לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן

פורום יוצאים בשאלה

שלום וברוכים הבאים לפורום שלנו! נושאים רבים מטרידים את מוחם הקודח של היוצאים והיוצאות בשאלה. הקשר עם המשפחה, השלמת השכלה, מערכות יחסים זוגיות ועוד ועוד ועוד ועוד... על מנת לדון באותם נושאים, בכדי לתמוך ולעודד האחד את השני - בשביל זה קיים הפורום. 
הפורום נפתח מתוך מחשבה על היוצאים בשאלה מהמגזר החרדי. מהר מאוד התברר שלא רק אנחנו, החרדל``שים, זקוקים לפורום אלא גם הדתל``שים ואולי הדתל``שים זקוקים לו אף יותר מאשר החרדל``שים. לחרדל``שים יש את ה.ל.ל. עבור הדתל``שים אין בעצם כלום... מהר מאוד גם הצלחנו להבין שהדתל``שים תורמים לפורום באספקטים שונים ומגוונים. אי לכך ובהתאם לזאת (ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות) אנחנו שמחים לברך בברכת ברוכים הבאים את החרדל``שים לסוגיהם השונים ואת הדתל``שים למיניהם (וכל המינים...כרגע יאבדו) השונים...
אז יאללה, למה אתם מחכים? קדימה לפורום! 
 

אודות הפורום יוצאים בשאלה

שלום וברוכים הבאים לפורום שלנו! נושאים רבים מטרידים את מוחם הקודח של היוצאים והיוצאות בשאלה. הקשר עם המשפחה, השלמת השכלה, מערכות יחסים זוגיות ועוד ועוד ועוד ועוד... על מנת לדון באותם נושאים, בכדי לתמוך ולעודד האחד את השני - בשביל זה קיים הפורום. 
הפורום נפתח מתוך מחשבה על היוצאים בשאלה מהמגזר החרדי. מהר מאוד התברר שלא רק אנחנו, החרדל``שים, זקוקים לפורום אלא גם הדתל``שים ואולי הדתל``שים זקוקים לו אף יותר מאשר החרדל``שים. לחרדל``שים יש את ה.ל.ל. עבור הדתל``שים אין בעצם כלום... מהר מאוד גם הצלחנו להבין שהדתל``שים תורמים לפורום באספקטים שונים ומגוונים. אי לכך ובהתאם לזאת (ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות) אנחנו שמחים לברך בברכת ברוכים הבאים את החרדל``שים לסוגיהם השונים ואת הדתל``שים למיניהם (וכל המינים...כרגע יאבדו) השונים...
אז יאללה, למה אתם מחכים? קדימה לפורום! 
 

יציאתו בשאלה של ``שבתאי צבי``

מאת: שבתאי צבי  פורסם: 31/12/2002  עדכון אחרון: 23/05/2005  
 
פרק א´ - השטן בהתגלמותו. (לשרשור של פרק א´ בפורום)

אז הנה, בסוף יצא הפרק הראשון, מאוד מקווה שזה יהיה מעניין.

בחרתי להתחיל ממש מההתחלה כדי שהסיפור יהיה ממש מושלם.

אז קדימה.

_________________________________________

השטן בהתגלמותו


היה זה ביום שישי, עת הייתי בדרכי לבית הכנסת השכונתי , ממש ימים אחדים מיום שמלאו לי שלש עשרה שנים, עדיין לא הסתגלתי למראה כישיבתי שהעניקו לי החליפה והכובע בורסלינו רחב השוליים, ולמגבלות המנטליות שבאים בעקבותיהם, היו אלה הימים הנפלאים ביותר בחיי, צרות ומצוקות החיים היו רחוקים ממני כרחוק מזרח ממערב, ולי לא נותר להתעסק אלא בהבלים ילדותיים.

כשפגשתי את "שלוחו של השטן" כך כיניתי אותו, הוא היה שמן ורחב ממדים קולו היה עבה וסמכותי, מן רשעות כזו הייתה נסוכה על פניו, רשעות שקל להבחין בה אבל קשה לתאר אותה, עברתי על פניו ללא אומר, התעלמתי מהמבטים החודרניים שלו ומהשפתיים העבות שחוסר מנוחתם העיד שיש לו מה לומר, רק קריאתו שלא אשכח אותה עד יום מותי החזירה אותי לאחור "היי רבי צעיר" הוא קרא, "בוא רגע לאן ת´הולך לביכנסת? מה יש לך מבית כנסת, מה נראה לך שמישהו שומע אותך? עזוב שטויות, שנים אנשים מתפללים לאלוהים והוא לא שומע לאף אחד, רק אתה בראש שלו נראה לך, מה השתגעת?"

ואני, שלא ידעתי את נפשי מרוב בלבול שאלתי, מה יש לך ממני? מה איכפת לך?

זה לא שאיכפת לי, פשוט כואב לי שאתה סתם מבלה זמן בבלבולי סרק שלא יצא לך מהם כלום, יש לי אפי´ ציצית, הוא אמר תוך כדי שהוא מרים את חולצתו ומצביע על החוטים הלבנים, זה לא שאני כופר או משהו, יש לי אמונה, אבל אני יודע לשים את הגבול, אני לא מטומטם, לא לוקח את הדת קשה.

טוב, אמרתי, אני זה אני ואתה זה אתה, אני גדלתי וחונכתי על בירכי הדת, ואין לי שום כוונה לשנות ממנהגי, נפטרתי ממנו בברכת שבת שלום והמשכתי בדרכי.

איזה מוגבל האיש הזה, חשבתי, מה הוא חושב שאין דין ואין דיין? מה העולם הזה הפקר? מה הוא בדיוק חושב שכל חכמי ישראל היו מפגרים? אלו היו מחשבותיי, מחשבות של ילד, כילד לא הייתה לי בעיה להיות נחרץ ומוחלט בדעותיי, ברור, חשבתי, ברור שדבריו חסרי שחר ובסיס, מה זה לא לקחת את הדת קשה? מה זה דבר שנתון לשיקול דעת שלנו? וכי זו התנדבות?

ופתאום בלי להרגיש ובלי שאתכוון לכך בצבצה במוחי מחשבה סוררת, מחשבה שבכל כוחי ניסיתי להדחיק אותה למקום הכי אפל בתוכי- אולי באמת הכל בלוף, אולי כל האמונה שלי היא סתם כי כך חונכתי, אולי אין בכלל עולם הבא וגן עדן וגהינום? מה אני פראייר? על מה בדיוק מבוססת האמונה שלי, שאלתי את עצמי.

האמת היא שלא ממש התייחסתי ברצינות למחשבות האלה באיזה שהוא שלב אפי´ התרגלתי אליהם, ולזה שהם עוברים כשקמים בבוקר, קראתי לזה "משבר באמונה".

ורק, שבמשך הזמן החלו מחשבות מהסוג הזה להטריד אותי לעיתים תכופות יותר, הם היו יודעות להגיע בדיוק ברגעים קריטיים, באמצע התפילה, בשיא הדביקות, היו צצות להם מחשבות כפירה טורדניות.

וכך עברו חלפו להם הימים עד שהגיעו ימי המבחנים ל"ישיבות קטנות" חשוב היה לי להתקבל לישיבה מוצלחת, כך שאת מירב שעותיי השקעתי בשינון החומר למבחנים, הלחץ להספק השכיח ממני את כל הטירדות, והשאיר אותי פנוי להתמקד במטרה-הצלחה במבחנים.

את המבחנים עברתי בהצלחה, ולא נשאר לי אלא להכין צעדי למשא הארוך "לימודים בישיבה" ימים ולילות חלמתי על יום שלם של לימוד גמרא, בלי לימודי חול משעממים.

הלהט הלך והתעצם וליווה אותי כל תקופת ה"בין הזמנים". את העמוד הראשון של "גיטין" שהיינו אמורים ללמוד בישיבה, ידעתי בעל פה שבוע לפני תחילת הלימודים.

וכך, כשאני בשיאי הגעתי ליום הראשון בישיבה.

הלימודים בישיבה גם הם הצליחו להשכיח ממני את שבתוך תוכי תמיד פחדתי שיצוץ פתאום ויפריע אותי ממנוחתי "הרהורי כפירה".

ידעתי, שאני חי על זמן שאול, ידעתי שעוד יבואו שוב מחשבות הכפירה להעירני מתרדמתי, אך העדפתי להתעלם, לא היה לי הכוח להתמודד גם עם כמות החומר העצומה שלמדנו בישיבה וגם עם העניינים השוליים האלה שקשורים באמונה.

וכך בלילה שאחרי יום לימודים עמוס, שוב חזר השטן בהתגלמותו להעיר את השד שבתוכי, והפעם היה זה שטן בדמות "אמנון יצחק".

כן כן, נשמע מוזר שמישהו שכל כוונתו להחדיר אמונה ישיג את ההפך הגמור וייטע הרהורי כפירה, ובעצם יכשיר את הקרקע ליציאה בשאלה שלי.

זה היה כשחזרנו בהסעה מהישיבה הביתה, הנהג, שהיה "מתחזק", בחר להקשיב להרצאה מאלפת של הרב, שם הוא מגולל בביטחון שאופיני לקלי דעת את שאלתו המפורסמת. "למה באת לעולם".

וזהו לשונו במדויק (אני עוד זוכר) "אם כדי לחיות אז למה אתה מת? ואם כדי למות אז למה אתה חי? תשובה חילונית". הצחוק המופרע שלו העביר אותי על דעתי, מה זו השטחיות הזו? מה הוא חושב שצחוק יכול לחפות על שטויות? האם הצחוק המתגלגל שלו הוא חלק מהטיעון? בכלל, למה אני צריך לדעת למה אני חי, לא הבנתי, נגיד שאני לא מספיק חכם ואין לי תשובה ללמה אני חי יש עם זה איזו שהיא בעיה? מזה שלי אין תשובה ניתן להוכיח שיש משמעות אבסולוטית לחיים?

וחוץ מזה מי אמר שבכלל צריכה להיות "תשובה חילונית" לשאלה מן הסוג הזה? אולי זה בדיוק ההבדל בין החילוני לדתי, שהחילוני אין לו באמת סיבה ללמה הוא חי. איך בכלל לקבל תשובה חילונית על שאלה דתית, שואל השאלה מניח שחייבת להיות תכלית, ואז שואל מהי.

בשביל מה יש ג´וקים וחרקים אתה יודע? לא. אז אני לא יודע למה באתי לעולם.

הן אמת אודה ולא אבוש, היה בהרצאות שלו משהו ממכר, נמכרתי לשטויות ולהבלים שהוא מצליח לדחוס כל כך הרבה מהם בהרצאה אחת.

הרגשתי "גדול" להשיג עליו, וללעוג לשטויות שלו. זה הפך אצלנו למודה בישיבה, הבחורים שיננו את השטויות שלו בעל פה, ובחדר האוכל היינו מצטחקקים ומשתעשעים בהם.

הישיבה הקטנה בה למדתי שכנה כבוד בלב ליבה של שכונת מאה שערים המעטירה, כשלמולה פעלה פנימייה לנוצרים.

כך קרה שכשיצאתי את הישיבה הבחנתי מבעד לחלונות הפנימה בעלם צעיר, נוצרי, שהוא שקוע בתפילתו, ואז הבזיקה במוחי המחשבה הסוררת, אילו הייתי אני כמוהו נולד להורים נוצריים האם לא גם אני הייתי מאמין באמונה שלמה בדת הנוצרית? האם לא הייתי מתעב כמוהו את הערכים המקודשים לנו היהודים? האם אני בן ומאמין בדת היהודית רק משום שנולדתי כזה?

את כל טענותיהם של חברי אודות גדולי ישראל שהעמידו את היהדות בפני מבחנים קשים ונוקבים בהרבה מאלה שלי והיהדות יכלה להם, דחיתי באומרי וכי להם לנוצרים לא עמדו חכמים משלהם שגם הם העמידו את אמונתם במבחן.

בד בבד עם הרהורי הכפירה התחזקתי בשמירת המצוות, למדתי מוסר והתפללתי בכוונה. הייתי משתדל בכל מאודי להאמין בכל זאת.
__________________________________________

פרק ב´ - פוניבז´ - ים סוחף (לשרשור של פרק ב´ בפורום)

(בס"ד - (כי זה עזר לי לחוות שוב את אז.)


תקופת המבחנים המתישה עברה חלפה לה, ובסיומה כבר ידעתי שאת מיטב שנותיי אני עומד לבלות בצלם של גדולי המוחות בישיבת "פוניבז´", להתרגשות שלי לא היה גבול, הרגשתי כאילו כל הדלתות להצלחה פתוחות לפני, ודרכי לשורת המזרח סלולה ומבטיחה.

תחושת האושר הציפה כל חלל בגופי, הייתי בשיאי, מוכן ומזומן להשקיע את מיטב מיצרי בתורה ובעבודה, הרגשה לא נשכחת, הרגשת עליונות מסחררת, הרגשתי שזהו, אני על הגל.

שהות של שבוע בישיבה, הצליחה לנפץ לי את רוב האשליות, היא הבהירה לי בצורה הברורה ביותר שעוד ארוכה היא הדרך, ורצופה מכשולים ומשברים.

פוניבז´ היא לא "עוד" ישיבה, היא מרכזת בתוכה את מיטב הכשרונות, היא אם הישיבות, והיה לי נורא קשה להסתגל לעובדה שאני "סתם אחד" לא עוד בחור מוכשר ומוצלח. הפופולריות שזכיתי לה בישיבה הקטנה חסרה לי נורא, הבנתי מהר שבמקום החדש, פוניבז´, כולם היו הכי טובים בישיבות הקטנות שלהם, ושההתמודדות רק החלה.

בד בבד עם ההשקעה המסיבית שלי בלימוד, הייתי עסוק עד למעלה ראש בלהכיר את השפה הישיבתית "לשון הקודש" ואת המנטליות שהייתה זרה לי לחלוטין .
השחצנות הפונוביז´אית שהיום אני עומל קשות כדי להיחלץ ממנה, עוררה בי סלידה עזה.
השיעורים שהיו ברובם במתכונת קבועה - גמרא, פירוש של אחד מראשי הישיבות המפורסמות, קעקוע של אותו פירוש מהשורש, ופירוש חדש - כאשר כמובן שחלק הארי של השיעור מוקדש להמחשת השטויות שמולידים דבריו הדחויים של הראש ישיבה התורן, היו בשבילי דבר חדש.
לי, שהתחנכתי על כבוד לחכמים היה קשה לשמוע את רבותיי מתהדרים בהשפלתם של שקדמו להם.

אט אט, ללא הודעה מוקדמת חדרה לעורקי המנטליות הפונוביזאית, גם אני מצאתי סיפוק עילאי בהשמצות שנונות, התמכרתי לרוע.
חבלי ההסתגלות נעלמו עם הזמן ופינו את מקומם למעמד והפופולריות שלא איחרו לבוא, נכנסתי למן שיגרה לא שגרתית, שיגרה מלאת ריגושים ומלחמות שלא לשם שמיים.

הגזענות בישיבה העבירה אותי על דעתי, הצטמררתי מהמחשבה ששיקולי גזע היו מעורבים בהחלטה לקבל או לא לקבל אותי לישיבה, הייתי שואל את הרב שאלה, ותוך כדי שהוא עונה לי הייתי חושב לעצמי, הוא, הוא היה לא מקבל אותי לישיבה רק בגלל שיש יותר מדי (10%) מבני עדות המזרח בישיבה? האם יכול היה להיות מצב שלא הייתי נהנה מהאווירה הפונוביזאית רק בגלל מוצאי המזרחי? זה זיעיזע והדהים אותי, לא הייתי מסוגל להבין כיצד מכניס איש צדיק שעל פניו נראה שאין לו בעולמו אלא ד´ אמות של הלכה שיקולי גזע לעניין חשוב כמו קביעת הגורל שלי. צר היה לי עם זה, שישנם רבים וטובים שהיו זוכים למקום לימודים שראוי להם ולכישוריהם, אם רבותיי היו רק קצת יותר אנושיים. וההחלטה האם להכניס או לא להכניס תלמיד לשורותיה של הישיבה הייתה מתקבלת על ידם רק מתוך שיקולים ענייניים.

בסופו של דבר שני הגורמים הללו, היחס לגדול והגזענות, היוו את החציצה המרכזית ביני ובין הישיבה, למרות שהרגשתי "בן" הישיבה, תמיד הרגשתי כבן זר שמקומו האמיתי אינו שם, התנחמתי בזה שכשאנשא ואקים בית בישראל כבר לא אהיה בישיבה.

עד היום מהדהדת במוחי המחמאה המזעזעת שנתן ראש הישיבה לבחיר ליבו, "אם לא היית ספרדי, הייתי לוקח אותך חתן לבתי"

עד כדי כך הייתי משוכנע בכך שאופייה הגזעני של החברה שבתוכה חונכתי בא לידי ביטוי כמעט בכל תחום, שכששאלו אותי האם תהיה מוכן להינשא לאשכנזיה אמרתי "לא, אני לא אהיה מוכן להתחתן עם אשכנזיה שמוכנה להינשא לספרדי", היה ברור לי שאם לא שהיה בה מום מולד, היא לא הייתה מוכנה בשום אופן לקבוע לעצמה אות קלון שכזו לדרעון עולם.

__________________________________________


פרק ג´ - הסיבוב הראשון (לשרשור של פרק ג´ בפורום)

הסיבוב הראשון של המבדק האמוני שהסתיים בהתחזקות יתר, שגם הוא היה במידה רבה בהיותו נחוץ לה, חלק מהיציאה בשאלה.

זמן קיץ שיעור ב´ נתפח בסימן ברכה, ה"חברותות" שהייתי אמור לבלות בקרבתם את שלושת הסדרים נמנו על המוצלחים שבחבורה, השיעורים היומיים ששמענו היו מאתגרים וספוגי תוכן. המסכת הנלמדת, מסכת "ביצה", עליה אמרו על דרך המליצה שכשמה כן היא, ככל שמבשלים אותה, ואל תיקרי בישול אלא העמקה, היא נעשית קשה, הכילה עשרות רבות של נושאים מרתקים. ועל כולנה האווירה החמימה בין חברי השיעור שהחלו להתגבש והפכו למעין חבורה אחת גדולה. השרו תחושת ביטחון מבטיחה. התחרותיות שכחה, ואת מקומה תפסה ערבות הדדית מאופקת.

ואז, אפשר שלמרות כל אלה, אך מסתבר יותר שבגין כל אלה, צצו שוב ועלו להם שאלות היסוד, השאלות שכמעט והשלמתי עם זה שאני לא מתכוון להתחבט בהם יותר.

כמו כולם, כשהייתי מגיע לשיעור היומי אותו מסר אחד מהחשובים שבתלמידי החכמים, הייתי מגלה את מיעוט ערכי. הסוגיה שעמלתי עליה בליל האמש והייתי משוכנע שהיא נהירה ובהירה לי, הייתה שוב הופכת מסורבלת כבראשונה ומתבהרת באור אחר, אור מסוג עמיד יותר. אני זוכר שמתוך מאות על מאות של וויכוחים עם המגיד שיעור, שבסיומם הרכנתי ראש ונכנעתי, כי הוא פשוט צדק, היו רק עשרות בודדות שנשארתי איתן בעמדותיי. ורק שלש פעמים בדיוק, בהם הרב הנהן לי כאומר, צדקת ממני.

ורק שלכולם זה לא כל כך הפריע, "נו אז מה?" הם היו אומרים, "אנחנו צעירים, הוא בוגר מאתנו" "נראה לך שכשתהיה גדול לא תהיה כמוהו? אתה תשים אותו בכיס הקטן." ולי, זה שבר את הלב.

לא קינאתי בו, כי היה ברור לי שהוא הרב, וטבעי שההבחנה שלו תהיה דקה ומדויקת משלי, אבל נשברתי מזה. "בשביל מה אני לומד אם כמעט כל מה שאני חושב הוא לא נכון?" הייתי שואל את עצמי ואת חבריי פעמים אין ספור. יתירה מזו, האם נראה לכם שרבנו הנערץ הגיע לפסגת ההר? הרי תמיד ימצא מישהו יותר מוכשר ממנו שידע למצוא את הכשל בדבריו ולהעמיד דברים על דיוקם, התורה, הייתי סבור, היא תורת חיים, והיא חייבת להיות מובנת כדבעי, אם הפשט שאמרתי הוא לא אמיתי הרי שלא למדתי תורה, אז בשביל מה כל בזבוז הזמן הזה?

גדלתי מעט, והתוודעתי לכתבים של החריף שבחבורה, גאון בקנה מידה עולמי, ורק מפאת כבודו לא אזכיר את שמו. המחשבה שלו הייתה עמוקה עד כדי טירוף, הוא היה גבוה בכמה רמות מהסטנדרט הגבוה ביותר שהכרתי. שיעורים כללים שלימים, נדחסו בשיעור שלו למשפט אחד, וכולם התפוגגו להם בין רגע. היה בכוחו לשבת שעות ולשכנע אותך בכל דבר, ההיקף שלו היה מדהים, השיעורים היומיים נעשו טפלים, והתמסרתי לו ולתורתו. כשהזדמן לי לאחר זמן לשוב ולשמוע שיעור יומי, גיחכתי בהתנשאות, זו רמה?

על המחשבות אודות בזבוז הזמן התגברתי באמצעות קלישאה מוכרת "שבעים פנים לתורה" לפיה, כשאני לומד, על אף שאינני מגיע מפאת מגבלות כשרוני לחקר האמת, לימודי נחשב כלימוד תורה, שהרי אני ממצה את מירב כוחי, והתורה ניתנה לי לשם כך, שאלמד אותה בעצמי. התעלמתי מהתסבוכת שיוצרת האמרה הזו, שהרי אם התורה כפי כשרוני היא היא תורת האמת שלי, מה טעם יש בשמיעת שיעורים מפולפלים שמבחינתי מפאת מורכבותם הם אינם תורה. ולא בגלל שבשמיעת שיעורים יש משום חידוד והכשרה ללימוד עצמי עמוק יותר, שהרי מה טעם בעמקות שהיא איננה פסגת העמקויות. אלא כי נהנתי בשיעורים, ובלעדיהם הייתי מרגיש פחות בעניינים.

כך יצא, שאחרי שיעור טעון בחידושים מהפכניים, במקום כמו כולם להתמקד ברעיונות המחודשים ולהוסיף ללבן אותם ללא לאות. התמקדתי אני במחשבה סוררת. כמו שעל אף שהייתי עמל כדי להגיע לכזו רמה של עמקות שעות על שעות לא הייתי מצליח, ורק משום שבשלב הזה של החיים נגזר עלי להיות פחות מוכשר, אפשר שעמל של שנים לא הוליד כפירה מוצדקת באלוהים לא משום שאמת היא שיש אלוהים, אלא משום שכדי להגיע אל חקר האמת צריך להיות יותר מוכשר גם מהרב שממנו שמעתי לפני רגע שיעור מאלף, וכזה עדיין לא נמצא. אולי? מי יכול להוכיח אחרת?

מי יערוב לי שיש שכר לעמלי, האם באמת יתכן שאחרי מפעל חיים שלם אגיע לבית דין של מעלה ואגלה שתורתנו אכן הוחלפה בברית החדשה ושאת מקומו של משה רבנו החליף ישוע המתועב? השד יודע מה עוד יתכן, ואני אנה אני בא.

בו ברגע גמלה בלבי החלטה לחקור את מציאות האלוהים ואת ההוכחות למעורבותו בחיינו. אינני יכול עוד להאמין בעיניים עצומות, הכרעתי.

לא הכרתי מספיק את החומר הרב שנכתב בנושא, והאמת קצת פחדתי להכיר אותו, פחדתי מגילויים לא צפויים שישנו את אורח חיי, היה לי טוב איך שאני וממש לא היה מתאים לי להשתנות, אבל החלטתי שללא פשרות אבדוק את הנושאים לבורים.

הופתעתי לגלות שמעטים הם האנשים שמתעסקים בזה, ועוד הופתעתי לגלות שאלו שכן התעניינו באמונה לא היו מהמוצלחים ביותר בלשון המעטה, המוצלחים באמת כיהנו כבוד בראשות ישיבה משגשגת והעמידו תלמידים הרבה, הרגשתי קצת בודד במערכה. גם רבותי שהיו מהמוצלחים שבחבורה העדיפו להפנות אותי ל"בקיאים" בנושאים אלו.

ואז גמלה בלבי עוד החלטה, שלבן שלי לא יהיו אף פעם בעיות באמונה, אני יעמיק בענייני אמונה, ואם יהיה צורך אשקיע בזה את כל חיי, כך שבני ובני בני ותלמידי לדורותיהם יבואו על מוכן, על כל שאלה תהיה לי תשובה, בלי לעשות הנחות לעצמי. עדיין לא ממש לקחתי בחשבון אפשרות כזו שהסוף יהיה טראגי (מבחינתי אז) ואמנם נכון שלא יהיו לבני בעיות באמונה אך לא יהיה משום שאמצא תשובות לשאלות אלא משום שהשאלות יהפכו את עורן ויהפכו ביום מן הימים להוכחות.

בימים ההם, נדמה היה לי שלכל תנועה יש סיבה ומוכרח שיהיה מי אשר הוא סיבת הסיבות, והוא המתקרא בפי כל "אלוהים".

כמו כן הניחה את דעתי העובדה שהרמב"ם שהיה אז בעיני גדול הפילוסופים העמיד את היהדות במבחן נוקב, שרק הגביר אצלו את האמונה, והוסיף עוד יסוד ליסודותיה האיתנים.

__________________________________________

פרק ד - העולם החילוני במשקפיים שלי (לשרשור של פרק ד´ בפורום)

העולם החילוני במשקפיים שלי.

רגע לפני שנכנסתי להיכל הישיבה, זה היה כשחזרתי מרחוב בן יעקב שם לימדתי כל ערב תלמיד צעיר, בעוד אני דואג להעביר את הטלפון הנייד למצב "רטט" ניגש אלי בחור כשפניו חיוורים כסיד ואמר, "אתה מכיר את שמואל עמרם ודוד? אלו, שמסתובבים כל היום יחד". אני, שלא הייתי ממש טוב בלזכור שמות, הייתי צריך תוספת תיאורים עד שבסוף קלטתי במי המדובר, ושאלתי, כן, מה קורה אייתם? "לשון הרע" הוא ענה לי, ושכח שגם לומר "לשון הרע" זה לשון הרע.

הרגשתי שאכזבתי אותו כשלא לחצתי עליו לספר, ופניתי מייד לקבוצת חברים מתגודדת כדי לשמוע פרטים. חשתי איך שהכניסה שלי למעגל המתגודדים נסכה בו חיות, היא נתנה להם עוד סיבה לשוב ולספר את הסיפור מתחילתו על פרטיו.

קבוצה של שלושה בחורים משיעור א´, שיעור שכבר רבות דובר על כך שהוא לא "ה"שיעור. ושמחוסר מקום הישיבה שיכנה אותם בחדרים המרוחקים שבבעלותה, הכניסו בחסות חשכת הלילה מהדלת האחורית שבדירתם בחורה חילונית בלבוש שאינו הולם. הם גם פנו לה.ל.ל [אגודה ליוצאים בשאלה] נאמר, וביקשו מהם "לסדר להם בחורה".
כדי לאמת את השמועות החליטו קבוצת בחורים משיעור א´ להעמידם במבחן, הם צלצלו לטלפון הנייד של אחד מהבחורים, הזדהו כפעילים של ארגון ה.ל.ל, והודיעו שהם מחכים ברכב סמוך לבית הקברות ברח´ חזון איש, ושיש להם רבע שעה להגיע לשם. אחד הבחורים, כך עפ"י הסיפור, אפי´ הספיק לומר שהוא מעדיף רוסיה.
שלושת הבחורים הזדרזו בריצה לכיוון רחוב חזון איש, וכמחצית מבני כיתתם בעקבותיהם. "אני מעדיף רוסיה הא? רוסיה הוא רוצה השייגץ, קדחת הוא יקבל." אמר בסיפוק אחד התלמידים שהחשיב כנראה את עצמו לפחות שייגץ. [פושע]

אני, התעקשתי לדבר עם בעל המעשה, זה שדיבר אתו בטלפון והודיע לו על הבחורות שמחכות לו. וכך שמעתי שוב מ"בעל המעשה" את הסיפור לפירטי פרטיו.
הבחורים הורחקו מהישיבה, וזמן אחר כך שמעתי שהם התחזקו, והשתלבו שוב בדרך היישר.

היה זה בעצם המפגש הראשון שלי עם ארגון "ה.ל.ל", הם הצטיירו בעיני ככת מאוכזבי הדת, מן כופרים להכעיס שיצאו בשאלה אבל השאירו את ליבם בתוך הציבור החרדי והם מבקשים להתנקם בו, לא הבנתי איזה מניע יכול להיות לאנשים לשכור זונות ולספק אותם חינם לבחורי ישיבות, בשביל מה? מה יוצא להם מזה.
מה החילוניים כל היום חושבים עלינו? האם הם בתוך תוכם יודעים שאנחנו הם הצודקים, ושרק בגלל שקשה להם הם לא חוזרים בתשובה, ולכן הם מרוב קינאה רוצים להחטיא כמה שיותר בחורי ישיבות. מה אין להם חיים משלהם? מה יש להם מאתנו.
אנחנו אומנם גם מחזירים בתשובה, אבל זה רק בגלל שכך ציוונו בוראינו, איזה מניע יכול להיות להם? אם הם מקנאים בנו, הם הרי יכולים לחזור בתשובה, אף אחד לא הכיח אותם להישאר איפה שהם ולחנך את הילדים שלהם בחינוך קלוקל שבכל שני וחמישי נרצח שם תלמיד ונאנסת שם תלמידה.
האם יש חילונים שבאמת מאמינים שמקורנו מן הקוף? איפה כל החילוניים שהם כן חכמים, אין כאלה? מי המציא את הרדיו? למה הוא לא חזר בתשובה, מה זה כל כך קשה לחזור בתשובה?

איך יתכן שאנשים דואגים לחיי העולם הזה שלהם ולא חושבים מה יהיה איתם אחרי מאה ועשרים, נכון, יש גל חזק של חוזרים בתשובה, אבל זה לא ממש מספיק, וחוץ מזה רק חילוניים שלא טוב להם חוזרים בתשובה, מה עם כל החילוניים מה הם ישנים? תעלומה.

הסערה שכחה, חזרנו למסלול הלימודים הרגיל, ולא הרגשנו בחסרונם של המשוקצים.

בהזדמנות, כשיצא לי לעזוב את תחומי עיה"ק בני ברק לכיוון קניון אילון ברמת גן, פגשתי שוב בארגון ה.ל.ל, והפעם בדמות מדבקת רחוב צהובה שמכריזה "חרדי/ת יש כתובת. הם גם דאגו לתלות אותה גבוה, כך שהייתי צריך לטפס על חברי כדי להגיע אליה ולתלוש אותה. והפעם גמרתי אומר להרים אליהם טלפון לדבר אייתם ולשמוע את המניעים האכזריים שלהם לנתק צעירים וצעירות ממשפחתם.

את הרושם שלי על החילונים והחיים החילוניים קיבלתי בעיקר משיחות עם קרובי משפחה וחברים קרובים שהיו לאבי מאז, שהיו ברובם אנשים מסורתיים. אותם נהגתי לכנות "דתיים שאינם שומרי מצוות". ומשמיעת תחנות רדיו חילוניות כ"קול ישראל" ו"גלי צהל". כך שהיה לי יחסית קל להשתכנע בכך שהחיים החילוניים ריקים מכל תוכן.

לסרטי קולנוע נחשפתי לראשונה בעת טיול שנתי שארגנה קבוצת לימודי ערב בה השתתפתי בקביעות. שם הקרינו סרט פעולה מחריד, שכלל רציחות והתעללויות אכזריות, והשאיר אצלי רשמים שקשה היה לי להינתק מהם. הוא גם הבהיר לי עד כמה לא אשמים אותם נערים אלימים שהחברה החילונית התברכה בהם, ורק הגביר אצלי את הסלידה מהעולם החילוני חסר התוכן ונדמה בעיני כעוד ניסיון תוצאה של ייאוש מעורר רחמים, ליצוק תוכן ויהיה אשר יהיה בחיים המשעממים, שגם הוא יתגלה או שכבר התגלה ככושל.

זה היה נראה לי כל כך טבעי שחיים שמנוהלים בפרוזדור בתנאי עראי, לא יכולים להיות מעניינים עד כדי סיפוק שמביא לרגיעה.

הרגשתי איך שהחיוך שדרך קבע קישט את פני, עורר בחברי החילוניים ובעיקר בהוריהם קינאה עזה, והצית אצלם את תחושת הפספוס שאיפה שהוא נדחקה עמוק עמוק בין יתר העיסוקים הכל כך יום יומיים שהטרידו אותם.

תחושת ה"בשבילי נברא העולם" בערה בכל עצמותיי, עד כדי שבביקור אצל קרובי משפחה בעודי מתענג על צלילי שירי הנשמה שבקעו מהמערכת המשוכללת, הזהרתי את בן דודי שעכשיו, אחרי ששמעתי את צלילה והתענגתי על מנעמיה של מערכת הסטריאו המשוכללת שלו, יתכן מאוד שהיא תחדל מלהיות מה שהיתה, אפשר שכל זכות הקיום שלה נבע מכך שביום מן הימים אהיה בקרבתה ואזדקק לשרותיה. הוא, כמובן נורא כעס, ואני קצת הבנתי אותו.
במקרה אחר, כשההוא ביקש לבקר אותי בישיבה ואני סירבתי בנחרצות, "כי זה יעשה לי פדיחות", הוא ידע לקשר בין תחושת העליונות "מאז-מהמערכת" ובין תחושת העליונות שגורמת לי להתפדח מביקור שלו.

פעם יצא שנסענו אני וחברי לישיבה במונית שירות, במהלכה התנהל ויכוח סוער בנינו לבין הנהג החילוני שדאג להדגיש בלהט שהוא "לא סתם נהג" ושיש לו תואר בהיסטוריה. בין לבין הוזכר כבדרך אגב שמו של המחזיר בתשובה הידוע "אמנון יצחק", שבאורח פלאי גרם לנהג לאבד את עשתונותיו. הוא טען שהוא מפחידן שקרן וחלש אופי שיודע להתמודד רק עם פשוטי עם, אני, שהסכמתי אתו בלבי נחלצתי בכל זאת להגנתו של אמנון ושאלתי, האם גם כשמישהו יאיים בהתאבדות תישאר כזה ישר, האם כדי לגרום לו לשנות את החלטתו תשתמש רק בטיעונים הגיוניים? הרי ברור שכל טענה או דבר שיציל את חייו יהיה רצוי, ואמנון יצחק שבעיניו [וגם בעיני אז] ההבדל בין המתאבד ושאינו שומר מצוות הוא בזה שהמתאבד מאבד בעיקר חיי עולם הזה ואילו ה"שאינו שומר מצוות" מאבד בידיו חיי נצח נשגבים. וממילא כל אמירה או טיעון שיש בו כדי להחזיר יהודי לדרך הישר מותר, מצווה ואף חובה להשתמש בו. כל ניסיונותיו הנואשים לגונן בכל זאת על עמדתו המופרכת רק הגבירו אצלינו את הידיעה שהשנאה החילונית היא עיוורת וחסרת בסיס.

זה אפילו קצת הרגיז אותי, שהחילוניים לא ממש מבינים שהעולם הזה הוא בשבילינו רק פרוזדור, מה כל כך קשה להם להבין? שאלתי. הם לא מפסיקים לדבר על כך שאנחנו לא הולכים לצבא, לא עובדים וחיים על חשבונם, מה יש להם, האם זה לא ברור שבפרוזדור מתכננים לטרקלין, וכי בגלל שהם לא חושבים כך אנחנו אשמים?
זה לא שלא ידעתי שהעולם הזה בשבילנו הוא לא ממש פרוזדור, ושהעולם הזה גם מקבל מאיתנו תשומת לב. ידעתי גם שעל אף שאומרים. ה´ יצילנו, וכל מיני אמירות מעין אלו שתכליתם להבהיר עד כמה להשתדלות אין באמת ערך בפני עצמה, זה לא מקבל ביטוי כאשר מחליטים באיזה סוג דלת לאבזר את הבית. אבל השאיפה היא להגיע לאמונה חושית שבכוחה להפיג כל פחד ולמקד את כל מאוויי האדם בשמירת תורה, כך שגיוס לצה"ל יכול רק להפריע ולחסום דלתות. ושבעצם זה שיותר קל שמור תורה על חשבון מישהו אחר, לא אומר לא שאנחנו לא רוצים לשמור תורה על חשבוננו ובוודאי לא אומר שצריך להימנע מכזה סוג של שמירת מצוות.

חברי, היו עוד הרבה יותר קיצוניים ממני.
בספר "אור לציון: זיכרון הדסה" לר´ בן ציון אבא שאול, הוא מביא סיפור בשם אחד מתלמידיו איש תקשורת לשעבר שחזר בתשובה, והעיד בפניו, שעל כל מהדורת חדשות יושב מי משונאי ישראל ובודק האם אפשר להקצין דברים שיראו יותר נגד הדת. אני, גם כשהייתי חרדי שומר תורה ברמ"ח ושס"ה, הייתי היחיד מבין חברי שהכרזתי במוצהר שאני לא מאמין לסיפורים האלה, ושלומר על התקשרת החילונית שהיא אידיאולוגית עד כדי כך, זה יותר מתקרב למחמאה מאשר להשפלה, היה ברור לי כבר אז שהשיקולים [לפחות ברמת המינהל] הם שיקולי רייטינג טהורים.

גם דבריו של הרב מבריסק שהיה מגדולי הרבנים, שהמניע המרכזי של מקימי המדינה היה לקעקע את התורה ואת מצוותיה מעם ישראל, שהתקבלו באמון מלא במחוזותינו היו נראים לי תמוהים ומופקעים בלי שום קשר למחשבות הכפירה שלי.

כמו"כ דעתו של "החזון איש" שנחשב לגדול רבני ארץ ישראל. המובאת באחד מספריו, על "הכשרון היהודי" שהוא מיוחד שבמיוחדים. ומי שחושב, כך על פי דבריו, שבני האומה היהודית עולים בכמה רמות על בני שאר אומות העולם רק בהישגיהם ולא בכשרונם הוא תמים ופתי. לא הרתיעה אותי, וראיתי בדבריו יוהרה ילדותית חסרת בסיס.

והאמת היא, שהצורך הבסיסי הזה להרגיש במרכז העולם, שהצליח לתעתע רבים וטובים ובין היתר גם את הרבנים שהזכרתי לעיל. הוא היה הבסיס והאבן יסוד ליציאתי בשאלה.

בילדותי, היה לי מנהג שהפך לקבע בכל ליל שבת ללכת להפגנה בבר אילן בירושלים. כמו רוב המשתתפים, לא זרקתי אבנים, ואפי´ לא צעקתי "שאבס" רק עמדתי מן הצד והתבוננתי במתרחש. זה בעצם היה העונג שבת שלי, והאמת שקצת כאב לי כשסגרו את הכביש ופסקו ההפגנות.
שם היתה לי ההזדמנות לראות חילונים זועמים, לדבר עם חילונים, לראות את אלה שמדברים ברדיו ורק שומעים אותם. את ארנון יקותיאלי ז"ל הכרתי מההפגנות, וקצת שנאתי אותו. לא הבנתי מה פשר השנאה, מה הבעיה לעשות סיבוב קצר?

אני זוכר איך שישבתי לשכנע חייל צעיר שלא האמין לי שבחיים לא דיברתי ואף לא מילה אחת עם בחורה, ושאני למרות זאת מאושר מכל רגע בחיי, הרגשתי שהוא לא מאמין לי שטוב לי, וקצת כאב לי.

מה בעצם הבעיה שלכם, שאלתי חילונית נזעמת ממפגיני מר"צ, והיא השיבה לי בקללות, לך לעבוד יפארזיט, אני אפי´ לא הרגשתי צורך לענות לה שאני סך הכל נער צעיר ושעדיין לא הגיע זמני לצאת לשוק העבודה, כי הבנתי, שיש כאן שנאה יוקדת, שנאה שגם אלף אנשים נחמדים כמוני לא יצליחו לשכך. הרבה מאוד זמן אימצתי את הראש שלי כדי שבכל זאת אבין, מה הבעיה שלהם? מה הם עושים סיפור מכביש קצר, חסר דרכים עוקפות? מה הם לא מבינים שכאן זו שכונה חרדית? בשביל מה?

אני, גם אם הייתי חילוני, ולא היה שום מחסום לא הייתי עובר כאן כדי לא לפגוע ברגשותיהם.

__________________________________________

פרק ה´ - אין שלום לרשעים אמר ה´ (לשרשור של פרק ה´ בפורום)


בין ארוחת ערב לסדר ג´, מצאתי זמן לנוח לי בחדר, ליהנות מצלילים נעימים וחלשים שבחרו בשבילי המפיקים בערוצי הקודש, כשבין לבין הבקיע קולו המעצבן של הרב התורן, בדיברות קודש טורדניים, ובסך הכל נשמרה אווירה טובה.
ופתאום, רעדה קלה בכיס מכנסי, הטלפון זז. על המסך מופיע שמו של "ר´ אברהם", הרב שלי מהישיבה קטנה, ואני, כדי לחסוך לו את האי נעימות שיש בהצגת עצמו בתוספת הקידומת "הרב", הקדמתי ועניתי, "שלום רב אברוהום", מה קורה? הכל בסידר?. "אצלנו מצוין, כרגיל לומדים, איך אצלכם בישיבה קטאנה?" אמרתי ושאלתי.

יש משהו מיוחד או שסתם התקשרת כדי לדרוש בשלומי, שאלתי, כי ידעתי שהוא לא "סתם" מתקשר, אבל יחד עם זאת כדי לא להביך אותו במידה שהוא "כן" סתם התקשר הוספתי גם את ה"או שסתם התקשרת כדי לדרוש בשלומי".

אני מתקשר בקשר למוישה, אמר הרב, דיברתי אתו אתמול בערב, והתברר לי רח"ל [ה´ יצילנו] שהמצב קשה, איפה אתה? מה אתה לא דואג לו? הוא שאל, מדוע אין לו חברותות? בטח, מרוב שעמום הוא מתחיל לחשוב על שטויות. איזה שטויות? שאלתי. ´כפירה וכדוימה´, אתה הרי מכיר אותו, הוא ענה. אוי, נו באמת, זה תמיד עניין אותו, תמיד הוא היה אחד כזה שחושב, זה לא קשור בכפירה, אמרתי.

"שפסל" [כינוי לשבתאי] תבין, ככה זה התחיל עם כולם, כך זה היה עם ישראל סגל וכך זה היה עם כולם, בהתחלה הם "חושבים" ובסוף הם יוצאים בשאלה, אני לא אומר, צריך לחשוב, אבל שזה יהיה מתוך יישוב הדעת, איך בחור, שאפי´ לא סיים "נשים נזיקין" [שני סדרים מששה סדרי משנה] מרשה לעצמו לעסוק בעניינים אלו. הגמרא כבר אומרת "שאני מינות דמשכא" [שונה הכפירה שהיא מושכת, אטרקטיבית]
אני יכול לענות לשאלות שלו, הוא המשיך, אבל זה לא העניין, הרי לימדונו רבותינו "שעמום מביא לידי שיגעון" אני יענה לו, הוא ישתעמם, ושוב חוזר חלילה, חייבים למצוא לו ´חברותות´ ודחוף.

אין שום בעיה, עניתי, אני אעבוד על זה מייד, אבל מאז הסיפור ההוא עם "האזנות הסתר" הוספתי, אנחנו לא מדברים, וזה בעיה.
כן, דיברתי אתו על זה אתמול, ענה הרב, והוא כבר מחכה שתיגש אליו להשלים אתו. אין בעיה, אמרתי. נדבר מחר, סיכמנו.

בסיום השיחה הייתי באיחור של עשרים דקות, פניתי בריצה לבית המדרש תוך שאני מבשל במוחי תירוץ הולם לחברותא על האיחורים שלי. חברי כבר היה במקומו שקוע בלימוד. התיישבתי בלא אומר לצדו ושאלתי מה חדש, ניסיתי את מזלי, אולי הוא ישכח מהאיחור, ויזרום אתי. אבל לא, "לך מותר לאחר?" הוא שאל באכזריות. [יש לציין, שכעיקרון הסדר מתחיל ב-21:00 ורק שאנחנו קבענו לעצמנו 21:30 איחור של חצי שעה, כך שהאיחור שלי הוא איחור על איחור] טוב סיכמתי, נדבר על זה אח"כ, היה לי איזה "אוינס" [הכרח] ופתאום, בצעד מפתיע, מגיע לו מיודעינו "משה", ומתיישב כמה ספסלים לפני. שמחתי שהשיחה מאתמול השאירה בו רשמים והוא הגיע לבית מדרש ללמוד סוף סוף.
לא יכולתי להתאפק, ביקשתי רשות מהחברותא, ופניתי בזריזות למשה.

היי ´מוישה´, מה קורה? לא התגעגעת אליי? תשמע, אולי תבחן מחדש את ה"ברוגז" הילדותי הזה, שאלתי. זה לא עניין של ברוגז, הוא ענה, זה עניין של אמון, אתה מדבר עם בן אדם והוא, בלי בושה משקר לך בפנים, וזה עוד לא פעם ראשונה שאתה עושה לי את זה.
חייכתי במבוכה, וביקשתי בכל זאת, נו באמת אמרתי, אז שיקרתי, מי לא משקר היום, אז מה תעשה? תהיה ברוגז עם כל העולם? תהיה כל היום ב´תענית דיבור´, זה העולם שלנו תתרגל, עולם של שקרנים, די, עזוב שטויות, לא דיברנו מספיק זמן וזהו. מספיק עם זה.
-טוב, בסדר, הוא אמר.
אז יופי נדבר אחרי הסדר, אמרתי.
הלכתי למקומי-נזכרתי במשהו ששכחתי לומר לו-וחזרתי כאילו להביא ספר שהיה לידו, עשיתי עצמי כאילו בלי כוונה נתקלתי בו שוב, ואמרתי, "האאא, עוד משהו שכחתי" -הוא הבין שלא באמת באתי לקחת ספר, וגם היה לו חשוב שאני יידע שהוא הבין, ולכן הוא צחק צחוק מאולץ, מסוג הצחוקים שאני ממש לא אוהב.-
המשכתי מבלי להתייחס ואמרתי תשמע: היום אחרי שלא דיברנו כמה חודשים, כבר יש שני סיבות למה לא מדברים, א´ הסיבה שגרמה ל"ברוגז" וב´ וזה החשוב יותר, נוצר כבר פער, כבר לא נעים לדבר. אני מקווה שכשאמרת שאתה מסכים לחזור ולדבר לא התכוונת לבטל את סיבה א´ אבל בכל זאת להסתמך על סיבה ב´, אני רוצה לראות אותנו חברים כשהיינו.
טוב טוב, הוא ענה, אין בעיה, כבר אמרתי לך, זה בסדר

יופי עכשיו אני רגוע, אמרתי.

בסיום הסדר, הספקתי עוד להחליף אתו כמה משפטים אודות ה"חברותות" שלו, הבנתי שהוא הסתדר לבד, ומצא לעצמו חברותות, ובכוונתו להתחיל שוב ללמוד ברצינות.

על מחשבות הכפירה שלו-חשבתי-נדבר אתו בהזדמנות אחרת כשאני לא יהיה עייף.

כפי שחשבתי, הטלפון ממנו לא איחר לבוא, הוא התקשר וקבענו להיפגש בחדרו ולצאת משם לאכול פיצה ביחד.

הוא החל לגולל את סיפורו, הרהורי הכפירה שמציפים אותו, ולא נותנים לו מנוח. בגלל זה נורא קשה לי ללמוד, כל שניה כשאני לומד עולה בי מחשבה שאולי אני סתם שורף כאן את הזמן, אולי בכלל אין אלוהים.

ואז אני סיפרתי לו שגם אני בעבר סבלתי קשות ממחשבות מהסוג הזה-הוא זכר-למדנו באותה ישיבה קטנה, והסיפורים אודות מחשבות הכפירה שלי הגיעו גם אליו, על אף היותו קטן ממני בשנה.
תשמע, אמרתי, אפשר לחשוב על זה ולשבור על זה את הראש, אבל זה שטויות, הרי בין כה וכה, גם אם נגלה פתאום שאין אלוהים הרי לא נצא בשאלה, אתה נורמלי? אתה יודע איזה ´פדיחות´ זה לצאת בשאלה פתאום כך? ובכלל, ההורים, המשפחה, כולם ימותו מצער, הרי לא יהיה לנו לב לעשות להם את זה, אז בשביל מה להתעסק בזה בכלל.

מה פתאום-הוא אמר-זה אולי אתה, אני, יצא בשאלה מייד כשאגיע למסקנה מוחלטת שאין טעם בחיים מהסוג הזה שאני חי, חיי התנזרות מיותרים לא אני יחיה, זה אולי אתה יכול לעשות.
אבל מה אתה חושב את עצמך-שאלתי אני-הרי בנינו, אתה לא מוכשר כמו רבי עקיבא איגר, הוא ישב וחשב והגיע למסקנה שיש אלוהים ותורתנו היא תורת אלוהים חיים, אז מי אתה שתבוא ותערער על זה.

רגע רגע רגע-הוא שאל בבהלה-אם אני יצא בשאלה אתה תפסיק לדבר איתי? מה פתאום עניתי, אני ידבר אתך גם אם תתנצר ח"ו, אבל מה אתה מעלה רעיונות כאלה, מה אתה חושב שיש סיכוי שתצא בשאלה?
תשמע, עזוב את הרע"א, [ר´ עקיבא איגר] בוא נדבר על ה´גאון´ [הגאון ר´ אליהו מוילנה] הוא הרי בטוח חשב על כל העניינים שאתה חושב, הרי אצלו, שיא העמקות שאתה מסוגל להגיע אליה, היה נחשב לרדידות, אם ´הוא´ היה יושב כאן מולנו, הוא היה מצליח לשכנע אותך שיש ושאין אלוהים אלף פעם אחד אחרי השני, מה שהוא היה רוצה שתחשוב, אתה היית חושב מרוב הגאונות שלו, אז מה בכלל אתה חושב את עצמך, תפסיק.
אולי היו לו "נגיעס" [נגיעות אשיות] הוא שאל, ועניתי, נגיעות יכולות לשבש הלכי מחשבה לא ברורים, מה שאצלך במסגרת השפעת הנגיעות, כי זה לא ברור לך, אצל הגאון זה היה נחשב כאלף בית, - זה כמו שאי אפשר שנגיעות יגרמו לך לחשוב שאחד ועוד אחד שווה שלש כי זה נורא נורא ברור, כך בשבילו, כל המחשבות המורכבות שאולי תצליח להגיע אליהם, הם כלום, הם רק אחד ועוד אחד.

הבטתי עמוק בעיניו כדי לבחון את תגובתו, ולא הייתי מרוצה. הוא לא היה מוכן בשום אופן להשתכנע, היה ניכר בו שהוא רוצה אבל פוחד לומר-מה פתאום, מי אמר לך שהוא היה כזה גאון. ולשאול מניין לך?

ואז שאלתי, גאון, אנחנו לא יודעים אם הוא היה או לא, שקרן בטוח הוא לא היה, כן. צדיק הוא היה? גם כן. התלמיד המובהק שלו, ר´ חיים, שגם הוא חייב להיות צדיק ולפחות לא שקרן מעיד עליו שהוא היה כמו הרשב"א, הוא היה גאון לא נורמלי, תלמידים שלו מעידים עליו.

הרי מה זה מחשבה בכלל, מחשבה, היא משהו שאנו זוכרים כרגע. חכם, הוא אדם שמסוגל לזכור כמה דברים בסמיכות ולעבד אותם, במושגים שלנו, חכם הוא אדם שמסוגל לעבד עשרה נתונים, עשרים נתונים זה כבר גאון עולם.

הגאון מווילנה עיבד מאה נתונים כהרף עיין, מסופר עליו, שפעם הגיע אליו כופר ושאל אותו מאה שאלות אחת אחרי השניה, הגאון, בין רגע, עשה בראשו סדר בשאלות וחילק אותם מייד לכמה נושאים מרכזיים, וענה תשובות בודדות שהיה בכוחן להשיב על כל מאת השאלות, הוא לא פספס כלום, אז אתה רוצה לומר לי שהוא פספס עניינים כל כך פעוטים שאתה רואה אותם כסיבות ליציאה בשאלה? אולי יש סיבות לצאת בשאלה, אבל לא ´אתה´ תהיה זה שימצא אותן, כי אם אתה תמצא אותן, שהגאון כבר היה צריך למצוא אותן לפניך.

ואז, כדי שהטיעון יהיה מושלם, הוספתי-"וגם על השאלה הזאת עצמה, שעכשיו מתעוררת לך בראש, גם עליה הגאון חשב וענה". [התכוונתי, שבראשו משה שאל, אולי הגאון אמר את זה בדיוק על היותר גאונים ממנו, וכך יצא שאף אחד לא חשב אף פעם על כלום כי כולם סמכו על הקדמונים] כן כן תבין, כל דבר שעכשיו יעלה לך בראש הגאון חשב עליו, ובסופו של דבר הוא נשאר מאמין גדול.

אז קח את זה לתשומת לבך, אמרתי, כי אחרי זה, בשמיים, לא תוכל לומר "אנוס הייתי" אין אנוס, כופרים אין להם חלק לעולם הבא, כופרים הם מסכנים, זה לא קשור אם אתה אשם או לא אשם, לעולם הבא אתה כבר לא תיכנס, אין סיכוי.

הגענו לעולם הזה, עולם מלא בסבל, במקום לשבת אחרי מאה ועשרים לקצור את הפירות אתה תאלץ לחזור שוב פעם ולסבול מחדש את כל הרהורי הכפירה הללו.

הרהורי הכפירה הם ניסיון, וכמו בכל ניסיון, הקב"ה לא נותן מצווה שאי אפשר לעמוד בה, אם יש לך הרהורי כפירה ואתה מצווה לא לחשוב עליהם סימן שאתה יכול, אתה יכול להפסיק פשוט לחשוב עליהם.

הוא בטח חשב אז, שאני נקי כולי מהרהורי כפירה, הוא לא ידע שאת כל המוסר הזה אני אומר גם לעצמי, גם לי היה נורא קשה עם המחשבות כפירה האלה.

גם אני שמתי לב כמוהו לכשל שיש בטענותיי, גם לי תוך כדי השיחה עלתה מחשבה סוררת אולי באמת הגאון לא היה כזה גאון, והחסידים פשוט הרבו בשבחים אודותיו כי כך מנהג התלמידים להלל את רבם הנערץ, אולי העיוורון שבלראות ברבם קודש קודשים הוא זה שסימא את עניהם, ובכלל אולי הגאון היה כל כך שקוע בתורה, עד כדי שהוא בכלל לא חשב על זה, אינני יודע מה עוד יכול להיות, אבל אולי, איך אני יכול לתלות את כל חיי על כזו טענה רעועה, גם לי זה הפריע. אבל הרבה יותר משהפריעו לי הרהורי הכפירה, הפריע לי להיות כופר. ידעתי שעל כל רגע נוסף שאני נותן לכפירה להשתלט עלי אני עומד לשלם בשמיים ובגדול.

אחי, שאלתי בסיום השיחה, אתה מתפלל? לא. הוא ענה, למה אתה לא מתפלל, תתפלל על זה! רק תפילות יכולות להוציא ממך את הכפירה. אני יודע מניסיוני, כשמתפללים-אבל טוב- כל הרהורי הכפירה נעלמים פשוט תתפלל, תבקש מאלוקים שבשמיים שאתה רוצה נורא להאמין בו אולי תצליח, אולי, מי יודע.
העיקר אל תזניח את עצמך, זה לא יכול להימשך כך, פשוט תשב ותבכה לאלוקים שיושיע אותך מהרהורי הכפירה.

אי אפשר, הוא אמר, אתה לא מבין שאי אפשר, מה נראה לך שאני לא רוצה להתפלל, זה פשוט לא הולך. זהו. סיכמנו להיפגש שוב מחר, ונפרדנו לדרכינו.

__________________________________________

פרק ו´ - הצעד הראשון - (לשרשור של פרק ו´ בפורום)

למחרת היום, הרמתי טלפון בהול לר´ אברהם, וסיפרתי לו את קורות ליל האמש. המצב קשה, אמרתי, הרהורי הכפירה כבר מציפים אותו, ואפשר שכבר מאוחר מדי.

הרב התעניין בשיחה לפרטיה, ולבסוף אמר שלא לזה הוא התכוון, "אתה לא צריך להתעסק בזה, תפקידך הוא ללמוד, ביקשתי ממך לדאוג לו לחברותות לא יותר מזה". הוא אמר.

כן, התוודתי, גם אני שמתי לב לכך שאמונתי מתערערת בעקבות השיחה אתו. אבל אני חייב גם להודות, אמרתי, הוא נורא מוכשר, ובסופו של דבר הוא יהיה מאמין גדול, כי הוא לא יהיה "סתם" מאמין, כמו רובנו, הוא יהיה מאמין מתוך בדיקה.

בעיזר ה´, סיכם הרב, וביקש לסיים את השיחה, לא לפני שביקש שאעדכן אותו טלפונית בכל התפתחות.

לקחתי את דברי הרב לתשומת לבי, ואת השיחה עם משה שבאה באותו הלילה, כמו את השיחות שבאו לאחר מכן השתדלתי לקצר ככל שניתן. בייחוד כאשר החלה השיחה לנטות לנושאים אמונתיים.
בנוסף, היה לי נורא חשוב שלימודי בישיבה לא יופרעו ושסדר יומי לא ישתבש, כך שלא יכולתי לאפשר לעצמי להיסחף בשיחות אל תוך הלילה.

את המלחמות שהיו לי עם עצמי בכל פעם שמשה ביקש להיפגש, הסתרתי ממנו כליל, דאגתי לתת לו את מלוא תשומת הלב, ולשדר כלפיו המון חיבה. את ההתחמקויות ניתבתי בחכמה.
למרות הכל משהו בו קסם לי, החשיבה האובייקטיבית שלו חסרת הפשרות, הייתה מוציאה אותי מדעתי בכל פעם מחדש, הוא היה גדול.
בעוד אני הייתי ממלא סדר יום גדוש בלימודי קודש, הוא בחדרו היה שוקד ללא לאות ללמוד את חכמת הגויים האסורה.
היה לו נורא חשוב לחלוק וללבן עם מישהו את התובנות שלו, ואני הייתי הבחור הפוטנציאלי היחיד שהוא הכיר ככשיר לשיחות מעין אלה. כך שהוא לא התכוון להרפות, וכך שיחק משה נאמנה לידיו של השטן.

בלילה אחד, בדיוק ברגע המתאים כשהייתי זקוק נואשות לרענון, התקשר משה והציע להיפגש, אני נענתי לבקשתו.

מה עובר עליך, שאלתי, איך החיים לא נמאס? בטח שנמאס, הוא השיב, כבר נמאס לי מהחיים האלה.
עוד לפני שהספקתי לשאול מה בדיוק הבעיה, הוא החל מרצה בפני את משנתו של הפילוסוף הצרפתי "רנה דיקארט" ה"חושים", כך אמר, שהם הכלי היחידי שלנו לשאוב אינפורמציה, הם לא ממש אמינים, אפשר ותיפול טעות, ובכלל אפשר ששד הוא המתעתע בנו.
ואפשר הוספתי, שבכלל, המוח, שהוא הכלי שמעבד את הנתונים, מוביל אותנו לטעויות.
חידדתי והוספתי, אם אמת היא מציאות האלוהים, ושמלבדו עוד אין, הרי שגם אם אמת כדעתנו שאחד ועוד אחד הם שנים, אין אנו יודעים זאת משום שזה אמת, אלא משום שכך הוא רצונו של האלוהים שברא ויצר את מוחנו, ואילו היה רוצה, היו נראים לנו האחד ועוד אחד כשלשה.
דיקארט, ממשיך בדרכו, ומכריח את מציאותו הוא באומרו "אני חושב משמע אני קיים" אמר משה. וזאת אמרתי אז, רק משום שלא עלתה בלבו שאפשר ובכלל אין קשר בין מה שנראה לנו למה שקורה באמת.
וממילא, כרע נפל לנו כל בסיס אמוני שמקורו במסקנה שכלית לוגית.

דבר אמינותם של מסקנות שיכלנו לא הרפה מלהעסיק את מוחי שעות רבות, הידיעה שכל תשובה שרק תועלה תהיה לא יותר מעוד הפרשה שכלית מוחית שגם עליה אפשר לערער, לא נתנה לי מנוח. כך שהייתי חייב את משה לצדי שיהיה לי לעזר ולאחיסמך ברגעים קשים.

בשלב מסוים, עשיתי לעצמי הנחה, הסתפקתי בתשובה עלובה שיצר מוחי הקודח, וקיבלתי על עצמי בנדר ובשבועה לא לחשוב ולו לרגע על נושא זה בשנית.
חבר נוסף, שגם הוא התחבט כמונו בשאלה זו, עורר בי, מבלי שיתכוון את הדוב משנתו, הוא שאל בתמימות "אולי בכלל אנחנו טועים בכל מה שאנחנו חושבים" גיסתי את כל כוחות הנפש כדי להבהיר לו, את שלא האמנתי בו מלכתחילה, שבמידה ואנו טועים, הרי שאנו טועים גם בזה שאנו מעלים אפשרות שאנו טועים, ואם האפשרות שאנו טועים מוטעית היא מיסודה, הרי שאיננו טועים. ידעתי גם ידעתי, שבגיבובי מלים אלה אין אפי´ שמץ של אמת, שכן אם ננתח אותה לנתחים, כל שלב בה מעורר גיחוך, אך בכל זאת בסיעתא דשמיא, הצלחתי איך שהוא לשקוע ולהתערפל בשנינותה.
משה, שגם לו באופן אישי היה נורא קשה להשלים עם זה ש"אין טעם שנחשוב יותר" העדיף להאמין לי.

מר´ אברהם, השתדלתי להסתיר את כל הקשר המפוקפק עם משה, כדי לא לחטוף עוד ועוד שיחות מוסר.

עד שלא שקעה שימשו של "סמכות השכל" זרחה שמשה של ה"בחירה", לילות על לילות בילינו בדיונים על אודות ה"בחירה". החשד הראשון עלה בעקבות ההבחנה שלשיחות מוסר יש השפעה על השומעים אותם, ולא שייך לצוות אנשים שלא הייתה להם הזכות לשמוע שיחות חיזוק, ואנשים שהייתה להם הזכות, באותם מצוות.
ובכלל, אם לשיחות המוסר יש השפעה, בוודאי שיש מה שהשפיע וגרם לעצם הרצון הזה לשמוע תוכחות מוסר.
כמו"כ, לא יעלה על הדעת שכל שאפשר לעשותו מבחינה טכנית, ייכלל במסגרת הבחירה, שהרי מגבלה יכולה להיות גם נפשית. אדם, כך אמרתי, אינו מסוגל לאכול חזיר, לא מסוגל מבחינה נפשית.
וככל שעברו הימים, כך העמקנו יותר בסוד הבחירה, עד שהוברר מעל כל ספק שבחירה לא תתאפשר אלא בעולם שבו דברים יכולים להיעשות ללא סיבה, ובעולם זה לא יתכן ליחס משהו למישהו.
זו הייתה עוד פצצה שמאוד היה קשה לעכל "אין בחירה" נורא ואיום, אנחנו קופים אינטלקטואלים, סתם יצורים חסרי משמעות.

בשלב זה, עדין לא היה משקל בנפשי למסקנותינו השכליות. האמונה עדין נשארה איתנה למרות כל הקשיים והתסבוכות. בתפילות, עוד המשכתי להתפלל במלוא הכוז שישכון לו השלום ביני ובין אבי שבשמים.
וכך, עברנו תקופות על תקופות, כל תקופה והנושא שלה, "שכר ועונש" "ידיעה ובחירה" "השגחה פרטית וכללית" וכהנה על זה הדרך.

בשלב מסוים, כשהתקבצו להם עשרות של נושאים מורכבים מיני ים, ואיימו להרחיקנו מחיק אמונותינו, החלטנו ללמוד את הדברים ביסודיות מתוך ספרי רבותינו הראשונים.

ושם באה המפלה, ההוכחות הקלאסיות שמציגים הראשונים למציאות האלוהים היו שברירים נורא. בלענו בצמא את דברי הרמב"ם ב"מורה נבוכים" עברנו ל"כוזרי" והתעסקנו ב"חובת הלבבות".

ההוכחות פחות או יותר חוזרים על עצמם בשינויים קלים בכל ספרי הראשונים, בגדול, מציאות האלוהים מוכחת מ"חוסר ברירה" רבותינו, כך חששתי, לא השכילו להבין שיתכן מאוד שהם לא נולדו לדעת הכל, ואפשר שעל אף שאין הסבר המניח את הדעת ל"איך נהיה העולם" עדין לא מוכרח שיש אלוהים. "הענווה" שכה הרבו רבותינו לדבר בשבחה, היא שהייתה חסרה להם כשהם הכריעו מחוסר ידע כי ה´ הוא האלוהים.

פעם כשפגשתי את משה, במקום לומר "שלום" כהרגלי, אמרתי "נראה לי שאני יותר חכם מהרמב"ם" זו הייתה הכרזה יומרנית מתנשאת, אך בלתי נמנעת מבחינתי אז, הרמב"ם, הסברתי, למרות גילו המופלג לא השכיל להבין שגם אם ביסודו השכל הוא בר סמכא לדון באמיתות, הוא עדיין לא בר סמכא להכריע בהם, שכן כל בר בי רב, שטעם טעם חכמה יודע, שאין "סוף לדרך" כל יום מתגלים גילוים חדשים שלא שיערום אבותינו ואנו, ולא תיתכן דעה שאפשר יהיה לחתום שלא תשתנה בשום זמן, עשרות טעויות שעשיתי במחשבתי לימדו אותי משהו אחד שאת הרמב"ם משום מה הם לא לימדו, "על השכל לא סומכים" כל יום נראה לו משהו אחר, זה תלוי יותר במצב רוח שלו מאשר באמת, והוא, לא קלט את זה.
הוא גם לא השכיל להבין שלא בהכרח חייב להיות לעולם בורא, אפשר והעולם היה תמיד, עם חוקי טבע אבסולוטיים שאחראיים להחריב ולבנות אותו בכל מיליארדי שנה. ובכלל, אם את האלוהים לא היה צריך לברוא, משום שהוא היה תמיד, מדוע את העולם לא נאמר שלא צריך לברוא משום שהוא היה תמיד.

"אז מה בכל זאת ההוכחה שיש אלוהים?" שאלתי. הרי זה ברור שיש אלוהים, וזה ברור שהוא נתן תורה, וממילא גם ברור שהוא דאג להשאיר דרך להוכיח למי שירצה שהוא קיים ותורתו תורת אלוהים חיים היא.

ל"הוכחות" לא היה אצלי משקל בנפש, הן היו מתקבלות בעירבון מוגבל, לא ממש הצלחתי לעכל "עולם בלי משמעות אבסולוטית" זה היה נראה לי הדבר הכי נוראי שרק יתכן. אין אלוהים? אין עולם הבא, גן עדן גהינום, צדיקים, האר"י ז"ל, החזו"א, הגאון, כל אלו סתם? לא מתקבל על הדעת.
ובכלל, סיפורי הנסים של רבותינו, ידועים ומפורסמים לכל, "הכל סתם???" לא יכול להיות! קבעתי נחרצות. כל המסורת היהודית, נשרפים בכבשן, קדושי עליון שמתו על קידוש השם בעודם זועקים "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד" כולם אכלו אותה??? הייתכן???

וכך אני מקפץ ביני ובין שכלי, שכלי, היה נתון בשליטה מלאה של ה"סיטרא אחרא" בעוד לבי שייך לאלוהים, בלבי פעפע דם יהודי עקשני, שלא מוותר בקלות על אמונתו, וגם לא במחיר של לא לחיות ע"פ שכל.

בימים גורליים אלו, הייתי צמא לכל דבר חכמה, כל ספר שהיה עוסק בעניין היה מתקבל בברכה, נקרא עד תום ומצטרף ללהקת דוברי ההבלים.
ספר שחיבר יהודי בן זמנינו, שדן כולו בעניין הבחירה נקלע לידי. בעוד אני קורא בשקיקה את ה"קושיות", אני מבין, הוא לא מגיע לפואנטה, הוא לא קולט נכון מהי בחירה, הוא עדיין מאלה המדמיינים שאפשר שתתקיים בחירה גם בעולם נסיבתי, כעולם שלנו.
כיוון שהוא בן החים, לא התעצלתי התקשרתי לביתו, וסיפרתי בפניו את סיפורי, ויכוח קצר הבהיר לו ש"העניין אבוד" ושאמונתי חייה על זמן שאול. אבל אני דאגתי לנחם אותו, שגם אם אפשר ואני צודק, הרי מכלל ספק לא יצאנו, ומוטב ונאבד ספק חיי עולם הזה, ולא נאבד ספק חיי העולם הבא. עבדתי עם בחורים כמוך, הוא אמר, ככה זה מתחיל, בהתחלה, הם עדין לא מעיזים לחשוב על כפירה, אבל היא מחלחלת לאט ובקצב זהיר לליבותיהם ומכלה בו כל חלקה טובה, היזהר והישמר לבל תהיה מאלו ש"מוטב ונהפכה כלייתם על פניהם"
מבלי משים, הוא גרם לי קצת להשלים עם המצב, והכין אותי לבאות. עדין לא הייתי בשלב שהייתי מסוגל לחשוב על הכפירה כאופציה, אבל הרתיעה ממשה קצת נחלשה.

לסדרים בישיבה הגעתי עייף נורא, השיחות שבדרך כלל נגררו עד השעות הקטנות של הלילה, מנעו ממני שינה שהייתה נורא חשובה לי. אבל בכל זאת, כדי לא להרגיש ריקנות, העדפתי כן לשמור על הסדרים. בדקות הראשונות של הסדר היינו לומדים, ולאחר מכן כשפתאום הייתי נזכר ברעיון שקשור לאמונה, היינו מדברים עליו. כך יצא שאת רוב יומי העברתי בדיונים אמונתיים מפרכים.
ובכלל, גם את הגמרא התחלתי ללמוד אחרת, בהתחלה חשבו שכשאני מקדים לפני כל הגדרת דין את זה ש"הכל רק עניין של התייחסות" וש"גם אם דיני התורה הם בחפצא, זה רק כלפינו". זה סתם כי זה אני סוג כזה של בן אדם. לא הרגישו בכך שאני לא ממש מקבל דברים כמובנים מאליהם.
פעם שאלתי את החברותא שלי. מה יקרה אם פתאום תגלה שאין אלוקים תצא בשאלה? מה פתאום הוא אמר, ולא האמין למשמע אוזניו כשאמרתי שבטח שאני אצא בשאלה.

הוא המשיך לספר שביום כיפור האחרון החלו תוקפים אותו הרהורי כפירה. הוא ניגש לר´ מיכל יהודה [שנחשב לאחד מגדולי הדור] והלה הניא אותו מן המחשבות באומרו "אסור לחשוב על זה.
מה שהיה מוציא אותי מדעתי כל פעם מחדש, הייתה העובדה שאני לא יכול לדבר על מה שבא לי, ושיש דברים שגם לחברי הטובים ביותר אסור לי לומר, גם ככה הייתי אחד כזה שפורץ גדרות, אבל תמיד היה קו אדום שאותו אסור היה לי לעבור בשום פנים ואופן.

השיחות עם משה התחילו למחזר את עצמם. "נו מה עושים" היינו שואלים האחד את רעיהו ביאוש, מי יהיה זה שיציל אותנו.
"נו, מה יהיה" עד מתי ככה נגרור את הזמן בלי לדעת לאן פנינו מועדות. כל פעם היה צץ לו שם של רב אחר, ש"הוא" אולי יודע משהוא, היינו משיגים אותו מדברים ומתאכזבים. וחוזר חלילה, כך עם כל הרבנים.

מה יהיה עם ה"מה יהיה" שלנו. כל יום אותו סיפור? זה מתחיל לשעמם אותי ולהימאס עלי, אמרתי. די, צריך למצוא פתרון סופי לזה.

תגיד, שאלתי. יש מצב שאתה יוצא בשאלה. כן הוא ענה. מה הסיכויים, הוספתי ושאלתי. חמישים חמישים. מה??? עד כדי כך? אתה? חילוני? אני, הוספתי ואמרתי, מתאבד מיד ברגע שאני מבין שהעסק אבוד. איך נראה לך שנסתדר בעולם. אף פעם אפי´ לא הסתכלנו על בחורה. תגיד נראה לך הגיוני שאני ואתה נתחבר לחיי ההוללות החילוניים? מה אתה משלה את עצמך. אחין לנו מה לעשות בעולם הזה כחילונים. בכלל סתם ישעמם לנו, ומי בכלל יסתכל עלינו. עזוב שטויות הוא אמר, למה להתעסק עכשיו בדברים לא קשורים. מה עושים עם האמונה. וכך שעות. מה עושים מה עושים, ושוב מה עושים מה עושים, ואפי´ בניגון, מההההההה עושים. נו, מה עושים? יאלה נמאס.

וככה, בלילה רגיל. השיחה המורכבת נורא שהכילה יותר מידי את צמד המילים הפופולארי "מה עושים". עיצבנה אותי ואז אמרתי. עזוב, נראה לי שאין אלוהים וזהו. מה נראה לך שיבוא איזה מלך מושיע משום מקום וימנה בפנינו את הקושיות והתירוצים??? נראה לך שיש נסים? נראה לך שיש עוד ראיה שאנחנו לא מכירים? נו באמת. תהיה רציני, אנחנו מכירים כבר את הכל, אף אחד כבר לא ממש יכול לחדש לנו, הגיע הזמן שנשלים עם זה, אין… התקשתי לומר את המילה אלוהים. ואמרתי אין, כן אין, אין אאמממ תירוצים לקושיות שלנו.
אין אלוהים? הוא שאל, אתה מעיז לדרוך על ספר תורה? מה הבעיה, אם אין אלוהים תדרוך. אני, שהייתי עדין טירון בכל מה שקשור בנפש, קצת נרתעתי מה"לדרוך על ספר תורה" מה השתגעת? אל תגזים, רק עכשיו, בקושי יצאו לי מהפה המילים אין אלוהים וכבר לדרוך על ספר תורה? ועל קוראן? הוא שאל, יש לך בעיה לדרוך? לא!! עניתי בנחרצות, מה זה קוראן סתם שטויות.
כן ואם היית ערבי זה היה בדיוק הפוך, אז מה אתה מתייחס, זה רק בגלל החינוך. נו נכון אמרתי. אם זה נכון אז פשוט תדרוך על ספר תורה.

הוא נורא צדק. לא הכרנו משהוא אחר אז. לא ידענו מה זה "לא רציונלי אבל חשוב". אין דברים לא רציונלים הם שטחיים, רק עמך מתייחסים אליהם.

זה כמו "להאמין בלב" רק בעלי בתים [כינוי לפשוטי עם] מסוגלים להאמין בלב, מה זה בלב, בלי הוכחות, מה אתם מפגרים?

אז הנה, אנחנו ´בעלי בתים´ מאמינים בלי הוכחות, אמרתי.

ואז, באמירה שמזכירה ילדותיות אמרתי, תתאר לך שבאמת אין אלוהים. וואלה, אנחנו באנו לעולם הזה בלי מטרה ותכלית. מפחיד. מפחיד בכלל לחשוב על זה. אם אין אלוהים, זה אומר שאני יכול עכשיו ללכת מהמכולת בלי לשלם. בכלל מי צריך לעבוד, נהיה מליונרים פשוט נגנוב. כמובן, לא נגנוב מזקנות או מאנשים מסכנים, אבל סתם ככה לגנוב מסופר או ממקום שאפי´ לא מרגישים בחיסרון למה לא.

טוב, מה עושים? חזרתי ושאלתי בפעם המי יודע כמה?

אתה יודע, נראה לי שאנחנו זוג מפגרים. כל היום ´מה עושים´ ´מה עושים´ ולא עושים כלום. טוב, בא לי לישון.

בדרך לחדר השתעשענו ברעיון שאין אלוהים ושנהיה חילונים, הורדנו אחד לשני את הכיפות, ´איזה קטע´ שבתאי בלי כיפה. צחוקים. בכלל שבתאי חילוני??? לא נתפס!!!
התחלנו ככה לדבר כמו ארסים, נו ´יבן זונה´ ת´ביא ת´בירה. בוא בוא נ´לך לסרט. קטעים, היו צחוקים לא נורמלים.

היו גם קטעים משעשעים…

__________________________________________

פרק ז´ - הפגישה והקולנוע (לשרשור של פרק ז´ בפורום)

על הפגישה הראשונה עם בחורה ועם עולם הקולנוע

כל חיי, נמנעתי מלשתף את הורי בקורות אותי. גם כשעברו עלי ימים קשים בבית הספר כשמלכי הכיתה הטילו עלי "חרם חברתי" דאגתי לפני כניסתי הביתה למחוק את העצבות מפני, ולהתנהג בבית כאילו כלום לא קורה. ותמיד התקיים בי מאמר חז"ל, "אחר המעשים נמשכים הלבבות" וכשהייתי בבית, שקוע בלשחק עם אחי ואחיותיי נשכחו ממני צרות היום.
וכך גם בהרהורי הכפירה, דאגתי בקנאות להשאיר את הורי מחוץ לתמונה ולהתמודד לבד, בבית, הייתי אותו שבתאי הצדיק שאמונת השם בוערת בו כלהבת אש.
את ההתעסקות האובססיבית שלי בעניינים שקשורים באמונה הם ייחסו לסקרנות היתירה שירשתי מהם, ולא ראו בה איום שכן "מי שבודק באמת" מגיע למסקנות הנכונות, שהרי לתורתנו יש בסיס איתן להישען עליו..

כך שבאופן הכי טבעי שבעולם כשהגעתי לפרקי, על גבול גיל העשרים, החלו הורי בתכנון עתידי. בדמיונם ראו אותי הורי מתחת לחופה, נישא כדת משה וישראל לבחורה צנועה וחסודה. "אתה כבר גדול" העירו הורי, "וראוי שתיתן את הדעת על עתידך". "כשאדם שרוי בלא אישה הוא שרוי בלא תורה" אמר אבי, "התורה ´חצויה´ כשלומדים אותה שלא בטהרה" הוסיף.

אני, שעתידי היה נראה לי מעורפל מתמיד, חששתי להכניס את עצמי למחויבויות כובלות, "אני צעיר מדי", אמרתי והשכחתי מהורי לתקופת מה את הצורך הדחוף בנישואין.
לא ארכו הימים, ואל אבי החלו זורמות בזו אחר זו הצעות לשידוכין, "אינך יודע מה אתה מפסיד" הפציר אבי כמתחנן. "מי יודע" הוסיף, "אולי אתה סוגר לעצמך את המזל".

וכך, יום אחר יום, כמעט בכל הזדמנות שיצא לנו להתראות, היה אבי משדל אותי לחדול מסירובי הנחרץ להיפגש עם בחורות לצורך נישואין, עד שנשברתי. "די", אמרתי בלבי, "מוטב שאבלה שעה או שעתים בקרבת בחורה ואדבר אתה על נושאים מעניינים, ולא עם אבי שלא מפסיק לדון אתי על הצורך הדחוף בלהינשא".
וכך מתוך אילוץ נתתי את אישורי. כצפוי, לאחר יומיים, הגיע אלי אבי קורן מאושר, וסיפר לי על פגישתי הצפויה. "היא בחורה יפה מוכשרת וחכמה, אשת חיל מבית טוב, ואפילו נדוניה מכובדת באמתחתה. הוא השאיר לי מספרי טלפון לבירורים ונפרד ממני שמח וטוב לב.
התקשרתי למורה הצדקנית שלא חסכה בשבחים, לחברות הטובות, שגם הם היללו קילסו ושיבחו את המיועדת, ואפילו לבנות מבית ספרה, אליהם הגעתי בתיווך חברי ואחיותיהם, התקשרתי.

כיוון שהייתי בור בהלכות פגישות, נטלתי עיצה מן החכמים, וכך הפכו הפגישות לשיחת יומי. כל חבר ש"היה בסרט" נחקר על ידי לפירטי פרטים. מה אומרים ובעיקר מה "לא" אומרים, איך אומרים ומתי. הכל. לא שהתכוונתי להיצמד לכללים הנוקשים אבל היה חשוב לי להיות בעניינים.

גיליתי שאסור לדבר עם המיועדת בלשון נוכחת, אסור לומר דברים המקרבים בין הלבבות, ובכלל כמעט אסור לדבר.
חברי, שהבחינו בקלות הדעת שלי, פחדו מ"פאשלות" "שלא תרגיש שם יותר מדי משוחרר" אמרו, "זה יכול להתפרש לא נכון". "תגיד מה אתה לא מתרגש?" שאל חבר ותיק שלי, "לא" השבתי, "ממה בדיוק יש לי לפחד, הרי אני לא הולך לשחק אותה, אני הולך להיות מה שאני".

ככל שההתעסקות בפגישות גברה, נכנסתי לזה יותר ברצינות. פתאום פרחו להם מחשבות הכפירה. ופתאום שוב נעשה ברור לי שאני הולך להקים בין כשר ונאמן בישראל, מה יהיה אחר כך? אלוהים יודע.

הפגישה הראשונה התקיימה בלב השכונה החרדית "מאה שערים" בביתו של חבר טוב של אבי שהיה כבן בית בבתינו. אליה הגעתי כשאני מחויט ומעונב, וכולי אשרת חגיגית.
הקדמתי בעשר דקות, ופתאום על מפתן הדלת נזכרתי בעצת חברי שאמרו שאני צריך לאחר בחמש דקות כדי לא להצטייר כדייקן מתרגש. ואז הגיע הטלפון הגואל מאחד מחברי שהעסיק אותי בחמש עשרה הדקות שנותרו. גם הוא קצת התפלא על הקלילות שלי ואמר ש"זה לא טבעי שלא מתרגשים" ואני בשלי, נינוח ומאושר.

נכנסתי לבית, שם גער בי בעל הבית על האיחור שהיה "לא במקום" מבחינתו, "היא הייתה פה, ושלחתי אותה לעשות סיבוב, כי זה לא מתאים שהיא תגיע לפני הגבר" אמר בעל הבית. "טוב נמתין קצת לא יזיק", אמרתי.
כעבור דקה, אחרי שכבר התמקמתי במעמקי הכורסא הספוגית, הגיע הנערה, והיא אישה נאה מאוד. כשהיא התיישבה, והבנתי שאני אמור להתחיל לדבר "כי לבנות אסור לפתוח את השיחה" קצת התרגשתי. על מה אני אדבר אתה? מה אני יגיד לה? חשבתי בלבי.

ראשית שאלתי לשמה (הייתי אמור לדעת ושכחתי) התעניינתי במקום לימודיה, וקצת בתוכניותיה לעתיד, וזהו. פתאום לא היה לי עוד על מה לדבר. בצעד אמיץ, פתחתי את לבי בפניה, ואמרתי לה, שכל האיסורים המסייגים האלה מבלבלים אותי, אני רוצה לדבר על הכל, "אצלי אין חוקים" אמרתי. ואז גלשנו לנושאים אישיים. דיברנו על תחביבים על יצרים ועל הכל, דיברנו אפילו על הבית, ובסופו של דבר גם על זה שלא נראה לי שיש סיכוי שנתחתן. מצאתי עצמי בעיצומו של נאום נלהב על חשיבותה של אם הבית, ועל המשמעויות הרבות שלה.
בשלב מסוים אפילו שאלתי איך היא מרגישה עם זה שבעלה לעתיד, יאמר בוקר בוקר "מזל שאני לא כמו אישתי" "ברוך שלא עשני אישה". תחילה היא שלפה את ההסברים בהם הלעיטו אותה משחר נעוריה, אבל מהר מאוד היא הבינה שאין להם שחר, ושלאישה ביהדות יש מקום נחות. "למה אני הוא זה שצריך לפתוח בשיחה?" הקשתי כמעט בזעם, מה את עילגת?
כשהבנתי שחרגתי מדי, ואמירותיי יכולות להתפרש כאמירות כפירה, עשיתי "אחורה פנה" ושלפתי הסברים מנומקים יותר על חלוקת התפקידים שיש בין האיש לאישה, שלא בהכרח מעידים על נחיתות האישה.
כדי להישמע אמין, קצת התרעמתי על הגישה הסלחנית שהיא גילתה לסגנון השאלות שלי. "מותר לשאול" אמרתי, "אך השאלה "איך" שואלים" כהנחה מוקדמת יש להניח שה´ אל אמת וצדק, אצלו אין קיפוח, אין איפה ואיפה, השאלה היא איך זה בדיוק מסתדר, נו נו, אתה או שאפשר או שאי אפשר להסתדר, אבל זה ממש לא משנה את תפיסת העולם.

"מה נעשה כשיהיה בנינו וויכוח מי יכריע?" שאלתי, "מה זה מי יכריע? היא שאלה רטורית, כל אחד יציע את עמדתו וכך נקבע". ואם שום צד לא השתכנע? הרי אנחנו הולכים לחיות יחד עשרות שנים וסביר שעם הזמן ייווצרו וויכוחים שבסוף נאלץ לקבל בהם הכרעה מבלי שנגיע להסכמה" הוספתי לשאול. "ברור שהגבר אומר את המילה האחרונה בבית", השיבה. "ואת לא חוששת שכבודך ירד בעיני בעלך כאשר בכל פעם את נשמעת כילדה טובה להוראותיו?" שאלתי. "לא" היא השיבה. "אני חושב שכן" אמרתי, אתה לא יכול לדרוש מאדם לכבד ולהתייחס כשווה בין שווים לאדם שכפוף לו, ככה זה בן אדם, כשמתגמשים מולו, הוא מתנשא, מה לעשות".
ואז שוב, הבנתי שנכנסתי למלכודת, ומהר מאוד חילצתי את עצמי ממנה באומרי, השאלות והבעיות הם תיאורטיות, הרי עובדה היא שמאות בתים קמו ויוקמו על טהרת השוביניזם, והזוגות חיים באושר. שוב זה ש"איך בדיוק עושים את זה", זה בגדר תעלומה, לא הופך את זה לבלתי אפשרי.

השיחה הייתה אמורה לארוך מקסימום שעה, ובפועל ישבנו ודיברנו קרוב לשלש שעות, בשלב מסוים, התעייפתי, והורתי על סיום השיחה. היא סיננה שלום חרישי, ויצאה.
אני נשארתי עם בעלי הבית כדי להסביר "למה" אני כל כך לא רוצה אותה.

כשיצאתי והדלקתי את מכשיר הפלאפון, המתינו לי בתא הקולי חמישה הודעות עצבניות, "מה לא הדלקת את הפלאפון שלך כשיצאת?" "מה אתה עד עכשיו בפגישה? אתה נורמלי?" החזרתי טלפונים, קבעתי להיפגש עם חברים וביליתי שעות בדיונים על הפגישה. "לא עושים כזה דבר" אמרו לי חברי "הפגישה הראשונה צריכה להיות שעה לכל היותר אסור היה לך לעשות כזה דבר" אך שיחת טלפון מהשדכן שהגיע אלי על רקע הצעקות של חברי, הרגיעה אותי. "היא רוצה, מה בדיוק להגיד לה?" הוא שאל, "תגיד לה שהיא בחורה מקסימה, ורק שאנחנו פשוט לא מתאימים, מה אני צריך ללמד אותך?" "אבל למה, למה אתם לא מתאימים?" שאל השדכן. "ככה" "אל תתקשר כאילו אתה רוצה לדעת מה להגיד לה ובאמת כל מה שאתה רוצה לעשות זה לנסות לשכנע אותי, לא הלך לא הלך" אמרתי.

הורי קיבלו את הבשורה מאוחר יותר, ולא התאכזבו. "העיקר שאתה מסכים עקרונית להיפגש, השידוך כבר יבוא", אמרו.

בדיוק באותן ימים, הגיע אלי הצעת עבודה מפתה, להיות "רשם" בישיבה. רשם, כשמו כן הוא, רושם בחורים לישיבה. העבודה תפריע אותי מלימודי, אבל האי עבודת קודש, שגם שכר נאה בצידה כך שהיה קשה לי לסרב. הישיבה הייתה מיועדת לצעירים מבני עדות המזרח, שסיימו "ישיבה קטנה", ועכשיו הם בדרך ל"ישיבה גדולה שכן בישיבות האשכנזיות מקפידים לא לעבור את מכסת ה20%- ספרדים. ישיבה שעוברת את המכסה נחשבת ל"לא מוצלחת".

בישיבות החשובות כמו "פוניב´ז" "חברון" ועוד, מתרכזים כל ה"מוחות" מעולם הישיבות האשכנזי, ויתר הבחורים ה´פחות´ נחשבים לומדים בישיבות קטנות יותר. מכיוון שלישיבות החשובות לא ניתן לקבל את כל הבחורים החשובים מבני עדות המזרח, נוצר מצב שבו יש בחורים מוכשרים ללא ישיבה חשובה. אלה, מוצאים עצמם בישיבות אשכנזיות פחות חשובות, ושם הם מככבים כבחורים הטובים ביותר.

(מכאן אגב באה השמועה הרווחת, שהספרדים הם הטובים שבישיבות האשכנזיות. לא מדויק, הספרדים הם הטובים שבישיבות האשכנזיות ה´לא טובות´ שכן הטובים שבאשכנזים לא לומדים שם.)

את הבחורים האלה, שאפנו לקבץ יחד. וליצור מהם ישיבה לאשכנזים מבני עדות המזרח.

מתוך השטח הבנתי שאין דרך לגייס אותם לישיבה, אם לא שיהיה ממנה ריח אשכנזי.

אני מצדי הקפדתי על כל גינוני האשכנזיות, דברתי ב´לשון הקודש´ והשחלתי למשפטים, עם או בלי קשר, מילים מפורסמות מאידיש.

תחילה הייתי מדבר אתם ב´לימוד´, והפערים שהיו בנינו, גם בגלל הגיל, היו בשבילי יתרון גדול. לאחר מכן הייתי גולש לדבר על עולם הישיבות, על הראיה שלי אותו מבפנים כבן לעדות המזרח. על קשיי ההסתגלות.

על השאלה ´נו אז למה ´אתה´ בישיבה אשכנזית´ עניתי שאני כבר שם, וכשבחרתי לאיזה ישיבה ללכת לא היה לי השכל שיש לי היום.
וכעיקרון צדקתי, מצב הספרדים שלא יודעים להתאקלם בישיבות האשכנזיות הטובות הוא גרוע. בישיבות מהסוג הנחות, אין לבחורים הספרדים בעיה להסתגל, הכישורים שלהם מחפים על הכל. אבל בישיבות חשובות ששם יושבים טובי המוחות, קשיי ההסתגלות מורכבים ומסובכים.

גם אני, כך אמרתי, הייתי הרבה יותר ממה שאני היום לו הייתי מתמקד בשיעור א´ רק בלימוד. החודשים הראשונים שלי בישיבה היו בשבילי סיוט, אכלתי הרבה קש כדי להוכיח שאני שווה על אף ששם משפחתי לא מסתיים ב´צדיק סופית´.

אני כיוון שהסתובבתי בכל הישיבות הקטנות הספרדיות כדי לשכנע, נעשתי למן סמל הספרדי המצליח בישיבה אשכנזית, כך שהייתה לי קצת השפעה.

ההתרוצצויות במהלך חודשי העבודה הפריעו אותי מלימודי, כל היום הייתי עסוק בלדבר. אם לא פנים מול פנים, אז בטלפון. אם האבא של הבחור, או עם הראש ישיבה שלו, כל הזמן, עד אפיסת כוחות.

בשלב מסוים הגעתי למסקנה שאי אפשר לעבוד כל היום. ושיום העבודה מתחיל ב 11:00 בבוקר ומסתיים ב 21:00 אז היה לי יותר זמן לעצמי.
וכפי שכבר אמר פרעה "נרפים הם נרפים" מייד כשנרפתי קצת מהעבודה התחלתי לחשוב על מה עושים בשעות הפנויות. ללמוד לא בא בחשבון, כבר היה סוף זמן, וגם לא היה כח.

היינו יושבים במשרד, מזמינים ארוחות (אלף ש"ח לשבוע) ומפטפטים.

יום אחד הציע חבר בצחוק, "אולי נלך לקולנוע?" כולם דחו אותו על הסף, ורק אני חשבתי, נו בעצם למה לא? נלך, נראה פעם מה זה.

הנהג, שהיה גם חברי הטוב, היה איש סוד. אני אמרתי לו שאני רוצה שהוא יסיע אותי לקניון ונלך לקולנוע. הוא קפץ על המציאה. "אם אתה בא אני בא" הוא אמר. כשהגענו לשם קצת רעדו לי הרגליים, הרגשתי לא נעים ללכת לקנות כרטיס, ושלחתי אותו.

"מה לקנות?" הוא שאל, "מאיפה אני יודע?" עניתי, "מה שבא, תגיד לה משהו יפה". הוספתי.
כשהוא חזר עם הכרטיסים, התגנבנו בזריזות. נער בשנות העשרים לחייו ניגש אלינו באדיבות והוביל אותנו לחדר מס´ 3 שם הוקרן הסרט "המומיה" כשהבנתי שהפרסומות הם לא חלק מהסרט, יצאתי החוצה לקנות לנו מיני מתיקה ושתיה.

לקחתי את הסרט קשה, הג´וקים שיצאו להם ברבבותיהם מהאדמה הפחידו אותי. אפי´ צעקתי פעם אחת בקול ´אימלה´ במהלך הסרט.
בכלל, בכל פעם שמישהו קיבל מכה, הייתי נוגע לעצמי באותו אזור, וממשש אותו כאילו מישהו מאיים עלי להכותני.

וכך מאותו היום נעשה אצלינו מנהג של קבע ללכת לקולנוע. עד שכבר לא היה מה לראות בקולנוע, הכל ראינו.

במקביל העבודה תפקדה כמו שצריך, אט אט התקבצה לה קבוצה ראויה של בחורים שמתעתדים להיות הדבר הבא של עולם הישיבות, ספרדים מישיבה ספרדית, עם גינונים אשכנזיים.

בכסף הרב שהרווחתי קניתי מחשב נייד, בשעות היום הוא שימש לכתיבה. ובשעות הלילה היינו-אני וחברי הטובים-מחברים אליו כונן ´די וי די´ ורואים סרטים. גם כרטיס ´טי וי´ קניתי, כך שיכולתי לצפות שידורי הערוץ הראשון והשני.

הייתה לנו בעיה עם האנטנה, כל פעם היינו אמורים להחביא אותה במקום אחר.

כשכולם בישיבה חיפשו בנרות בית קפה שאפשר יהיה לצפות בו בשידורים מארה"ב בזמן אסון התאומים, אנחנו ישבנו בחדר, כשהתריסים מוגפים, מחוברים לאוזניות, כן, גם מפצל לאוזניות ו´קבל-מאריך´ להם, היה לי. וצפינו בשידורים בנחת.

´הסרט היומי´ קראנו לזה, כל יום סרט.

בשלב מסוים שיכללנו את השיטה, במקום לצפות בחדר ולחשוש כל שניה מזה שאמור לדפוק בדלת. השגנו מפתח של בית כנסת סמוך, ושם, למול היכל השם, צפינו בסרטים.

ראשית עברנו על כל הסרטים הישראלים, צחקנו כמו מטורפים. לאחר מכן עברנו לסרטים הוליוודיים, סרטי פעולה דברו אלינו יותר מכל.

ואז, תוך כדי שיטוט בחנות להשכרת סרטים, אני מחליט בכל זאת לגשת אל המקום האסור, זה שבכל פעם שניגשתי אליו ברחתי ממנו כמ´אש´ ´כי זה לא נעים´ מקום משכנם של הסרטים הכחולים, רח"ל.

"סרט כחול לא רואים בבית הכנסת" אמרתי, והפניתי את חברי לעזרת הנשים. התקנו את המחשה וכנו אותו לפעולה וחמש דקות הספיקו לי.

זה היה נורא ואיום, גועל נפש מרוכז. שבועיים לאחר מכן לא הייתי מסוגל לחשוב על בחורה. מה זה? איזה גועל. ´איייייייכס´ אמרתי.

מה ככה נראה ה´זה´ של האישה? כזה מגעיל? איכסה, ראית כמה שערות מגעילות יש שם? נורא.

איך נתחתן? שאלנו. "יהיה בסדר כולם מסתדרים גם אנחנו נסתדר"… סיכמנו.

_________________________________________

פרק ח´-ישיבעשר בפעולה -(לשרשור של פרק ח´ בפורום)

ערב תשעה באב תשס"א, התכנסנו אני, חברי וראש הישיבה העתידי לפגישת סיכום. הוא הביע בפנינו את התפעלותו מחריצותנו, ובכך כיוון לנחמנו על כך שעבודתנו לא ממש נשאה פרי.

או אז תחושה הקלה הציפה את כולי, הרגשתי כאילו אבן כבידה נגולה מלבי. כל כך שמחתי שמסע השכנועים המפרך הזה הגיע סוף סוף לקיצו. זהו, אין יותר לחץ, ומצב הרוח שלי כבר לא תלוי באשתו או באימא של זה שאני אמור לשכנע. זהו אני חופשי.

נסענו לישיבה ארזנו חפצים, ויצאנו לכיוון ירושלים להעביר שם את חופשת "בין הזמנים". שלושה שבועות, מתשעה באב עד ראש חודש אלול.

במהלך החופשה התפרענו, צחקנו אכלנו ושתינו, וגם קצת למדנו. בסיום החופשה סגרתי תקופת זמן ממושכת שלא חשבתי בה ברצינות על אלוהים, תורה אמונה והמסתעף.

בתקופה זו, עברתי תהליך איטי של חילוניות. ישנם עבירות שהעזתי לעבור עליהם, כלשון הרע וביטול תורה. וישנם שלא. אט אט, החלו מתווספות למאגר העבירות שנעשו לי כהיתר עוד ועוד עבירות. ידעתי, שכל עבירה, היא בעצם נתינת עוד דריסת רגל לחילוניות.
"אתה זוכר ש´לא להתפלל מנחה´ היה אסון בשבילינו?", שאלתי את חברי.

תחילה עדין הקפדנו להניח תפילין, אם לא בבוקר, אז לפחות כמה דקות לפני השקיעה. אך מששכחנו ´בטעות´ פעם אחת, איבד העניין מחשיבותו. "שטויות, אז לא נניח תפילין" כשרות, ברכת המזון, וכולי כל המצוות בעלות מגע וחיכוך יום יומי עם היצר.

"נו מה עם שבת?" שאלתי. "שמירת שבת" נתפסה כמשהו חמור שלא העזתי לעבור עליו בשום פנים.

שלושה ימים לפני ראש חודש אלול, הלכתי לשיחת חיזוק, כדי לצאת מהשגרה, ולהיכנס שוב לכובד הראש, סוף סוף א-ל-ו-ל קרב ובא.

הגעתי לישיבה בראש חודש אלול, כשרוח אלוהים טהורה אופפת את כולי. "דאייי" אמרתי בלבי, "עוד מעט יום הכיפורים, נפתח דף חדש ונשכח מהכל, זהו, נמאסו עלי כבר חיי ההוללות".

ואז, כמו תמיד, פתאום עולים וצפים להם הרהורי הכפירה. עד שנדמה כאילו הכפירה היא סוג של המשך לאמונה, והאמונה מחברת אליה אסוציאטיבית.

רק חשבתי על יום הכיפורים, וכל גופי נרעד. מה יהיה? חששתי, האם לא אצליח לסגור את עניין האמונה עוד בטרם יום הדין הגדול והנורא? מה אעשה? מה אומר ומה אדבר? כיצד זה אעמוד בתפילת היום הקדוש כשאת מוחי ממלאים הרהורים רעים. כיצד? נלחצתי. ויום יומיים לפני יום הכיפורים, הצלחתי איך שהוא לכבוש את מחשבותי, ולהציף את מוחי ברעיונות אמונתיים. וכשהגיע היום המיוחל, כשאך החל קולו של החזן מתנגן בנעימות מחשמלת, בדיוק באותן רגעים שאצל כולם נזכרים כרגעי השיא. מבזיקות במוחי מחשבות סוררות.
או אז פרצתי בבכי קורע לב, למה? למה אתה עושה לי את זה? הטחתי כלפי שמים. אתה נהנה להתעלל בי? דאי, אתה רואה שאני לא מצליח לעמוד בלחצים האלה, תשחרר אותי מהם ומייד. דאי.
ורגע לאחר מכן הצטערתי על החוצפה, "לא יפה לדבר כך לאלוהים" הוא סוף סוף האלוהים פה. ואז התנצלתי, בדיוק כמו שמתנצלים לאבא כועס. "אלוהי", אמרתי, "סליחה, הייתי עצבני, זה פשוט לא יכול להמשיך ככה, אני נותן ונותן מעצמי, ואתה מרחיק אותי. אבל אני יודע, אני אשם, אני עברתי את כל העבירות, ואחר כך אני בא להתלונן, אני יודע שזה לא יפה מצדי, ברור, אני טימאתי את מוחי בראיות אסורות ובמחשבות סוררות, ועכשיו אני משלם על זה". "אבל בכל זאת אלוהי", המשכתי אתה אל רחום וחנון, ולפנים משורת הדין תושיע אותי ותוציא אותי מבאר השחת שנפלתי לתוכה".

הרגשתי הקלה, הדיבורים עם אלוהים בגובה העיניים נתנו לי תחושה כאילו איכפת לו, ובעצם הזכירו לי שאני הוא האשם.

יום הכיפורים עבר עלי איכשהו, ואז שוב, חודש בין הזמנים.

ושוב חזרו להם חיי השיגרה.

"זמן חורף" היה הזמן הראשון שכשהגעתי לישיבה לא היו לי תוכניות, והוא גם הזמן האחרון שלי בישיבה.

הגעתי לישיבה, וכבר בשבוע הראשון הודעתי לחברותות שימצאו לי תחליף, אני יוצא להפוגת מה. "מה קרה?" שאלו, "כלום" עניתי, אני צריך קצת זמן לעצמי, אין לי כח ללימוד מחייב.

הייתה זו התקופה היפה ביותר בחיי, ישנתי כשהתחשק לי, וקמתי כשהתחשק לי. הרגשתי טוב. לא הייתה לי בעיה עם זה שאני לא עושה כלום, זה רק זמני, עד שאחליט להיכן מועדות פני.

ואז חזר שוב משה לחיי, שוב היינו מדברים כבראשונה בנושאי אמונה, אך אט אט כבר הבנתי שסתם מיותר כל העסק הזה אני כנראה לא שייך לכאן יותר, השלמתי.

פעם, הלכתי אני וחברי, אהרון שמו, לאכול פיצה. בדרך, הוא נידנד ושאל, "תגיד, מה עובר עליך בזמן האחרון?" פניך לאו כתמול שלשום.
ואני, שכבר היה בא לי לדבר על זה עם עוד מישהו. נשברתי וסיפרתי. בלי הקדמות מיותרות אמרתי, תוך שאני מביט הייטב בפניו כדי לבחון את תגובתו. אני כופר, ואני עוד מעט עוזב את הישיבה!

הוא שתק, הרבה הרבה שתיקה.

גם אני שתקתי ושתקתי, קצת רציתי לבכות, אבל התביישתי. איזה עצוב זה שישנם חילוקי דיעות קוטביים כל כך שיכולים להפריד אפילו בין אנשים אוהבים. לא פייר העולם הזה שלנו.

"אהרון", קראתי, "מה אתה מרגיש כלפי עכשיו?" "קודם אני בהלם, אני לא מאמין, זה לא יכול להיות, אתה כזה כישרון, לא יכול להיות שנפלת ולא הבנת דברים כה פשוטים".
כדי לשמור על הידידות, גדרתי את עצמי. אני לא מדבר עם אף אחד בשום פנים ואופן על אמונה. ידעתי שלויכוחים יכולה להיות השפעה על צורת ההתיחסות שלהם אלי, הם אולי קצת יבינו אותי. אבל ידעתי שהם יהרסו לי את הידידות.

הזכרתי לאהרון את שאמרתי לו לפני חודש, הוא שאל למה אתה לא לומד מה אתה פראיר? אתה מפסיד שכר בשמיים. ועניתי לו תשובה חתומה. "סמוך עלי, אני לא פראיר אני פשוט מנוע מלהשיב לך" אז, הוא לא האמין לי, הוא היה בטוח שאני משלה את עצמי. ועכשיו הייתי יכול להזכיר לו, "נו, אתה רואה שאני לא סתם מדבר", אמרתי, "איך בדיוק אתה רוצה שאני אלמד, בעוד אני כל שניה חושב על אלוהים".

ואז הוא שאל בהיסוס-הוא קצת פחד שאני אחשוב שהוא מנסה להחזיר אותי בתשובה, הוא ידע היטב שאני לא ילד שבבניק מפגר, והוא פחד-"אולי תיפגש עם איז רב?"
"אוקיי" השבתי, "בוא נלך ל"ערכים" ונשאל אותם מה עושים.

נכנסנו למשרדי "ערכים" בבני ברק, ודיברנו עם האיש הראשון שפגשנו. "תשמע" אמרתי, "יש לי חבר בישיבה שהוא מתחיל לשאול כל מיני שאלות של כפירה, העניין הוא שהוא בחור נורא מוכשר, וצריך לתת לו לדבר עם מישהו בכל שיעור קומה, יש לך מישהו לסדר לו?"
הוא התקשר לאחראי, שביקש לדבר עם אותו בחור. אך סירבנו. ומשראה כן הורה לו לבקש מאיתנו לשכנע את הכופר לכתוב במחברת כמה משאלותיו, ולהעביר לנו.

עוד באותו הערב, ישבתי ומילאתי מחברת שלימה. כתבתי שאלות והערות והכל.

בסוף המחברת חתמתי בשם בדוי והשארתי מספר טלפון.

למחוורת נתתי את המחברת לאהרון והזהרתי אותו לבל יעז לפותחה, יש שם כפירה ואסור שאתה תקרא את זה, אמרתי בחשש אבהי.

הוא הלך והשאיר את המחברת בידיו הנאמנות של המזכיר.

עוד באותו היום צלצל הטלפון שלי ועל הקו איש הקשר מערכים. "קראתי את מה שכתבת, והעברתי את זה לרב דוד, ראש ישיבה ורב חשוב. והוא מעוניין לפגוש אותך.

הסכמתי, והגעתי לביתו.

את הדלת פתח איש זקן והדור, נשוא פנים. חיכן וטוב לב. האתה "א.י.ק" הוא שאל בנועם, "כן - כאילו לא ממש כן, אני שבתאי, חתמתי ´א.י.ק´ כי פחדתי".

נכנסתי לחדרו, ובעוד אני בוחן את ארון הספרים שלו, נכנסה אשה מבוגרת, אשתו, ובידה תקרובת מעשה ידיה להתפאר.

-"מה אתה יודע?" הוא שאל.

-"מה זאת אומרת מה אני יודע?"

-"קראת קצת פילוסופיה? ´דיקרט´ ´ניטשה´ ´שפינוזה´ אולי רמב"ם, מה, מה עם איזה מטען אתה מגיע.

הוא החל מונה שמות של ספרים וסופרים ´נחשבים´ הוא בטח כיוון להרשים אותי בבקיאות שלו ולגרות אותי להטות אוזן לדברי חכמתו.

הוא טעה בי, הוא חשב שאני בחור חיצוני כזה. שעניינים זוהרים עושים עליו רושם. הוא שכח שלכפירה אין שום קשר לישיבתיות שלי. כמו בחור ישיבה מן המניין, חוכמות אומות העולם לא עשו עלי רושם, הייתי בטוח שאנו, בני הישיבות, השמנת האמיתית מכל הבחינות. לא הרשימו אותי הגדרות מפוצצות בלועזית.

"ישיבע בוחר" אמרתי, "לא אמור ללמוד אמונה מ´דיקרט´ יש לנו את החכמים שלנו, שם שניתי ולמדתי, וחוץ מזה, קראתי כמה מספרי הפילוסופים, סתם מפגרים. מה אתה חושב שהיה להם שכל? פעם, כך אני מעריך, דבריהם נחשבו לדברי חכמה, היום בשום פנים ואופן. נראה לי שזה בדיוק כמו הראשונים שלנו, רבי עקיבא איגר, היה הרבה יותר מוכשר מהרשב"א, ככה זה, פעם האנשים היו פחות מפותחים". "אבל נעזוב שטויות", המשכתי בלהט, "הבה ונבדוק כל טיעון לגופו".

הוא היה בשבילי עורך דין של היהדות, בכל וויכוח שהוא יצא בו מופסד, בעיני היהדות יצאה מופסדת.

במהלך השיחות עמו, התחדדו והתחוורו לי דברים רבים, הוא אמר, שכל שיחה שלו איתי מחזקת לו את האמונה. אני, לא אמרתי, אבל הרגשתי שכל שיחה שלי אתו מרחיקה אותי.

הפחדתי אותו כשאמרי שכשהוא מרים ידים אני מרים אחריו, הטלתי על גבו את כל כובד האחריות. "אם אתה תתייאש, ותאמר לי לא לבוא יותר, כי אין סיכוי לשכנע אותי, זה ייתן לי דחיפה החוצה.

הוא פחד, ולכן השתדל להתנער מהאחריות באלגנטיות. "נראה לי" הוא אמר, "שמתאים לך לדבר עם הרב ס´ הוא רב גדול, חוזר בתשובה ודוקטור, לך לדבר איתו.

הסכמתי, אך בפגישה הזו כבר הייתי עייף. לא היה לי כח להתחיל הכל מחדש. השאלה "נו אז איך לדעתך נברא העולם ללא בורא?" התישה אותי. היא הייתה גוררת וויכוחים שלא נגמרים. סתם.

העדפתי לפתוח את הפגישה כך, "הרב" האמן לי, אני מכיר את החומר לפנים ולפנים, הן עברתי על כל הכתבים היהודיים בנושא, וגם על חלק מתורות הפילוסופים. נו באמת, האם אתה חושב שישנה הוכחה שלא שמעתי עליה ושתצליח בשיחתנו זו לחדש לי משהו?"

"שאלה לי אליך, למה באמת חזרת בתשובה? האם אתה באמת חושב שהעדר הסבר מספק בדבר מציאות העולם יכול להוות הוכחה לקיומו של אל שהאמונה בו מזמינה פרדוקסים והסתבכויות למכביר. האם אתה, כאחד שחשב שנה וקרא יכול בגילך המופלג לחתום על משהו, האם השנים הרבות לא הצליחו לשכנע אותך שאין וודאות מוחלטת? על מי אנחנו עובדים פה? אני יכול להיכנס אתך לפילוסופיות, והאמן לי, שמעתי הרצאות שלך, כנראה בישיבות מחנכים ללמוד טוב יותר, אני לא חושב שאתה יותר מוכשר ממני, אולי ההפך. אבל בשביל מה, אני גם לא חושב שאצליח לחדש לך משהו. אז תסביר לי בבקשה למה חזרת בתשובה.

הרב החכם קלט מי העומד למולו, הוא הבין שלא זה הזמן להיסחף לפילוסופיות.

הוא היה טוב ונעים. קליל חברותי ואכפתי.

הוא הביט בעיני עמוק, ומזווית עיניו ניגרה דמעה, ועוד דמעה. עד שפרץ בבכיכמעט היסטרי.

אני, איש רגיש בטבעי. עצרתי היטב את דמעותי. הרציונליות שלטה בי היטב. לא הצלחתי לזרום איתו.

הוא דיבר על המשמעות, "האדם כל חייו מחפש משמעות, וכשהוא מוצא אותה הוא רץ אליה".

הוא איבחן במהרה את חומת ההתנגדות שנבנתה בלבי והתייאש.

חזרתי את הרב הראשון, זה ששלח אותי להרב החוזר בתשובה ואמרתי לו. "אתה רואה, רק החוזרים בתשובה הם דתיים אמיתיים, אתה סתם, אף פעם לא בכית לי פה. האמונה של החוזרים בתשובה חזקה הרבה יותר".

אבל עזוב, הרי בנינו סחף ההתרגשויות הזה, לא יכול לעבוד על מי שעבר מכבש ישיבתי המערך הרציונלי הבלתי מעורער שם לא מותיר מקום לרגשות. רגשות נתפסות שם כסוג של חולשה. ה"אמונה בלב" היא האמונה מהסוג הרדוד וולגרית. האמונה, בתקופה האחרונה עברה תהליך של רציונליזציה. אין בה רגש.

בסיומן של הפגישות הייתי נפגש עם משה ומנתח יחד אתו את תוכנן. הפגישות היו מרתקות לא רק ברובד האמוני שלהן, אלא גם ובעיקר ברובד הפסיכולוגי.

הרבנים, בייחוד החשובים שבהם, השתמשו בשיטות מתוחכמות כדי להשפיע.

אך גם זו הייתה טעות טקטית.

הם לא עמדו על השוני שקיים בין בחור ישיבה, ובין שאר החילונים או החוזרים בתשובה שהם מתעסקים אתם בדרך כלל. אנו חיפשנו את חוסר הרציונליות שבטיעוניהם בנרות, הספיק טיעון אחד בעל אופי אמוציונלי כדי להפוך את כל הקערה על פיה ולהפעיל את מנגנוני ההתנגדות המשומנים מבית היוצר של עולם הישיבות.

מאידך, טיעונים רציונליים לא רלבנטיים כשהמדובר הוא על רמה מסוימת של כשרון.

על אף הבוז שרחשתי לשטחיות המיופה במקצוענות אותה ייצג הרב, התאהבתי בו. בו, ובעיקר במצב הזה בויכוחים הסוערים, בהתנצחויות. כשזה נגמר, כאב לי.

כשנפרדנו, הוא ביקש ממני לקרוא אליו את חברי ´אהרון´ זה שהיה השליח להעביר לו את המחברת.
הוא קצת חשד שאני סוג של קונספירטור, ושבכוונתי להעביר על דתם, אתי יחד, חלק מחברי. הוא שאל אותו האם אני משתף את חברי בהתלבטויות שלי, וכמובן נוכח לדעת שלא.

או אז החלה תקופת התייבשות.

לא העזתי לעשות מעשה ולצאת בשאלה, אך גם לא מצאתי את עצמי בעולם ההוא. בכלל, זה לא היה נראה לי פשוט, כל המעבר הזה נראה היה לי כמשהו גדול ומפחיד. מעין חתונה כזו ללא אישה. צריך להתחיל לשלם חשבונות מים טלפון וחשמל. לעבוד, ובכלל.

הכל גם היה נראה לי לא משתלם. בשביל מה, מה יש לי לחפש בעולם החילוני, עולם ההתעניינות שלי, עולם המושגים שלי שונה מהם בתכלית, לא היה לי כוח להתחיל מחדש הסתגלות.

תחילה חשבתי להתאבד, העולם ללא אלוהים היה נראה לי שומם.

הייתי בדיכאון.

נראה היה לי כאילו חרב עלי עולמי.

הייתי הולך ברחוב, ופתאום נתקף חרדה. מן זעזוע כזה בכל הגוף. זה לא משחק ילדים, זה אמיתי, זה לא חלום זו מציאות. אין אלוהים.

המשלתי את מצבי העגום למצבו של עשיר מופלג שבין יום ירד מנכסיו. פתאום אין טעם בכל הידע העצום שצברתי. כל דפי הגמרא שנדחסו למוחי בעמל וביגיעה איבדו משמעות ערכית.

הכל היה נראה שחור ומפחיד קודר ומאיים.

היה לי רע.

רע מאוד.

לא היה לי אומץ לשלוח יד בנפשי.

זה הפחיד אותי נורא.

הרגשתי שאין אף אחד בעולמי. שום אדם לא יצליח לתקשר אתי לעולם. העולם החילוני היה נראה לי שטחי ומפחיד, לא רציתי להיות חלק ממנו.

ההתעסקות האובססיבית שלו בספורט פוליטיקה ואפילו אומנות, נראתה לי כחסרת טעם.

הייתי מזניח את עצמי.

לא אכלתי לא ישנתי לא דיברתי לא צחקתי, כל היום פני היו חתומות.

בלילה הייתי בוכה, הולך לבדי ברחוב ומילל.

מדבר לעצמי, אחוז צמרמורות ופחדים.

העול איים עלי.

וכך החלטתי לעבוד על כולם.

סיפרתי לכל מי שידע על כפירתי שחזרתי בתשובה, ושיותר לא מטרידות אותי שאלות אמונתיות. בשביל מה לי כל הכאב ראש הזה של לצאת בשאלה, מה כבר יש שם בעולם החילוני שאי אפשר להשיג בעולם החרדי.


נו מה קרה? שאלו החברים.

היו שראו בי כתובת לבירור בעיותיהם האישיות באמונה, ואני לא אכזבתי. על כל שאלה נחו והמתינו במוחי מספר רב ומגוון של תשובות.

אבי אמי ומשפחתי, לא ידעו מכלום.

_______________________________
>>>>>>>> להמשך הפרקים <<<<<<<<<
_______________________________
  3 תגובות למאמר
תגובה לאסופית: "עולם הרגש"  
שבתאי צביו | 04/11/2003 23:37:18
אתה צודק אבל כיף להישאר במגזר הזה  
קרישבסקיו | 24/12/2003 22:05:07
שבתאי ריתקת אותי  
הליברל האחרוןו | 06/10/2006 01:38:56

הודעות אחרונות

13:33 | 17.01.16 אורחים בפורום
01:59 | 04.01.16 אדום של יין
18:19 | 03.01.16 יוחאי1985
17:53 | 28.12.15 אורחים בפורום
10:54 | 21.12.15 ספרנו1
16:54 | 10.12.15 אורחים בפורום

חם בפורומים של תפוז

חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ