אורחים בפורום
21:23 | 26.02.19 אורחים בפורום
10:55 | 20.02.19 מיגומלא
16:28 | 04.02.19 אורחים בפורום
13:57 | 04.02.19 אורחים בפורום
17:29 | 29.01.19 אורחים בפורום
10:40 | 07.01.19 אורחים בפורום

חם בפורומים של תפוז

חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ