לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן

פורום עזרה בלימודים ושיעורי בית

שלום לכולם!‏
אני רוצה לברך את הגולשים החדשים, שהגיעו לתפוז בכלל ולפורום הזה בפרט ולאחל ולכם גלישה ‏נעימה. אני סבור שתמצאו עניין רב בפורומים השונים בתפוז (יש יותר מ 1000!!!) ותקבלו מענה לכל שאלה ‏שתשאלו או דיון שתפתחו.‏
 
אם יש לכם שאלה בקשר לשיעורי בית, תרגיל קשה במתמטיקה/פיזיקה שאתם צריכים לפתור ולא הצלחתם, התלבטות בקשר למקצוע הבחירה בתיכון/באוניברסיטה, רצון לפרוק את תסכולכם על מורה מסוים שקצת עצבן אתכם, או סתם בא לכם לראות משהו ממש מעניין – אז זה המקום בשבילכם!
 
באותו אופן שאנשים מקדישים מזמנם החופשי לענות על שאלות של גולשים – גם אתם מוזמנים להשתתף באופן פעיל בפורום אם אתם יודעים את התשובה לשאלה מסוימת, יש לכם תובנה בקשר ללימודים בתיכון או אם אתם רוצים להביע את דעתכם באחד הדיונים על נושא שאתם מכירים ממש מקרוב...
 
מטרת הפורום היא לא רק קבלת/מתן מענה לשאלות בקשר לשיעורי בית – אלא מרחב לדיונים שאתם מוזמנים לפתוח על כל נושא מסוים.

 

הנהלת הפורום:

אודות הפורום עזרה בלימודים ושיעורי בית

שלום לכולם!‏
אני רוצה לברך את הגולשים החדשים, שהגיעו לתפוז בכלל ולפורום הזה בפרט ולאחל ולכם גלישה ‏נעימה. אני סבור שתמצאו עניין רב בפורומים השונים בתפוז (יש יותר מ 1000!!!) ותקבלו מענה לכל שאלה ‏שתשאלו או דיון שתפתחו.‏
 
אם יש לכם שאלה בקשר לשיעורי בית, תרגיל קשה במתמטיקה/פיזיקה שאתם צריכים לפתור ולא הצלחתם, התלבטות בקשר למקצוע הבחירה בתיכון/באוניברסיטה, רצון לפרוק את תסכולכם על מורה מסוים שקצת עצבן אתכם, או סתם בא לכם לראות משהו ממש מעניין – אז זה המקום בשבילכם!
 
באותו אופן שאנשים מקדישים מזמנם החופשי לענות על שאלות של גולשים – גם אתם מוזמנים להשתתף באופן פעיל בפורום אם אתם יודעים את התשובה לשאלה מסוימת, יש לכם תובנה בקשר ללימודים בתיכון או אם אתם רוצים להביע את דעתכם באחד הדיונים על נושא שאתם מכירים ממש מקרוב...
 
מטרת הפורום היא לא רק קבלת/מתן מענה לשאלות בקשר לשיעורי בית – אלא מרחב לדיונים שאתם מוזמנים לפתוח על כל נושא מסוים.

 

עבודה על הספר מאה שנים של בדידות

מאת: דש(א)-בורד  פורסם: 23/06/2004  עדכון אחרון: 23/05/2005  
 



אותן השאלות כמו ב1984 (עבודה של חבר שלי)


1.
אחד התפקידים החשובים יותר בכותרת הרומאן הוא להדגיש נושאים חשובים מתוך הסיפור ולהפוך אותם למרכזיים, למשל במחזה "אנטיגונה" הדמות המרכזית היא גם קריאון, אבל שם המחזה מדגיש את דמותה של אנטיגונה והופך אותה לדמות הראשית. השם "מאה שנים של בדידות" מדגיש את נושא הבדידות בסיפור.
בני בואנדיה יוצאים למלחמות ולמסעות, מתאהבים ומתחתנים ועורכים מסיבות יומם וליל. למרות כל זאת, הם כולם חווים שנים ארוכות של בדידות. בהחלט ייתכן שבדידותן של הדמויות היתה נבלעת במעלילהם המפוארים ונעלמת מעינו של הקורא אלמלא בחר הסופר להדגיש את הנושא בעזרת כותרת הרומאן.
השם "מאה שנים של בדידות" מצטט את עצמו במשפט האחרון של הספר: "כי גזע צאצאים שנידון למאה שנות בדידות אינה ניתנת לו הזדמנות שניה על האדמה." זה משפט רב משמעות ואחד הדברים שהוא מראה זה שהספור רואה בבדידות "עונש", זאת למרות שבדידותם של בני בואנדיה לא מצטיירת כעונש משמיים אלא כתכונת אופי שעוברת בתורשה, למשל כששבעה עשר הצאצאים של הקולונל אאורזיאנו מגיעים לבית משפחתו כדי לעבור הטבלה, בני המשפחה לא מפקפקים לרגע באמיתות מוצאם בגלל הבדידות שנסוכה על פניהם, ובכלל הבדידות לא מתוארת כמעט בשום קטע ברומאן כנוראה ומייסרת אלא כשלווה ובונה.
אם כך, למה מרקס רואה בבדידות ´עונש´? לא יודע! אולי כי הרעות האמיתית שמתוארת לעתים רחוקות בספר היא נפלאה ועדיפה על הבדידות, למרות שזאת איננה נוראה בכלל.
השם "מאה שנים של בדידות" גם תוחם את הזמן שהרומאן נמתח על פניו וחוסך חישובים מיותרים מהקורא.
השם גם מרמז כי מדובר בסאגה שלפרשת על גבי דורות. זאת מכיוון שמאה שנים נראות כזמן רב מידי לבדידותו של אדם אחד.

2.
קודם כל אני רוצה להגיד שלדעתי כמעט תמיד יש טעם לקרוא יצירה זאת משוםשהרבה מאוד סופרים אוהבים לכתוב על נושאים אוניברסליים שרלוונטיים בכל זמן ובכל מקום, וגם בכלל שאפשר דרך הספרים ללמוד על תרבויות שונות (ויש הרבה ספרים שבאים במטרה להציג תרבות מסויימת). אבל יש גם ספרים שמכוונים למנטליות מסויימת ולו מתייחסים לפוליטיקה ה´מקומית´ וקרא זר יתקשה להתחבר רגשית (ושכלית) לספר. למשל כשאני קראתי את ´האומן ומרגריטה´, הרגשתי שהספר מיועד לקוראים בעלי מנטליות שונה לגמרי משלי ושקשה לי להתחבר עליו, אני משער שגם אם מישהו ברוסיה יקרא את ´המאהב´ הוא ירגיש את אותו הדבר.
"מאה שנים של בדידות" הוא ספר שיאן שום סיבה שקוראים זרים לא ימצאו בו עניין. זאת מכיוון שהוא מדבר בעיקר על דברים אוניברסליים כמו בדידות או אהבה, וגם כשהוא מדבר על נושאים היסטוריים ופוליטיים כמו המלחמה בין הליברלים לשמרנים הוא לא נכנס לעומק לפוליטיקה ומנסה כמה שיותר לדבר על הנושאים המהותיים שלה. גם הדמויות בסיפור, למרות שהן חיות באמריקה הלטינית, אין להם אופי והתנהגויות המבוססים על המנטליות של המקום, וכמעט אפשר לקחת את הדמויות ולהלביש אותן על כל מקום אחר בעולם; איש מלחמה ממורמר, אישה שפוחדת לאהוב, אשה מבוגרת שכל מעיניה נתונים לצאצאיה. מלבד זאת, מקונדו, העירה שבה מתרחש הסיפור, היא עיירה מנותקת מהעולם ואינה מייצגת "עיירה דרום אמריקאים טיפוסית של המאה הקודמת" אלא מנותקת במידה מסויימת אפילו מארצה וזמנה.
לסיכום, "מאה שנים של בדידות" עוסק בנושאים אוניברסליים שרלוונטיים כמעט לכל זמן ומקום. כמו כן הקורא לא מקבל תחושה של זרות (אני אישית אפילו לא התבלבלתי בשמות) ולכן אין שום סיבה שקוראים מארצות זרות לא יהנו מהיצירה.

3.
שתי הדמויות שבחרתי הן דמויותיהן של אוסולה ושל חוסה ארקדיו בנה. המניע העיקרי של אורסולה הוא דאגה לצאצאיה ולהמשך השושולת. כלומר, שכל מעיניה נתונים לבניה ולחייהם. היא נותנת את חסכונותיה לקולונל אורלאנו למען המלחמות שלו, רדפת ימים אחרי עקבותיו של חוסה ארקדיו כשהנ"ל בורח עם הצוענים וכשהיא רואה שבניה גדלים היא עומלת ומרחיבה את הבית כדי שיוכלו לחיות בו על משפחותיהם. כמן כן צמיד יש לה עצה או אזהרה לתת (:אם תתחתנו יוולדו לכם ילדים עם זנב של חזיר"), גם כבוד המשפחה חשוב לה מאוד לכן היא זועמת על כל מי שלדעתה מבזה אותו (כמו חוסה ארקדיו שנושא את אחותו המאומצת, או ארקדיו שמקבל פיקוד על העיר ונוהג בה כדיקטטור).
עושה הרושם שהיא מנסה ליצור איזה שהיא "משפחה אידאלית", מה שמתבטא בצורה ברורה כשהיא מנסה לחנך את חוסה ארקדיני (האחרון) להיות האפיפיור הבא.
המניע העיקרי של חוסה ארקדיו זה מימוש יצריו ותאבותיו הבסיסיות. כשהוא מתוודע לכך שעומד להיוולד לו בן הוא נלחץ ובורח מהעירה, במשך שנים הוא נודד בעולם ומתפרנס כזונה ממין זכר. לאחר שעייף ממסעות שב לביתו ונושא לאישה את אחותו המאומצת (למרות שבאותו זמן חשב שזו תהיה אחותו האמיתית), וכשכולם טענו שזה נגד הטבע, הוא התעצבן וטען שהוא "מחרבן על הטבע םעמיים".
חוסה ארקדיו לא הפגין שום רגש בשום חלק ברומאן, למרות שהיחסים שלו עם פיזאר טרנרה, המאהבת הראשונה שלו, מתוארים בחיות רבה, אין הוא באמת מתאהב בה, אלא מגלה מהר מאד שאת מה שהוא מרגיש איתה הוא יכול להרגיש עם כל אחת. גם כשהוא חוזר הביתה כעבור שנים הוא כמו זר במקום ואינו מנסה ליצור קרבה רגשית מחודשת עם בני משפחתו. לחוסה ארקדיו אין שום מניע ריגשה, ומה שמניע אותו זה יצריו הבסיסיים והחיתיים של האדם.

5.
הדמות שלדעתי נמצאת במאבק הכי גדול עם עצמה היא הדמות של אמריאנטה, שכן היא אוהבת ופוחדת פחד מוות מהאהבה באותה הנשימה ממש.
היא דוחה את פיטרו קרספי, הבן אדם שאהבה יותר מכל, במשפט אכזרי: "אל תהיה תמים, קרספי, אפילו מתה לא אנשא לך," המשפט הזה מזכיר לו את המשפט שאמרה לו זמן רב לפני כן, שהיא תכשיל את חתונתו אפילו במחיר חייה שלה.
עושה הרושם שאין שום הגיון בהתנהגותה של אמריאנטה, היא מתאהבת התאהבות נעורים חזקה בפיטרו קרספי, כותבת לו מכתבים שאין לה אומץ לשלוח ומוכנה אפילו להרוג את אחותה כדי למנוע ממנה להתחתן איתו. אל זמן רב לאחר מכן כשפיטרו קרספי אוהב אותה בחזרה היא דוחה אותו ומדרדרת אותו להתאבדות, אין ספק שהיא עדיין אהבה אותו, בעקבות מותו, לאחר ימים של הסתגרות, היא נכנסת למטבח ומניחה את ידה על גחלי הכיריים עד שהיא לא מרגישה יותר כאב. את היד היא מכסה בתחבושת שחורה שאותה תישא איתה כל ימי חייה, כמו גם את אהבתה פיטרו קרספי.
אי אפשר למצוא שום הגיון במעשיה. זאת משום שהיא פועלת מתוך רגשות, ולא סתם רגשות, אלא רגשות סותרים שמתנגשים אחד בשני בעוצמה רבה.
אורסולה אימה, שלעת זקנה מופלגת בעודה מאבדת את מאור עיניה היא מבינה לעומק את ליבותיהם של צאצאיה ומבינה שאמריאנטה לא פעלה מתוך קשיחות לב, מרירות ותאוות נקם, כמו שחשבה לפנים, אלא מתוך מאבק רגשי בין אהבה אדיה לבין פחדנות איומה.
עד סוף ימיה לא הרשתה לעצמה אמריאנטה לאהוב באמת, ולמרות שהחיים נתנו לה יותר מהזדמנות אחת לחיות אותם, היתה מוקסמת דווקא מהטקסיות של המוות, המוות הודיע לה על בואו הקרב והיא החלה רוקמת את תכריכי הקבורה שלה, ובערב בו סיימה לרוקמם, מפחה את נשמתה, עדיין בבתוליה.


6.
הדמות הראשונה שבחרתי לתאר היא דמותה של רמדיוס היפה. רמדיוס היפה מתוארת כישות שלא מהעולם הזה. ואכן היא מתנהגת בצורה שונה לגמרי משאר בני האדם. היא מתוארת כלא פחות מאשר האישה היפה ביותר בעולם (דבר שמקשה מאוד על דמיונו של הקורא), היא מדיפה ריח של מוות ומחוסנת מפני תשוקות חזקות. היא שיא התמימות, ובתמימותי מתריסה על כל מנהגי החברה האנושית.
חושבים שהיא מפגרת שכלית בגלל פשטות חשיבתה, לאחר שמציקים לה שתאסוף את שערה היא מגלחת אותו, ובגלל שהיא לא מבינה למה נשים מענות את עצמן כל הזמן בתחתוניות ומחוכים, היא תופרת לה כותונת מקאנבוס ולא לובשת שום דבר ממתחת. דברים המתפרשים על ידי הסובבים אותה כהתגרות, אך בעצם נובעים מתמימות בלבד.
רמדיוס טהורה, אין בה שום דחפים מיניים, אבל היא מעוררת בגברים תאווה עזה, כל גבר שמנסה לממש את הדחפים הללו מוצא את עצמו מת כאילו קללת מוות מרחפת מעל ראשה. מרקס רומז שדרך אהבה אמיתי אפשר גם להשיג אותה וגם לעקוף את כללת המוות שלה, אני אישית מאוד לא אהבתי את הטענה המתיפייפת הזאת שעומדת בסתירה ישירה עם מה שקרה בפועל בסיפור, שכם אין ספק שאותו חייל שמת מאהבה מתחת לחלונה אוהב אותה באמת.
לי נראה שרמדיוס היפה היא פשוט אוטיסטית, מלאה בהולמה הפנימי וכמעט שאני מסתכלת החוצה ממנו. האירים היו קוראים לאוטיסטים ילדי פיות ומספרים עליהם שהם ילדים שהפיות החליפו אותם עם ילדיהם של ההורים, כלומר,, שהפיות חוטפות ילדים ומחליפות אותם בילדי פיות, כלומר, אוטיסטים, שהם יפים מאוד אך אינם מסוגלים לתקשר עם בני אדם, מיתוס שמאוד מתאים לדמות של רמדיוס היפה.
לבסוף, כיאה לדמות לא באה מהעולם הזה, ללא כל סיבה נראית לעין רמדיוס פשוט מתחילה לעוף ועף פעם לא חוזרת.
הדמות השניה שבחרתי לתאר היא דמותו של מאוריסיו בבילוניה, מכונאי בעל חזות חולמנית שפרפרים צהובים הולכים איתו לכל מקום כמו הילה של קסם. ממה מתאהבת בו אך אימה השמרנית לא מרשה לה להיפגש עמו בגלל שהיא רואה בו "פועל פשוט". כשפרננדה, אימה של ממה, מגלה על הקשר ביניהם, היא אוסרת את בתה בבית וכשהיא מגלה שהוא מתגנב לבית בלילות החא מציגה אותו כגנב תרנגולות וגורמת לכך שירו בו. היריה פגעה בו בעמוד השדאה וגרמה לו להיות משותק, והוא הגיע עד לזקנה מנודה ומשותק.

7.
האירוע שבחרתי לתאר הוא מגפת נדודי השינה שתקפה את מקונדו בשלבים המוקדמים של הסיפור. המגפה, כמו ששמה מרמז, מגירה שינה מעיני חוליה, בהתחלה תושבי העיירה שמחו להפטר מהצורך הטבעי בשינה, בגלל שזה אפשר להם להמשיך לעסוק במלאכתם שהיתה מרובה, אך מהר מאוד סיימו את מה שהיה עליהם לעשות והיו מאוד משועממים.
לאובדן השינה היה מחיר, לאט לאט ובהדרגה תושבי מקונדו איבדו את זיכרונם ושקעו לתוך מציאות הזויה בה קיים רק הווה. זאת עד שמלקיאדס, המיסטיקן הצועני, הגיע לעיירה ובידו התרופה.
האירוע של מגפת נדודי השינה הוא אירוע תלוש מהעלילה, אין לו ממש חלק בפיתוח הדמויות, כל הדמויות נדבקות במגפה ונרפאות ממנה בלי ששום דבר באישיותן משתנה, והמגפה עצמה עומדת כתת סיפור בפני עצמו.
המגיפה מעמידה את העיירה במצב סוריאליסטי, עיירה שלמה שאין בה איש שזוכר את יום האתמול. אומרים שכשמאבדים משהו, רק אז לומדים להעריך אותו, דרך הסיפור על המגיפה אנחנו נאלצים להעריך מחדש אץ השינה ואת הזיכרון.
חלק מתושבי מקונדו מנסים להאבק עם השיחכה ורושמים לעצמם הוראות כיצד להמשיך בחיי היום יום בעוד אחרים נכנסים לשחכה. באין זכרון אין עבר, ומה שנשאר זה רק ההווה. חולי המגפה חווים הווה נצחי שאין בו חרטות וגעגועים, לאט לאט גם העתיד מאבד כל משמעות והפחדים, הדאגות, התקוות והציפיות גם נעלמים. לרגע נראה שהשחכה אינה נוראה בכלל והזכרון אינו כל כך נחוץ. אבל מה היה קורה אם לא הייתה ניתנת לתושבי מקונדו תרופה למלה? מה היה קורא אם תושבי מקונדו היו שוקעים בשחכה האולטימטיבית שבה אין אדם זוכר את השניה הקודמת? במצב כזה אי אפשר לגבש שום רגש או מחשבה.
תושבי מקונדו היו נתקעים בפעם ה90 מאותו משקוף, נכווים שוב ושוב מאותו תמור, מזניחים את ילדיהם למות מרעב ואחר אוכלים אותם ברעבם שלהם. או שאולי היו העאינסטינקטים שלהם מספיקים להם כדי להמשיך באיזה שהוא מעגל של חיים. הרי גם לדגים יש זכרון של שלוש שניות, והאינסטינקטים לבד מספיקים להם כדי לחיות את חייהם. אם כך, יתכן שאחד הדברים היחידים שמבדילים בין-בני-אדם לחיות הוא הזכרון.
מה שברור זה שמרקס לא תיאר את התפתחות המגפה פשוט בגלל שאין שום דרך לדעת איך בני-אדם יתנהגו באין זכרון כלל.

8.
"מאה שנים של בדידות" הוא ספר שנכתב לפני שנים רבות, אבל עדיין כל מילה בו רלוונטית לימינו.
גבריאל גרסיה מרקס חולף בספרו על פנו מאה שלמה ויק שהוא חולף על פני תקופות ארוכות במשפטים בודדים. יש שיטענו שהוא כמו מזלזל בדמויות כשהוא מתמצת את סיפורן, הרי על כל דמות כמעט ואפשר לכתוב רומאן שלם ורגעים דרמטיים שהיו יכולים להתפרש על פני פרקים שלמים מתוארים במשפט אחד.
"מאה שנים של בדידות" מציג תפיסה דטרמיניסטית שבה הכל צפוי מראש, הספר מציג מציאות סוריאליסטית שבה לחוקי הטבע והפיזיקה אין ממש והם כמו נרתמים כדי ליצור אווירה מסויימת (למשל כשחוסה ארקדיו מת, גשם של פרחים צהובים ירד מהשמיים). גם בצורת הכתיבה וגם בעלילה משחק מרקס עם נושא הזמן. אמנם אין בספר קפיצות דרמטיות בזמן לפנים ולאחור אבל עדיין ניכר שמרקס מתייחס לרצף הזמן הטבעי כהמלצה בלבד, לעתים רחוקות הוא מזכיר אירועים זמן רב לפני שהם מתרחשים, והוא נוהג לרוץ קדימה עם סיפורה של דמות אחת ולאחר לחזור אחורה ולספר מה קרה לדמויות האחרות באותו זמן.
הדמויות בספר עגולות ומלאות עוצמה.
הכתיבה של גבריאל היא שירית ומלווה בדימויים.
הספר משאיר רושם רגשי רב על קוראיו ומספק חוויה בלתי נשכחת.
לא הייתי ממליץ על הספר לאנשים בעלי דמיון ויזואלי חזק וקיבה חלשה, זאת משום שגבריאל אינו מפחד משום נושא ומשום תאור ובספר מרבים בתיאורם של גופות מרקיבות, למשל, אך עדיין אין זה ספר שעיקרו תיאור זוועות, אלא ספר שלא מפחד מהן.



9.
"תסביר לי, ידידי, דבר אחד: למה אתה נלחם?" "מה השאלה נכבדי" השיבו הקולונל חירלנדו מרקס: "למען המפלגה הליברלית המהוללת"
"אשריך שאתה יודע," אמר, "אני עצמי, רק עכשיו התברר לי, נלחם בגלל הגאווה."
"זה רע," אמר הקולונל חירלנדו מרקס.
הקולונל אאורזיאנו בואנדיה היה משועשע מתדהמתו: "כמובן," אמר. "אבל כך טוב יותר מאשר לא לדעת לשם מה נלחמים," הוא הביט בעיניו והוסיף בחיוך: "או להילחם כמוך על משהו שאין לו משמעות בעיני שום אדם."

לאחר שנים רבות של מלחמה, הקולונל אאורזיאנו בואנדיה מבין שלא למען מימוש האידיאולוגיה והצדק נלחם, אלא לשם סיפוק תאוות לבו. בימים שקדמו להבנה הוא השתכן שוב בחדרו הישן, לאחר שנים במרחקים, הוא מצא את עצמו מוקף בבובותיה מעלות העובש של רמדיוס- אהובתו המתה, הוא מצא שם את שיריו הישנים וחזר ועיין בהם ואף כתב שירים חדשים, דבר שלא יצא לו לעשות מזה שנים. בעצם השהיה בחדרו אאורזיאנו בואנדיה חוזר ומתמודד עם הרגשות שלו. הבבובות העבשות יכולות להשתמע גם כמטאפורה שבאה להראות את מצב ההזנחה שבו שרוי ליבו. דרך השירים הוא נזכר בחוויותיו הישנות וגם מתרגם את חוויותיו החדשות לשירים וכך הוא הופך אותן לבהירות יותר. חשוב לציין שזה שלא מבחירה השתכן אורלאנו בחדררו אלא מכיוון שהיה חייב להחלים, לא מפתיעת מלחמה אלא מניסיון התנקשות (מישהו הרעיל את הקפה שלו).
כמובן שהעובדה שהיה לאחר חוויה של סף מוות תרמה לבהירות מחשבותיו.
הוא מבין שרק למען גאוותו נלחם. הרי הוא זה שנלחם בחירוף נפש למען המפלגה הליברלית. כשסיפרו לו לראשונה על ההבדלים בין שתי המפלגות לא הבין איך אפשר לצאת למלחמה על דברים שאי אפשר לגעת בהם בידיים, וכשפגש לראשונה מהפכן ליברלי אמר לו "אתה אינך ליברל ואינך לא כלום, אינך אלא קצב." ברור, אם כך, שלא הזדהות פוליטית גרמה לו לצאת למלחמה. אפשר לחשוב שהיה זה הזעם, הרי מה שגרם לו ליזום את המרד היה שארבעה חיילים שמרנים רצחו אישה ברחוב, אבל הוא יכל להסת6ק בשחרור עירו משלטון האימים, הוא יכל להשאר במקונדו כדי להגן עליה בשעת הצורך. ברור שלא הזעם גרם לו לקרוא לעצמו קולונל ולצאת למלחמה הרחוקה, היתה זו הגאווה.


אין תגובות

הודעות אחרונות

19:57 | 06.01.20 Bensal1992
16:40 | 31.12.19 אורחים בפורום
10:03 | 13.12.19 אורחים בפורום
10:42 | 27.09.19 jana bdr
14:59 | 14.09.19 מיגומלא
09:35 | 25.06.19 אורחים בפורום
23:44 | 11.04.19 אורחים בפורום
23:43 | 11.04.19 אורחים בפורום
20:11 | 08.04.19 אורחים בפורום
21:23 | 26.02.19 אורחים בפורום
10:55 | 20.02.19 מיגומלא
16:28 | 04.02.19 אורחים בפורום
13:57 | 04.02.19 אורחים בפורום
17:29 | 29.01.19 אורחים בפורום
10:40 | 07.01.19 אורחים בפורום

חם בפורומים של תפוז

חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ