לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן
2731327,313 עוקבים אודות עסקים

פורום עזרה בלימודים ושיעורי בית

שלום לכולם!‏
אני רוצה לברך את הגולשים החדשים, שהגיעו לתפוז בכלל ולפורום הזה בפרט ולאחל ולכם גלישה ‏נעימה. אני סבור שתמצאו עניין רב בפורומים השונים בתפוז (יש יותר מ 1000!!!) ותקבלו מענה לכל שאלה ‏שתשאלו או דיון שתפתחו.‏
 
אם יש לכם שאלה בקשר לשיעורי בית, תרגיל קשה במתמטיקה/פיזיקה שאתם צריכים לפתור ולא הצלחתם, התלבטות בקשר למקצוע הבחירה בתיכון/באוניברסיטה, רצון לפרוק את תסכולכם על מורה מסוים שקצת עצבן אתכם, או סתם בא לכם לראות משהו ממש מעניין – אז זה המקום בשבילכם!
 
באותו אופן שאנשים מקדישים מזמנם החופשי לענות על שאלות של גולשים – גם אתם מוזמנים להשתתף באופן פעיל בפורום אם אתם יודעים את התשובה לשאלה מסוימת, יש לכם תובנה בקשר ללימודים בתיכון או אם אתם רוצים להביע את דעתכם באחד הדיונים על נושא שאתם מכירים ממש מקרוב...
 
מטרת הפורום היא לא רק קבלת/מתן מענה לשאלות בקשר לשיעורי בית – אלא מרחב לדיונים שאתם מוזמנים לפתוח על כל נושא מסוים.

 

הנהלת הפורום:

אודות הפורום עזרה בלימודים ושיעורי בית

שלום לכולם!‏
אני רוצה לברך את הגולשים החדשים, שהגיעו לתפוז בכלל ולפורום הזה בפרט ולאחל ולכם גלישה ‏נעימה. אני סבור שתמצאו עניין רב בפורומים השונים בתפוז (יש יותר מ 1000!!!) ותקבלו מענה לכל שאלה ‏שתשאלו או דיון שתפתחו.‏
 
אם יש לכם שאלה בקשר לשיעורי בית, תרגיל קשה במתמטיקה/פיזיקה שאתם צריכים לפתור ולא הצלחתם, התלבטות בקשר למקצוע הבחירה בתיכון/באוניברסיטה, רצון לפרוק את תסכולכם על מורה מסוים שקצת עצבן אתכם, או סתם בא לכם לראות משהו ממש מעניין – אז זה המקום בשבילכם!
 
באותו אופן שאנשים מקדישים מזמנם החופשי לענות על שאלות של גולשים – גם אתם מוזמנים להשתתף באופן פעיל בפורום אם אתם יודעים את התשובה לשאלה מסוימת, יש לכם תובנה בקשר ללימודים בתיכון או אם אתם רוצים להביע את דעתכם באחד הדיונים על נושא שאתם מכירים ממש מקרוב...
 
מטרת הפורום היא לא רק קבלת/מתן מענה לשאלות בקשר לשיעורי בית – אלא מרחב לדיונים שאתם מוזמנים לפתוח על כל נושא מסוים.

 

עבודה על הספר 1984

מאת: דש(א)-בורד  פורסם: 23/06/2004  עדכון אחרון: 23/05/2005  
 
עבודה ע"פ שאלות מנחות שקיבלה 100

לדעתי היא נוראית, אבל חפיף

*******


בחר בשתי דמויות מרכזיות מהיצירה שקראת. מהו המניע העיקרי להתנהגות של כל אחת מהדמויות שבחרת? הסבר והדגם.

וינסטון - וינסטון סמית´, אזרח החוג החיצוני מן השורה, מייצג את האזרח הפשוט במלחמה בארגון הגדול, התנהגותו בספר אינה רציפה, ואינה אחידה, ההתפתחות שלו עגולה ופתלתלה, בכל פרק של הספר התנהגותו עומדת בפני עצמה -
ג´וליה - הנערה בת המפלגה האנטי מינית הקיצונית, אשר סרט הארגמן רב הסמליות למותניה, מייצגת את הנוער, אשר תמיד פניו כנגד פני המדינה, את אותו מיעוט מורד אשר מנסה להביא לשינוי, ולבסוף מוצא את עצמו מכופף כנגד הזרם אשר לו ניסה להתנגד, התנהגותה, כמו התנהגותו של וינסטון, אינה אחידה -

חלק ראשון - החלק הראשון הוא הפרולוג של הסיפור, עד סופו יש מעין סיפור רקע לעלילה העתידה לבוא, הוא משמש כמעין אמצעי לתת לקורא את השקפת העולם עליה מבוסס הספר.
וינסטון - בפרק מסופר, בין היתר, וזהו הסממן ההתנהגותי המרכזי היחידי הנוגע לוינסטון, שאינו מנורמת ההתנהגות האנושית לפי חזונו של אורוול, על היומן שוינסטון כותב. מדוע כתב את היומן? אין איש יודע, אורוול הניח לקורא לפנעח פרט זה בעצמו. יש להניח את ההנחה הבסיסית שהיומן נכתב כצורך לפרוק את עול נפשו. וינסטון רואה עצמו נבדל מהחברה, הוא רואה עצמו כאדם היחיד אשר פונה נגד המפלגה והאח הגדול, בין אלפי אנשים שטופי דעת אשר הם הם מהווים את כוחה האמיתי של המפלגה, הוא רואה עצמו כשוחה נגד הזרם, הוא רואה עצמו זורם אל ארץ הזהב (ארץ הזהב הינה ארץ חלומותיו של וינסטון, נוף אותו היה רואה בחלומותיו, בעיקר עת חלם על ילדותו; "בהרהוריו בשעת יקיצה היה קורא לו ארץ הזהב.היה זה כר מרעה ישן שארנבות כסמוהו, ששביל צר מתפתל בו והוא זרוע פה ושם תלי חפרפרות..." לארץ דמיונית זו יש שתי פנים מבחינתו של וינסטון, כיוון שאינו זוכר אם ראהו בעבר, שכן אם ראהו, מסמלת הארץ את השיבה אל העבר, אל התקופה שקודם למפלגה, ואם לא, מסמלת היא את האוטופיה המושלמת. אי ודאות זו כנראה מסמלת את האופי האנושי להסיק תמיד שפעם היה יותר טוב, לחלום על מה שיהיה בעתיד עת שהוא בעצם משחזר את מה שהיה כביכול בעבר.) התנהגותו של וינסטון, אם כך, מונעת מהמאבק התמידי שלו להיות אינדיבידואל, להיות הוא בפני עצמו ולא נציג של המפלגה, היומן משמש, מעבר למקום פורקן, ואפשרות לשפוך דעותיו ומחשבותיו החוצה, את הדרך היחידה שבה הוא יכול להחצין את בדלנותו, שאף אם הוא היחיד שרואה החצנה זו, היא משמשת הוכחה פיזית לעובדה שהוא אכן שונה.
במקביל לכתיבת היומן, וינסטון עושה כל שביוכולתו לשמור על המסכת המקובלת, "כל כך מסוכן להניח להרהוריך לשוטט חופשיים בשעה שאתה מצוי במקום פומבי ובטווח של הטלסקרין, כל דבר קל שבקלים עלול להסגירך. עוית עצבנית, מבט חרד שלא מדעת, הרגל למלמל בינך לבין עצמך - כל דבר שיש בו משום רמז של חריגה מן השורה, של רצון להסתיר משהו." על אדם להתנהג באופן אדיש, כל גילוי שמחה שאינו במקום, כל מילה שאינה במקום, עלולה להגביר את החשדות כלפיך, לעולם אין לדעת. וינסטון, כמו רוב האנשים, רצה להשאר בחיים, המניע להתנהגותו היה בה משום אלמנט של השרדות, עליו לעשות את מה שעליו לעשות, יש להניח שמשום שהתנהגות זו היתה בה משום הכפירה בעקרונותיו, אינה היתה טבעית לגביו, דבר אשר רק גרם לו להגביר את מאמציו להראות טבעי, דבר אשר כנראה לבסוף הפלילו.
תוך כדי הלך חייו הרגיל, וינסטון תמיד חיפש איזהו רמז, איזהו דרך לגלות אם קיימת "ברית האחים", אם יש איזה שהוא ארגון ששם לו למטרה להפיל את המפלגה ואת האח הגדול, הוא רוצה לתרום, הוא רוצה להראות את שנאתו היוקדת למפלגה, הוא רוצה לרקוד על קברו של האח הגדול.
ג´וליה - איזכוריה של ג´וליה במהלך הפרק מועטים, שמה אינו ידוע וגם לא מניעיה האמיתיים, רק סברותיו של וינסטון בנושא מהוות רמז כל שהוא למניעיה האפשריים. הפעם הראשונה שוינסטון שם לב אליה התרחשה בזמן שתי דקות השנאה (בכל יום, בשעה 1100, כל אנשי החוג החיצוני והפנימי מתאספים לשתי דקות השנאה, שתי דקות בהן הם מביעים את כעסם ושנאתם לגולדשטיין, החזיר הרוצח בעל פרצוף העז אשר מנסה להפיל את המפלגה.) כאשר הישירה מבטה אליו ומילאה ליבו באופל, וינסטון חשב שהיא סוקרת אותו באכזריות זו מכיוון שהיא יודעת, הוא היה בטוח שהיא יודעת הכל אודותיו, על היומן שלו, על מחשבות הכפירה שלו, על רצונו להפיל את האח הגדול. דבר זה מסתבר כנכון, אך מה שמסתבר כטעות הוא דווקא הדבר שעשתה עם ידע זה. וינסטון היה בטוח שהנערה הקטנטונת שחורת השיער מחפשת להפילו, לרמותו ולהסגירו למשטרת המחשבות. מניעיה האמיתיים הם להתקרב לוינסטון, להראות לו את רגשותיה מבלי ליפול קרבן לטלסקרין.

חלק שני - מספר את עצם הרומן של ג´וליה ווינסטין עד אשר נתפסו על ידי משטרת המחשבות.
וינסטון - וינסטון וג´וליה, שניהם, מנהלים רומאן סודי, אשר אותו ג´וליה מובילה בגאון ווינסטון נגרר אחריה. הסיפור מתחיל כאשר ג´וליה נופלת בכוונה ליד וינסטון, וכשהוא מושיט לה יד, היא טוחבת לידו פתק. וינסטון, אשר בטוח שהפתק הינו טקסט קצר של אזהרה, אשר יודיע לו שקצו קרוב, אך כשהוא פותח את הפתק, מתנוסס מול עיניו המשפט "אני אוהבת אותך".
הסיבה העיקרית והמובנת מאליה לכך שוינסטון הרשה לעצמו להשחף אחרי הרומן הזה היא המשיכה המינית, הסקרנות, הרצון להיות עם מישהי שלא תתנהג כל פעם שהוא שוכב איתה "כאילו בטנה מלאה קרח", שלא ירגיש ש"ככל שחיבקה יותר חזק, ככה הרגיש שהיא דוחפת אותו הלאה ממנה".
המניע היותר סמוי הוא השאיפה שלו להיות נבדל, הצורך הזה להרגיש אדם נפרד ושונה מהמפלגה ולר חלק ממנה, התנהגותוט מונעת על ידי דחפים תת מודעים שנובעים מתסכול עמוק, כאב, אשר אצל נדחק אצלו לנבכי תודעתו האפלים ביותר, שלא כמו החברה המקיפה אותו, בה הדחפים האלה לא קיימים כבר ממזמן. וינסטון יודע שהוא יוצא כנגד כל הסיכויים לנצח את המפלגה, הוא מודע מראש לעובדה שאין דבר שימנע את סופו המר, ואת סופה של ג´וליה, אבל הוא מניע את עצמו בכל זאת, הוא מעדיף להקריב את חייו העתידים בשביל להשיג סיפוק ונופח כל שהוא לחייו האמיתיים, במקום שירגיש כאילו מת מבלי לחיות מעולם.
באופן יותר קהה, וינסטון גם מקווה שזו אולי תהיה הדרך להביא לנפילת המפלגה, ככה לאט לאט עוד אנשים יכנסו לזרם הזה, ולבסוף ייגרם אפקט דומינו עצום, הפרוליטריון יתקומם והמפלגה תיפול.
בערך באמצע הפרק וינסטון מוזמן לדירתו של אובריין (אשר חשד בו, על סמך מבט שקלט מעינו, שגם הוא אינו נאמן למפלגה), כביכול כדי לראות את הגרסא הנוכחית של מילון שיחדש 10, אך בעצם, לדעתי, כדי לדעת עוד על המרי. הנוכחות שלו שם, החריצות שבה הוא מראה את נכונותו הבלתי נלאית למפלגה. אין הדבר אלא מבליט את העובדה שכל דבר שהוא עושה הינה מתוך הרצון העז להפיל את המפלגה. כאמור, וינסטון רוצה לרקוד על קברו של האח הגדול.
ג´וליה - בתחילה ג´וליה מראה חוסר עניין מוחלט בפוליטיקה, בעולם הסובב, היא מעוניינת רק בעצמה, הדבר שמניע אותה, שאולי אפשר לשים את האהבה כשניה לו, הוא הנהנתנות הבלתי פוסקת. היא סיפרה לוינסטון על איך ששכבה כבר עם עשרות חברים מהחוג הפנימי, היא גונבת מצרכים נדירים אשר החוג החיצוני רק שומע על קיומם, כל זה מתוך הרצון להנות, והמשיכה הבלתי מוסברת שלה כלפי וינסטון סמית´.גם לברית האחים, כפי שנראה, היא הצטרפה רק בעקבות וינסטון. כל דבר ומחווה שהיא עושה מהווה עוד צעד לכיוונו.


חלק שלישי - בתחילתו נתפסים וינסון וג´וליה, הפרק מספר על העינוי שעבר וינסטון במיניסטריון האמת ועל מה שקרה אחריו.
וינסטון - בתחלת הפרק וינסטון מונע על ידי הרצון להשתחרר, הוא עובר עינויים, לא ישן, לא אוכל, מרגע לרגע נהיה מצבו גרוע יותר ויותר. כל דבר שהוא עושה ואומר פונה נגדו. העינויים מתגברים עם הזמן, ולבסוף הוא מובא לפני אובריין, אשר מתגלה כלא אחר מאשר שוטר של משטרת המחשבות. אובריין מנסה לתקן את וינסטון, לסדר את צורת המחשבה שלו ולגרום לו להיות אחד האדם. רוחו של וינסטון כבר נשברה ממזמן, אח בין כל וכל מכול הוא עדיין אינו מייחל למות, השיחות והעינויים בפרק מתגברים, עד שוינסטון עובר את השלב הראשון מתוך שלוש, שבו הוא מודה בעובדה שיש לו בעיה, ושמה שהוא צריך לעשות זה לתקן אותה, המניע להתנהגותו של וינסטון משתנה כאן מהקצה אל הקצה, הוא רוצה להיות בסר, הוא רוצה להיות כאחד האדם.הוא כבר לא רוצה לצאת נגד המפלגה ולא רוצה להוכיח את שנאתו היוקדת אליה. לבסוף הוא מובל למקום אשר נקרא חדר 101, אשר שם הוא עובר עינוי נורא, שם הוא נחשף לפחד הגדול ביותר שלו. פה וינסטון מגיע השלמה עם עצמו, כאשר הוא עומד פנים אל פנים עם הפחד הגדול ביותר שלו, אשר רק משחר לטרפו פיסה אחר פיסה, ברגע האחרון הוא צועק "עשו זאת לג´וליה! עשו זאת לג´וליה! לא לי! לג´וליה! לא איכפת לי מה תעשו לה. רטשו את פניה, קרעו את בשרה מעליה. לא לי! לג´וליה! לא לי!".

בחלקו השני והסופי של הפרק, אשר מתרחש שנים אחרי, וינסטון מוצא את עצמו בבית הקפה עץ הערמון, יושב שם כל יום עד שעות הסגירה, משחק שח עם עצמו ושותה את ג´ין הנצחון הדוחה. אין לו יותר רצון לכלום, הוא אדם ריק. פעם, הוא סיפר, הוא נפגש עם יוליה, הוא ראה איך היא השתנתה, היא הפכה זעופה, מרירה וקשה כמו אבן. הם הודו באופן הדדי הסגירו אחד את השני, בלי רגשות אשם, הם ידעו מה זה להיות בנעלי השני ופשוט לא נתנו לזה להיות עוד למכשול, לא גם שלא היה איכפת להם במיוחד יותר אחד מהשני או מעצמם.

בסוף הפרק, עת יושב וינסטון לבדו, כהרגלו, בבית הקפה עץ הערמון, נשמעת הכרזה על ניצחון באיזהוא קרב זניח במלחמה התמיד נמשכת, חיוך רחב עולה על אוזניו, הוא שומע את מהומות השמחה, אך כאין וכאפס הן לעומת המהומות שעוברות בראשו שלו. הוא הגיע לקתרזיס שלו, חלה בו תמורה. "סוף סוף הוא ניצח את עצמו. אוהב הוא את האח הגדול".

בחר בסיטואציה ברומן שבחרת בה נמצאת אחת הדמויות במאבק עם עצמה. תאר את אופיו של המאבק.

לאורך כל הרומן, למען האמת, אפשר לומר שוינסטון נמצא במאבק מתמיד עם עצמו, כל מאבק שהוא מנהל עם עצמו מתמשך, נמתך ומשתרע לאורך קילומטרים. אך הסטיאוציה שבה מסתמן המאבק של וינסטון נגד עצמו מתרחשת במינסטריון האהבה.

כאשר הוא וג´וליה מגיעים אל הדירה של אובראיין לראשונה, הוא מעביר אותם שרשרת הבטחות קצרה טרם הוא מגייס אותם לברים האחים: "אתם נכונים לרצוח?"; "לעשות מעשי חבלה העלולים לגרום למות מאות אנשים חפים מפשע?"; "לבגוד בארצכם לטובת מעצמות זרות?; "אתם נכונים לשקר, לזייף, לסחוט, להשחיט מוחותיהם של ילדים, להפיץ סמים יותרי-הרגל, לעודד זנותף להפיץ מחלות-מין, לעשות כל דבר העלול לזרוע מבוכה ולהחליש את כוחה של המפלגה?"; "אם, למשל, נהיה מעוניינים משום-מה לשפוך חומצה גפריתנית על פניו של ילד - אתם מוכנים לעשות זאת?"; "אתם מוכנים להתאבד, אם נצווה עליכם?".
על כל אלו, בלי כל היסוס, ענו שניהם בחיוב, רק על השאלה האחרונה "אתם מוכנים, שניכם, להפרד ולא להתראות עוד?". ג´וליה מגיבה על השאלה הזאת לשלילה באופן מיידי ובבכי, דבר אשר מראה בפעם הראשונה, האחרונה והיחידה שוינסטון אינו עוד אחד מעשרות חברי המפלגות אותם צרכה במשך שנות חייה. לאחר היסוס ממושך, גם וינסטון עונה ב"לא".

במינסטריון האהבה וינסטון מתווכח עם אובריין, אשר חולש מעליו עם טיעונים מנצחים, וינסטון נמצא במצב של אפיסת כוחות, ואינו מסוגל להתווכח איתו יותר. וינסטון טען לרוח, טען לכוחו של האדם, טען שלא משנה מה יקרה, לבסוף המפלגה תיפול, לבסוף האדם ינצח.
"ואתה רואה את עצמך אדם?" שאל אובראיין את וינסטון, מתוך הצורך להראות לו שהאידיאלים שוינסטון מצביע עליהם אינם קיימים עוד, הם דעכו להם עם הדורות, ולא נשאר מהם אלא זכר, זכר סוגת וינסטון, אותו המפלגה מטהרת לאיטה, ולבסוף לא יישאר ממנו זכר.
"אם אתה אדם, וינסטון, הרי אתה האדם האחרון." אומר אובראיין בעצם מנסה להראות לוינסטון שהרוח הלוחמת נמצאת רק בו, הוא אשר מייצג את המיעוט הקיצוני. אין עוד תקווה בעום, זה מה שהוא מנסה להגיד, המפלגה תשלוט לנצח. "הסוג שאתה נמנה עמו נכחד; אנחנו היורשים, האם אתה מבין שאתה ל ב ד ך? אתה מחוץ להיסטוריה, אתה לא קיים." פה נכנסה תמורה בקולו, הוא הפך רך יותר, כאילו הוא מביט בטרף בפעם האחרונה לפני שהוא מנחית את המכה הסופית. "ואתה רואה את עצמך מבחינה מוסרית עולה עלינו, השקרנים האכזרים." "כן, אני רואה עצמי נעלה מכם."
פה מנחית אובראיין את המכה הסופית. הוא שותק, אך במקומו מדברים שני קולות, קולות אותם וינסטון מזהה קקולו של אובראיין וקולו שלו. לא עובר הרבה זמן עד שהוא מכיר בעובדה שהוא שומע הקלטה שבה הוא מתחייב לאנוס, לרצוח, ואף להטיח חומצה בפניו של ילד קטן. תיעובו של וינסטון כלפי עצמו גואה, הוא מבין שהמוסר שלו הינו מוסר כפול, שכביכול הוא רוצה להלחם במפלגה למען האדם, אבל בעצם הוא מוכן להלחם באדם בעצמו בשביל להשיג את האינטרסים האישיים שלו. הוא יודע רק שהמוסר שעליו נתמך לאורך כל העינוי המתמשך במינסטריון האהבה אינו עוד.
לאחר שנתן לו זמן מה להתבוסס בדמו, אובראיין מצווה עליו לקום. הוא מוליך אותו לאגף של החדר בו נמצאת מראה משולשת כנפיים. וינסטון נכנס תחת המראה ותיעובו כלפיו גואה עד כדי שנשפך ומציף את ירכתי מוחו, הוא אינו אדם עוד, הוא תירוץ מסכן לבן אדם אשר חשב באופן עיוור שהוא יוכל לשחות נגד הזרם, ועוד השלה את עצמו שזה מוסרי, כשבעצם בדרכו נגד התנועה הוא היה נכון לרמוס את כל מי שיכרה בדרכו, אפילו עובר אורח תמים, אפילו ילד. המוסר, שהיה הדבר היחיד שעליו וינסטון היה סמוך ובטוח, כבר לא נמצא שם.
התמורה הסופית היא העובדה שוינסטון מכיר בעובדה שהוא "דגם פגום", לפי לשונו של אובראיין, הוא מוכן להשתנות, הוא מוכן ללמוד לאהוב את האח הגדול.

בחר שתי דמויות מתוך משנה הרומאן שבחרת, והסבר איזה תפקיד ממלאת כל אחת מן הדמויות ביצירה.

פארסונס

אדם מגוחך למראה ולמחשבה, גוץ שמנמן בעל פרצוף צפרדע אשר צחנת מאמץ מלווה אותו לכל אשר הולך. פארסונס היה, בתחילת הספר, שכנו של וינסטון, חבר מפלגה מסור ונאמן אשר נתן מכל כולו בשביל להראות נאמנות למפלגה, או שיותר נכון לומר, להיות האזרח המושלם. לא במודע, הוא פשוט מייצג את האדם אשר מאמין באופן עיוור בכל מה שהמפלגה אומרת. ילדיו חונכו על ידי המפלגה באופן הקיצוני ביותר שאפשר להעלות על הדעת, הם גדלו כשני פרחחים עצבניים וחסרי נימוס, אשר מבלים את כל שעותיהם במשחקי תפקידים אידיוטיים, או ב"מרגלים הצעירים", התנועה שעובדת על עקרון הנאנמנות והחינוך מגיל צעיר, ובכך בעצם מספקת למשטרה את הבטחון המושלם ביותר שיוכלו לקבל, שוטר-מרגל-מלשין בכל בית. בהמשך הספר, במינסטריון האמת, נתקל וינסטון בפארסונס בשנית, פארסונס נתפס על ידי משטרת המחשבות. למרבה הזעזוע מסתבר שהוא הוסגר על ידי ילדתו הקטנה, מכיוון ששמעה אותו אומר מתוך שינה "הלאה האח הגדול, הלאה האח הגדול, הלאה האח הגדול...", מיותר לציין כי פארסונס האוויל שמח על נאמנות פירות חלציו, ואף גאה בהם.



פארסונס מייצג, כפי הנראה, את האדם קל הדעת, האוויל, אשר הולך באופן עיוור וחסר דעת אחרי המסה המרכזית (או מה שנראה כמסה המרכזית אחרי שהמפםלגה שכנעה את הכל שהפרולים אינם בני אדם) עד כדי כך שיהיה מאושר על מותו שלו, וגאה על כך שהומת על ידי בשר מבשרו.

אובראיין

אדם אשר התיאור ההולם כלפיו יהיה גברתן כעור פנום בעל גוף קשיח כלבנה ולסת של סוס. אובראיין היה חבר החוג הפנימי היחיד שהוזכר באופן ספציפי במהלך כל הספר (כנראה מפני שהסופר רצה להדגיש עד כמה מעטים הם אלו אשר זוכים לאושר המרובה ביותר), אובראיין היה אדם מתורבת, בר גינונים וחריף מחשבה. מן הרגע שבו החליפו את אותו מבט פלאי בעשר דקות השנאה, וינסטון לא יכל להתגבר על התחושה שאובראיין עצמו בא נגד המפלגה. אובראיין הציע לוינסטון לקפוץ לדירתו, כביכול בשביל לקחת עותק של מילון שיחדש המעודכן ביותר, אך עם רמיזות עבות לכך שהוא רוצה לדבר איתו בלי להיות תחת מרותו של הטלסקרין. וינסטון יודע שלפקוד את דירתו של אובראיין מהווה פחות או יותר את הסיכון הכי גדול שהוא ייקח אי פעם. אך הזיקה לברית האחים, כמו גם עידודיה של ג´וליה, גברו על הפחד, ווינסטון מצא את עצמו בפתח דירתו של אובראיין.
אובראיין מתגלה בהמשך קקצין משטרת המחשבות, אשר מענה את וינסטון, ומחיל עליו ייסורים קשים, אך תמיד וינססטון רואה בו משהו טוב, אויב או חבר, לא משנה! תמיד הוא יהיה כתף שאפשר להתמך בה.
אפשר לומר, בערפול רב, שאובראיין מייצג את השלטון, מייצג את העובדה שלא משנה עד כמה שלטון יכול להראות רע ומזיק, תמיד יהיה בו משהו חיובי, אולי אובראיין, אשר היה סוציאליסט מובהק, משתמש בעובדה הזאת כדי להראות שמתחת לכל שפיכת הדמים, בכל זאת יש איזהו יסוד חיובי בסוצאנג, שהיה יכול להתפתח למשהו טוב אם היה מנוצל באופן שונה, בכל זאת המפלגה מספקת לו אוכל, מגורים, מיטה סיגריות, סכיני גילוח וכדומה. אולי הוא ידע סבל, אולי הוא ידע שחיתות, אבל כחבר החוג החיצוני הוא אף פעם לא ידע עוני, שלא כמו ימי ילדותו בזמני טרם-המפלגה, שבהם היה הרעב שולט בכל.

תאר בקצרה אירוע מרכזי ברומאן שקראת והסבר את תפקידו בעלילה ובהתפתחות הדמויות.

ביום אחד ככל הימים, וינסטון וג´וליה, חברי החוג החיצוני, נפגשו להם כבדרך קבע בדר הריק שמעל לחנות העתיקות, הם הגיעו, כרגיל, בדרכים נפרדות. ג´וליה הביאה עמה כל טוב מכל וכל של חברי החוג הפנימי. קפה אמיתי, שוקולד אמיתי, ואפילו יין פעם אחת. הם ישבו, ולעת ערביים נשכבו מחובקים ונרדמו. השעון טיק טק לו לאטו. כאשר התעוררו, השעון המיושן עם התצוגה של 12 השעות, הורה תשע. ווינסטון הביט מהחלון על הפרולית השמנה אשר תלתה כבסיה על חבל בחוץ ושרה:
"היה זה סתם מקסם דמיון
כמו יום אביב חולף,
אך מבט ומילה וחלום שטוו
השאירו כאב בלב!"
הוא חשב לעצמו על איך שהיא תמיד תהיה חופשיה, אולי זה נראה סתמי כך שמן הבוקר ועד הערב היא תולה את כבסיה, אך היא מאושרת, תמיד, לנצח, מאושרת.
והזמרה נמשכה:
"אומרים הזמן מרפא לכל,
אומרים הכל אפשר לשכוח,
אך חיוך ודמעה עוד צובטים את ליבי,
ועכשיו אין לי מנוח!".
שיר שנכתב בשביל הפרוליטריון מטעם המפלגה על ידי מכונת המחרזת, שיר נבוב אשר אמור להוות סיפוק חלול. אך אפילו ביצירה מכנית זו הצליחה הפרולית, אשר היקף ירכיה הינו מטר שלם לכל הפחות, להפיך רוח שמחה.
אותה שמחה הזכירה לוינסטון את הכחלילי שראו ביחד במעבה היער, אשר נראה כאילו שר במיוחד בשבילם. ג´וליה הזכירה לו שהכחלילי שר רק בשביל עצמו, התמורה שהדבר יצר בוינסטון, גרם לו להבין שאנשים כאלה תמיד ישארו, האנשים הפשוטים מלאי שמחת החיים. מפלגות עולות, מפלגות יורדות, שלטונים מתנצחים ומתמוטטים, אבל האדם הפשוט תמיד נשאר. אך האם זה נכון? חושב לעצמו וינסטון, שכן האדם הפשוט נהיה חסר דעת לחלוטין. "אתם המתים; העתיד הוא שלהם! אל תוכלו לקחת חלק בעתיד אם תקיימו בחיים את מוחכם כשם שהם מקיימים בחיים את הגוף; אם תעבירו מפה לאוזן את התורה החשאית ששתים ועוד שתים הן ארבע".
"אתם המתים". אמר לעצמו וינסטון. "אנחנו המתים", חזרה אחריו ג´וליה. "אתם המתים", אמר לפתע קול מתכתי אשר הקפיץ את שניהם ממקומם, אשר גרם למעיו של וינסטון להמלא קרח. הקול, בחזרה אשר כוונה להקפיץ את קצות העצבים, גילה את עצמו כטלסקרין אשר התחבא מאחורי תחריט החושת של כנסיית סנט קלמנס. הבית מוקף, אין להם לאן לברוח. תוך דקות מספר מסתערת על הבית פלוגה של אנשי משטרת המחשבות, הם נתפסו, הם הופרדו, עכשיו הם הולכים למות.

הנקודה הזאת בסיפור מהווה את המעבר מחופש לעבדות, את הנקודה שבה האינדיבידואליזם כרע תחת משקלה הכביר של הביורוקרטיה המודרנית. הוא גם מהווה את הפגישה האחרונה של ווינסטון וג´וליה, הפעם האחרונה שהם ראו זה את זה לפני שהפכו אנשים שונים לחלוטין.

בחר בדמות שלומדת במהלך הרומאן דבר על עצמה או על סביבתה. מה הוביל אותה ללמידה זאת?

במשך כל הרומאן לומד וינסטון דבר על עצמו, כל פעם בהדרגה הוא נחשף יותר ויותר אל האינדיבידואליזם שלו, עד שלבסוף הוא נזרק בקתרזיס שסוגר את הספר.
וינסטון, איש פשוט מן המפלגה, אשר תמיד שנא אותה מבפנים, תמיד חשב שיש דרך להפילה, תמיד קיווה שיום אחד ימצא את המפתח הנכון ואת חור המנעול התואם ויפתח את הדלת אל מחוץ לשם. אל נכון לעכשיו הוא תקוע בהווי המפלגתי.
השינוי הראשון, והמזערי ביותר, אם כי בעל המשמעות הגדולה ביותר, מתבטא בקניית היומן, ותחילת כתיבתו, דבר אשר גורם לו להבאה על פני השט של מחשבותיו, להבנה של דעותיו כלפי המפלגה, אשר עד עכשיו החביא אותן תחת פני השטח, החביא אותן באופן כל כך כמוס עד שהחביא אותן מעצמו.
זהו השלב הראשון - ההודאה בפני עצמך.
השינוי השני, והזניח מכולם, מתבטא בכל שראה את ג´וליה, אז נערה עלומת שם, עוקבת אחריו עת קנה את חתיכת האלמוג המאובן בחנות העתיקות. הדבר הראשון שעלה על דעתו היה לתפוס אותה בסמטה חשוכה ולרוצץ את גולגולתה כנגד פיסת אבן מדרכה. הוא היה מוכן להרוג אחר רק בשביל לשמור על עורו שלו.
זהו השלב השני - הנכונות שלא לבחול באצמעים.
השינוי השלישי הוא השלב שבו ג´וליה נותנת לוינסטון את הפתק, אשר בו הוא מבין שהוא לא לבד, שיש עוד מישהו שחולק על המפלגה ושהוא הרגע יצר את הקשר שאליו ייחל כל כך.
זהו השלב השלישי - מודעות לסובב אותך.
הפגישה הראשונה עם ג´וליה מהווה את השינוי הרביעי; השיחה החופשית הראשונה, המשגל, הם מהווים את התענוגות של החיים, אשר נמצאים להם אי שם, לחוצים לקירות הבטון של המפלגה.
זהו השלב הרביעי - מודעות לתענוגות הבשר והנפש.
בהמשך ישנה הסיטואציה המפורסמת בה אובראיין משכנע את ווינסטון להבטיח שרשרת הבטחות נוראיות. אין זה מהווה עוד שלב בהתפתחות הדמות, אלא רק מביא חיזוק לשלב השני, הנכונות שלא לבחול באמצעים.
סצינת ההתפסות, מהווה את השינוי החד ביותר ברומאן, עת וינסטון וג´וליה ליד החלון, כאשר הקול המתכתי הודיע להם על מותם בטרם עת.
זהו השלב החמישי - ההבנה שהכל בא לסופו.

במינסטריון האהבה, בנקודה שבה אובראיין משמיע לוינסטון את ההקלטה, מתנפצת כל אשליה, ותחת האשליה מתנפץ כל זכר לאמת, לדברים האמיתיים שהיו. וינסטון הופך מאדם, שבתחילת דרכו החדשה היה ריק, ובהמשכה היה חדור מודעות עצמית, נכונות שלא לבחול באצמעים, מודעות סביבתית, מודעות לתענוגות הבשר והנפש וההבנה שהכל בא לסופו, מאבד את כל זה. אך כמו אדם המכור לסם, וינסטון בכר יודע מה יש בצד השני, וכבר אינו יכול להסתדר בלי מה שהיה לו, לכן הוא משתוקק למשהו שימלא את גופו, לא משנה מה.
אובראיין מנצל את המניפולציה הזאת בגאונות לשמה כאשר את הריק הוא ממלא באמונים למפלגה, באמונה שהמפלגה תחיה לנצח לצד כל בני האדם הזמניים והזניחים, לנצח; לנצח, לנצח!


התמורה הסופית, היא הקתרזיס, באה בסוף, כאשר וינסטון שומע מהטלסקרין על נצחונה של המפלגה בקרב חשוב, בנקודה זאת הוא מביא את עצמו לידי שכנוע, הוא מצליח לגבור על תודעתו ללהתמסר לעקרונות ה"דוחושב", "סוף סוף ניצח את עצמו. אוהב הוא את האח הגדול."

כתוב מאמר ביקורת קצר על הספר שקראת.

1984 הוא כנראה הדס-אוטופיה המפורסמת ביותר שנכתבה אי פעם, ואחד הספרים המתוחים ביותר שראו אור אי פעם. ראיית הנולד של אורוול מתארת את המגף, עת הוא דורך על פרצוף אנושי, בפרוטרוט הנדרש בשביל להעביר רעד בכל אחד מגדול הפסימיסטים לרב האופטימיסטים. לאיזה מאלו אורוול שייך? אולי שניהם. ספר כזה יכול להכתב רק מתוך האמונה המוצקה שעתיד כזה יכול להתרחש במציאות, הכרעה אשר הונעה על ידי תרבויות בהן האח הגדול היה קיים ברובו בימים שבהם ג´ורג´ אורוול כתב את הספר הזה. אבל 1984 הפך לאבן פינה בתרבות האנושית באופן בו הוא משמש כאזהרה. האם אנחנו יכולים להוכיח את האופטימיות של אורוול, ולהמשיך ולקחת את ההזהרה של ספר זה כסם נגדי לנטיות בתרבותינו אנו? אנו שרדנו את המאה העקובה-מדם ביותר בהיסטוריה האנושית ללא החיסול הסופי של מלחמה אטומית, ובלי חברת "האח הגדול" שג´ורג´ אורוול חוזה (למרות שזה נתון לויכוח). בכנות, זהו לא ממש הישג להתגאות בו, וקריאה מחודשת של 1984 בשביל כל אחד עכשיו כשאנו עומדים בפני מאה חדשה יכול אולי לעזור לכך שדברים יקרו באופן שונה.
אפשר למצוא נקודות רבות להשוואה בין התרבות המתוארת בספר לתרבות בשנים בהן אורוול חי, על אחת כמה וכמה על התרבות בימינו אנו. מדינות קמות ומדינות נופלות, מלחמות עולם גואות. המעצמה שנחשבת הכי מסוכנת מדרגה ראשונה היא מעצמה עם משטר טוטליטארי, וקווי הדמיון עוד רבים. האם העובדה שהתאריך המוצק המוציין בספר מאחורינו באמת מרחיקה אותנו מהסכנה?

כוחו האמיתי של הספר, עם זאת, טמון לא בתיאוריות הסוציאליסטיות שלו, אלא בפרטים המוצקים של הסיפור. מצחנת הכרוב במסדרון ליד דירתו של וינסטון ועד למבנה הארכיטקטורי שמבטיח שהחזקים יישארו חזקים – התווך העצום של הניסיון האנושי נמצא כאן, ווינסטון הוא המרכז החזק של הספר. כמו דיס-אוטופיות רבות, גם פה לא מגלים איך הדמות המרכזית נעשית מרדנית. וינסטון היה פושע מחשבתי מן הרגע הראשון, וסיפורו בנוי על העובדה הזאת. במקום עבודתי, איפה שההיסטוריה משתנה לפי הוראות של המפלגה, אנו עוקבים אחריו לתוך רומן עם אישה בשם ג´וליה, וזהו רומן מוזר. וינסטון אמר לג´וליה "אני שונא טוב, אני שונא את מה שטהור!". וכנראה מסיבה טובה, מעלות של טוב ותואר הינן קונוטציה ישירה למפלגה ולניסיונותיה לנטב את המיניות לערוצים יותר אשר יעשו אותה פחות מזיקה ליציבות החברה. וינסטון וג´וליה עדיין השתתפו בשתי דקות השנאה, עוד דרך אפקטיבית לשליטה מוחית.
בהמשך הספר הסיפור מעין מובא לעצירה, את הספר מניעים בתחילה החלקים המרתקים מתוך ספרו של גולדשטיין, וניתוחם הפוליטי, ובהמשך התמונו והמראות שוינסטון רואה תחת אצבע העינוי במינסטריון האהבה. אפשר לומר שבנקודה זאת ספר הגיעה לנקודה שאחרי נקודת השיא, נקודה שבו העניין נאבד, הסיפור עומד ולא זז, והתרחישים המעטים צפויים ביותר. אולי זה מתוך הזדהות שנבנתה עם הזמן למערכת הפוליטית של האח הגדול, אך הדבר המובן מאליו קורה, ווינסטון נשבר בחדר 101, איפה שהוא נלחם בפחד הגדול ביותר שלו, ומפסיד. העניין בספר גואה מחדש אחרי שחרורו של וינסטון, ולדעתי הסיטואציה בה פוגש את ג´וליה מחדש היא כנראה אחד הקטעים היותר טובים שנכתבו אי פעם בהיסטוריה של הדיס-טופיות, והספרות ככלל.

האספקט החזק ביותר, כנראה, של החלק השני של הספר, הוא התשובה הקהה של אורוול לשאלה "למה". וינסטון קרא ספר המתאר ומסביר את הסיבות לכך שהמפלגה נמצאת בעמדת כוח נצחית, אבל הוא מוטרד מהשאלה "למה?". כשהוא שואל את אובראיין את השאלה הזו, התשובה המתקבלת היא כנראה המעורפלת ביותר שיכלה להיות: לצבור כוח בשביל לצבור כוח. והקורא מתעמת, לא עם איזוהי דרשה אבסטרקטית על כוח מוחלט, אלא עם המציאות של כוח סוציאלי מושלם ומוחצן המנציח את עצמו, בטוח בהיותו בן אלמוות. הסוף של הספר מביא עד כדי דמעות, אך מסיבות שונות מדמעותיו של וינסטון, עת וינסטון יושב בבית הקפה עת-הארמון, מהרהר לעצמו על כמה שהוא אוהב את האח הגדול.

לכותרת הרומאן תפקיד חשוב בהארת נושא היצירה, היבט מרכזי שלה או משמעותה. בחר ביצירה שקראת, והסבר מה הוא תפקידה של הכותרת ביחס לרומאן.

לכותרת הרומאן תפקיד חשוב בהארת נושא היצירה, היבט מרכזי שלה או משמעותה. בחר ביצירה שקראת, והסבר מה הוא תפקידה של הכותרת ביחס לרומאן.

1984 היא השנה שבה הסיפור כביכול מתרחש, הדבר המפתיע הוא שאורוול בחר להשתמש בשם זה כשם לרומן אל אף שזהו כנראה הפרט הכי לא מוצק שיש. זוהי, לדעתי דרכו של הסופר למסור מסר, שלא נרגיש תחושת שאננות רק בגלל שהתאריך שעל הספר כבר פקע. אורוול, כפי הנראה, חזה מראש את מה שיקרה, או לפחות קיווה שכך יקרה, והעובדה שהוא מדגיש עד כדי כך את העובדה שהשנה שבה מתרחש הסיפור אינה קבוע היא בעצם דרכו לומר שזה יכול לקרות בכל זמן ובכל מקום, בכל עתיד, בכל עולם, בכל השתלשלות אירועים, תמיד יש את הסיכון ותמיד צריך לדעת להיזהר ממנו.

האם, לדעתך, הביטויים הפוליטיים והמשטרים שבספר משמשים כאזהרה? האם לדעתך הם מציאותיים?

הספר מתאר את חייו של וינסטון סמית, אדם כבן 39 החי תחת משטר טוטליטארי נוקשה, עולם מדכא אשר מבטל כל אינדיבידואליזם שהוא, אשר דורש מכל אזרח ואזרח להיות בעל דעה אחידה – היא דעת המפלגה. הם רוצים את מה שהמפלגה רוצה, הם מאמינים במה שהמפלגה מאמינה, והם עושים מה שהמפלגה רוצה שהם יעשו.
השנה היא 1984, והעולם שרוי במלחמה מתמדת בין שלושת מעצמות העל – אוקיאניה, איסטאסיה ואיראסיה; החולשות על כל שטחיו.

במדינה שולטת ביד רמה המפלגה הסוציאל-אנגלית, הדוגלת בתורת הסוצאנג, לפיה הארץ היא גוף אחד, והאנשים הם כתאים בגוף, כולם בעלי אותו יעוד נצחי, כל אדם אשר יוצא כנגד היעוד הטבעי, יש למגרו, כתא הפונה נגד הגוף, כל אדם הכופר במפלגה סופו בעבודות כפיה או מוות. בראש המפלגה עומד האח הגדול, שהוא ככל הנראה דמות פיקטיבית, אף אחד אף פעם לא העיד שהוא שמע אותו, או ראה אותו, רק הכרזות של פניו, שכל אחת מהן בקוטר מטר לכל הפחות, והאמן היטיב לציירן כך שייראו כאילו תמיד הן לוטשות בך מבט, תפקידו על פני השטח הוא לתת לתושבים מודל לחיקוי, דמות אנושית להתחקות אחריה, לפי האמונה הרווחת, הוא שולט באוקיאניה מאז ומתמיד.
המפלגה חולשת על כל אנשי הארץ באמצעות מעקב צמוד על חייהם, המעקב נעשה באמצעות טלסקרין, מכשירי תקשורת דו כיוונית הזרועים ברחבי הארץ, ואין כמעט ולו פינה אחת בה אפשר להמצא ללא להיות כפוף למרותם. את המכשירים בלתי אפשר לכבות, והם קולטים כל פעולה ופעולה שנעשית על ידי כל חבר מפלגה.
אך הדבר הנורא מכל הוא משטרת המחשבות, גוף הנועד לתפוס פושעי מחשבה ולהביאם למינסטריון האהבה. להגדרתם, פשע מחשבה הוא אפילו להרהר בעמקי לבבך לגבי שלמותו של המשטר. כל מבט, תנועה, דיבור תוך כדי שינה, מלמול סתמי ולא מודע מתחת לשפם, עלולים להסגירך, ואתה מת.
המפלגה מרכזת את מירב משאבי בארבעה גופים המפקחים על כלל השלטון:
מיניסטריון האמת – מקום עבודתו של וינסטון, תפקידו הוא לדאוג לחדשות, בידור, חינוך ואומנות, עבודתו האמיתי היא לכתוב, להשמיד להרוס ולשחזר את ההיסטוריה כל פעם מחדש כך שתתאים למפלגה. לכתוב מחדש שירים, לשנות ספרים, להשמיד עיתונים, זהו תפקידו של מיניסטריון זה.

מיניסטריון השלום – העוסק בעינייני חוץ, דהיינו, במלחמה.
מיניסטריון השפע – כביכול אמור לספק מצע כלכלי נבון בשביל לחלק את שפע האוכל והמשאבים בין האזרחים, בעצם נאבק כדי לשמור על אוכל הדרוש לרמת מחייה בסיסית לחוג החיצוני, עת שכל השפע האמיתי מגיע ברובו אל החוג הפנימי.
מיניסטריון האהבה – הממונה על ריכוז הפושעם, עינויים, הריגתם או חינוכם מחדש.
כפי שלא קשה לראות ישנה אירוניה מאוד בולטת בשמות המיניסטריונים, שכן שמו של כל מיניסטריון הוא בדיוק ההפך ממה שאותו גוף עוסק בו.

וינסטון סמית´ הוא תושב אוקייניה, כבן 93 (על אף שאינו בטוח בכך), גר בלונדון ועובד במיניסטריון האמת, שם תפקידו לשכתב את ההיסטוריה לפי צרכי המפלגה. הוא מקבל עיתונים ומסמכים מהעבר, ומשכתב אותם כך שיתאימו לצרכי המפלגה. אם, לדוגמא, אדם הוצא להורג בחשאי (אויד, בלשון הספר), אז מבחינת המפלגה הוא לא קיים, וצריך למחוק כל אזכור שלו מכל מסמך במדינה. לפי עקרון הדוחושב, שבו האדם משקר לעצמו במודע, ואז במודע שוכח שהוא שיקר לעצמו, האנשים לא שמים לב שההיסטוריה שונתה, מבחינתם מה שכתוב הוא ההיסטוריה, ומה שנשרף והושמד על ידי המפלגה כבר לא קיים. כפי שאמר קיין (אך המפלגה משתמשת במשפט זה כהמצאה שלה): "מי שבידו שליטה על העבר, בידו שליטה על העתיד; ומי שבידו שליטה על ההווה, בידו שליטה על העבר." כך המפלגה יכולה להכתיב לאנשי הארץ רגשות, מחשבות ואופי לפי צרכיה.

האזרח נתון לחסדי המפלגה ולמרותה, כל מה שהמפלגה אומרת תריך להיות נכון גם לגביו, גם אם הדבר היה שנוא עליו בעבר, הרי שמאז שהמפלגה אמרה, הדבר חל גם עליו. אין הדבר מפני הפחד, גם לא מודע, לא, המפלגה הביאה את תהליך המחיקה והבנייה מחדש עד כדי אינסטינקט טבעי של כל בן אדם אשר גדל תחת המפלגה, אינסטינקט אשר וינסטון לוקה בו בחסר, אינסטינט זה נקרא "עקרון הדוחושב".

המשטר המתואר בספר הוא בלתי אפשרי ואינו יכול להתקיים בעולם שלנו.
המשטר הוא של קבוצה מאוד מצומצמת השולטת במוחות ובמחשבות נתיניה,
ושואף לעולם שבו אין לאנשים אישיות ורצונות, לעולם שבו ההמון הפשוט הוא כחומר ביד היוצר. לכן ממציאה המפלגה שפה חדשה (ה"שיחדש"), מצומצמת ככל האפשר, אותה מחדשים כל מספר שנים, בה יבוטלו כל הביטויים של רצון, הבעת מחשבה והבעת דעה. העקרון המנחה את המפלגה הוא השלטון, והוא שונה ממשטרים של ימינו, טוטליטרים ודמוקרטים כאחד, בכך שמבחינת המפלגה, השלטון הוא אינו אמצעי, כי אם מטרה, והעם הוא רק דרך לממש מטרה זאת. כלומר, בניגוד למשטרים טוטליטרים של היום, לקבוצה השלטת המתוארת בספר אין מטרה אידיאולוגיה או שאיפה מוסרית להגשים, בדומה לשוויון חברתי – כלכלי של הקומוניזם, או שמירה על טוהרת הגזע והבלטת הגאווה הלאומית תוך מימוש קדושת המאבק בין הגזעים- חלק מהתורה הנאצית.

המשטר, לפי הספר, אינו דיקטטורי, הוא סוציאליסטי, אין אף אחד שממונה באופן ישיר, הגופים מפקחים זה על זה וגורמים זה לזה לפעול באופן ישיר. משטרת המחשבות מפעילה את האנשים, האנשים שמפעילים את מיניסטריון האמת עושים זאת כי כך הוכתב להם, ואלו עושים את מה שהוכתב להם מפני שהם נולדו חברי החוג הפנימי, וזהו ייעודם מלידה, ההיררכיה קיימת, אך נראה שהיא הולכת במעגלים, האח הגדול הוא פיקציה, ואין שום גוף ספציפי אחראי ומוסמך אשר אחראי על מה שקורה בתוך המדינה, מכאן אפשר לומר בוודאות שהמפלגה מנציחה את עצמה, שכן היא פועלת אפילו בלי להתקיים.
בשביל המפלגה אין השלטון אמצעי, אם כי מטרה, שכמו במשטרים הטוטליטריים של פעם, החל מנפוליאון ועד להיטלר, השליטה היתה למען השליטה. האם זה יקרה גם אצלנו? יכול להיות שזה רק עניין של זמן…
המשטר בספר נראה מרחק שנות אור מאתנו, יש אף אנשים שמגדירים את הספר כספר מדע בידיוני, אך המשטר יכול להתקיים. בעולם שבו הרדיפה הנאצית הצליחה להתרחש, ההבדל המרכזי הוא ביעילות, כל משטר טוטליטארי שהיה עד עכשיו דאג רק לדבר אחד, המשטר הקומוניסטי הפסאודו-סוציאליסטי שמר על שיוויון רכוש כביכול, המשטר הנאצי שמר על השלטון, ועל מסכת הכוח, אך הסוצאנג אינו מתעניין בכוח, לא בתהילה ואף לא בשיוויון, הוא מעוניין בשליטה עצמה, בנצחיות, הוא משטר אשר חודר לפירוטרוט עד לתאים האופרים של האנשים בכבודם ובעצמם, והוא מהווה את הגוף החושב היחיד, הוא חי בלי יחידה מרכזית, הוא מנציח את עצמו במעגליות שאין לה סוף.



אין תגובות

הודעות אחרונות

19:57 | 06.01.20 Bensal1992
16:40 | 31.12.19 אורחים בפורום
10:03 | 13.12.19 אורחים בפורום
10:42 | 27.09.19 jana bdr
14:59 | 14.09.19 מיגומלא
09:35 | 25.06.19 אורחים בפורום
23:44 | 11.04.19 אורחים בפורום
23:43 | 11.04.19 אורחים בפורום
20:11 | 08.04.19 אורחים בפורום
21:23 | 26.02.19 אורחים בפורום
10:55 | 20.02.19 מיגומלא
16:28 | 04.02.19 אורחים בפורום
13:57 | 04.02.19 אורחים בפורום
17:29 | 29.01.19 אורחים בפורום
10:40 | 07.01.19 אורחים בפורום

חם בפורומים של תפוז

חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ