לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן

פורום שואה - דור שני ושלישי - תמיכה

ברוכים הבאים לפורום.

שמש ציירתי  השמש שולחת קרניים  אל הקצוות האפלים
 
 המילה גיבור   נשלחת עם הקרניים
 
סימני שאלה מרחפים בחלל החדר. 
 
 ציירתי בית עם גג אדום,
 
שם מתגוררת משפחה אחרת
 
כולם  נושאי החותם. 
 
 
 

הנהלת הפורום:

אודות הפורום שואה - דור שני ושלישי - תמיכה

ברוכים הבאים לפורום.

שמש ציירתי  השמש שולחת קרניים  אל הקצוות האפלים
 
 המילה גיבור   נשלחת עם הקרניים
 
סימני שאלה מרחפים בחלל החדר. 
 
 ציירתי בית עם גג אדום,
 
שם מתגוררת משפחה אחרת
 
כולם  נושאי החותם. 
 
 
 

פורום תמיכה וירטואלי כמרחב נפשי לבני הדור השני והשלישי לשואה

מאת: נגה כוכבית   פורסם: 24/04/2006  עדכון אחרון: 16/04/2012  
 

פורום תמיכה וירטואלי כמרחב נפשי לבני הדור השני והשלישי לשואה  

 

מיכל נגה כוכבית – מנהלת הפורום

  לפני 6 שנים, בערב יום השואה, נפתח  ב-IOL פורום דור שני, ההודעה הבאה של יוסף ראלט מנהלו, היתה אחת הראשונות בו:

 שלום לך אמא,

 מזל שאין לך מחשב ואינטרנט ואת לא יכולה לקרוא את הדברים האלו שאני רוצה כבר מזמן להגיד לך ולא מעז.

 אולי ביום כזה, יום הזיכרון לשואה, זוהי ההזדמנות הנאותה לאמר לך, אמא, עד כמה אני מצטער שאין ביכולתי להזדהות עימך בכאבך ובסבלך הנורא.

 לא בגלל שלא איכפת לי או בגלל כהות חושים, או בגלל שהכאב הזה הוא כל כך טוטאלי ועמוק. גם לא בגלל הפחד להרגיש את האימה ואת הזוועה.

 הסיבה האמיתית אמא, היא הכעס והזעם המודחקים, שלך ושלי ושל כל הניצולים.

 אני מדבר על אותו כעס, המודחק בך כה עמוק, שאת אפילו לא מעלה בדעתך שהוא קיים. את לא מרשה לו שום נוכחות בחייך, כי יש לך תחושה שלתת לו מקום, ייתפרש כחולשה במקרה הטוב,   ויוביל לאנרכיה, שבירת כלים ואובדן שליטה, במקרה הגרוע.

 ביום כזה, אמא, של עצרות המוניות, מבוקרות עד אימה, מסוגננות ומעוצבות באופן ממלכתי עם נופך של "קדושה", מה שבאמת בא לי לעשות, אמא, זה ללכת איתך, יחד עם הפרוטזה שלך, לבושים שנינו במדי המחנות, אל כל אותן העצרות והטקסים המלאים בשכול מסוגנן עד זוב דם, ופשוט לצרוח בקול גדול.

 בואי אמא, נרקע ברגליים, את עם הפרוטזה שלך, שבטח תעשה רעש רקיעה חזק ואני עם שתי רגלי הדוויות, ונצעק לנו אל לב השמים, ניילל, נקלל, נירק ונשתולל כמו שני משוגעים....

 אני יודע אמא, שלו יכולת לקרוא את מה שכתבתי כאן, היית נורא מתביישת ונחרדת מעצם ההעזה והחוצפה, ואיך אפשר בכלל להעלות על הדעת, ואיך בכלל אפשר לבטא את הכאב ועוד בצעקה? ומה זה כבר יישנה, והאם זה יחזיר את האחים, האחיות וההורים? ומה יגידו השכנים? ומי אנחנו שנעורר מהומה? וצריך להגיד תודה על עצם זה שנשארנו בחיים, ומה זה יישנה לנאצים שעשו את הכל, יימח שמם וזכרם? זה בכלל מזיז להם?

 לא אמא, זה לא יזיז לנאצים כלל. זה לא יחזיר את המשפחה ואת ששת המליונים, ואולי לא יזיז לאף אחד.

 אבל לצעקה כזאת יש כח משחרר ומרפא.

  אפשר להתחיל ביבבה, בהדרגה לעלות בווליום עד שנגיע אל הצרחה הגדולה.

 בואי נצרח אמא, בשם כל המליונים השרופים, בשם כל הניצולים.

 בואי נצעק אמא, את הצעקה הגדולה שתהדהד מצד אחד של היקום לצידו השני, שתפרוץ את לב השמים ותנער את אלוהים האדיש. שייצטרף אף הוא אל צעקתנו וביחד נעיר את העולם מתרדמת המוות.

 בואי ונצעק אמא.

 עד כאן יוסף ראלט.

 

 אפתח בכמה מילים על עצמי:

 נולדתי בחיפה ב-1958, בת בכורה לשני הורים ניצולי שואה יוצאי יוגוסלביה.

 אמא עקרת בית עם שמחת חיים רבה, מוסיקה, צבעים, ריקודים, עיסוקים, היא נפטרה ב-99.

 אבא מהנדס בוגר הטכניון  קצין בצבא ההגנה לישראל.

 בבית דיברו פה ושם על השואה, וגם שמענו על המשפחות שלהם מלפני המלחמה, בעיקר בדיחות משפחתיות.

 גדלתי בבית מואר ושמח. שום דבר לא הכין אותי למה שהסתבר לי לאחר מותה של אימי, לתשתית השואתית הכבדה, שזרמה לה כל השנים מתחת לפני השטח. אצלה ואצלי.

  

אני חברה בפורום מראשיתו.

בתחילה הוא התנהל ב IOL, עבר לואללה, ומזה 4 שנים שאנחנו בתפוז.

לפני כחצי שנה מוניתי למנהלת.

אינני פסיכולוגית או מטפלת כלשהי. בפורום שלנו אין מומחים. בפורום שלנו יש חברים בלבד.

 

בתחילת השתתפות בפורום, שמרתי בקנאות על האנונימיות שלי.

היה לי קשה עם התכנים שפרצו ממני, היה לי קשה עימם הן בעיני עצמי והן כלפי חוץ.

יתרה מזאת, היה לי גם קשה לכתוב על עצמי בגוף ראשון. 

לכן ההודעות שלי שאני מצטטת מן העבר, מנוסחות בגוף שלישי.

  

נתחיל בהתחלה:  (זה ציטוט מהודעה שלי באוקטובר 2001)

מזל טוב.
נולדה תינוקת.
אמה הפגועה לא יכלה להתמודד עם בכי או צער כשלהו, לא היתה מסוגלת להכילם.

 התינוקת, בחושיה הבריאים, למדה לכוון את רגשותיה רק לרגשות שיותירו לה אם. רק לרגשות החיוביים, שעימם אימה הצליחה לתפקד. והרי אין כל סיכוי לילדה בלי אם.
הישרדות, זה שם הסיפור.

כך גדלו שתיהן יחדיו, בשמחה ובאושר.
בעולמן לא היה מקום, לא לכאב, לא לצער. לא לבכי, לא לקנאה. לא לפחד. לא לכעס, לא לזוועות. והכי הכי הכי, למוות לא היתה דריסת רגל בעולמן.
עולם נפלא זה היה.
עולם מאושר.

שנים רבות עברו להן באידיליה הזאת.
לפעמים היה העצב בכל זאת מחלחל.  אבל לא בבית ספרנו. רק אצל אחרים.
"לי אף פעם לא כואב. רק לשכנים." "רק בסרטים" "רק בספרים". "אצלי הכל בסדר".  "אני אדם מאושר".

גדלה הילדה. הפכה לנערה שמחה, עליזה וטובת לב, הצליחה בכל מעשיה. נישאה, הקימה בית והביאה ילדים מאושרים לעולם.
שום כאב לא נכנס לבית שלה.
בית מאושר.
ואף אם הבית לא תמיד תמיד היה מאושר, היה חשוב לשכנע את אמא כי הבית מאושר. והרי כליות ולב היתה רואה אמא. אז היה חשוב להרגיש, שהבית מאושר.

 (פה אני משלבת שיר שכתבתי חודשיים מאוחר יותר):

לגור בבית של זכוכית, זה תמיד להיות שקוף ואמיתי.
לגור בבית של זכוכית, זה להקים מערך צנזוריאלי נוקשה: זה לטפח משטרה במדים ייצוגיים, שתשמור פן תעשה מעשים אסורים.
לגור בבית-זכוכית זה להקים משטרת מחשבות קפדנית, שמא תחשוב מחשבות מכוערות, שמא תרגיש רגשות לא יאים, פן תעלה בדעתך דברים, שלא יעלו על הדעת.
לגור בבית של זכוכית, זה לבנות מרתף רחב ידיים.
לגור בבית של זכוכית, זה לסגור את כל פתחי המרתף, שלא ייראה. שלא ייוודע.
לגור בבית של זכוכית זה לאטום בחוזקה את המרתף, שלא ייתפרץ דבר החוצה.
לגור בבית של זכוכית זה בכלל לא לדעת, שיש מרתף בבניין.
שנים רבות עברו כך.
בלי שהיא תבין את הנהיה אחר הכאבים "שלהם".
והיא כל כך נחרדה לפוגשם. כאב לה נורא. 
לפעמים נסה על נפשה.
ולא ידעה כלל, שאת כאביה שלה היא כאבה.
ובטח שלא ידעה, שהביתה הם רוצים לחזור. חייבים לחזור.
אל הצד המואר של הירח.
אל הצד המותר, המוכר והלגיטימי, של עצמה. 

עד פה ההודעות מ-2001.

 היה זה השלב בו התמכרתי לאינטרנט. התמכרתי לחיפוש תזזיתי אחר החלקים החסרים. האסורים. נגעתי וברחתי. נמשכתי ונדחתי.

 ובפורום דור שני הטרי, בינגו!  המגע עם הכאבים שלי היה אחד לאחד.  והיתה גם החברותא. חדלתי להיות בודדה ומיוחדת. מצאתי שותפים, אחים. מצאתי עוד ילדים עם משא השמות של סבתות וסבים שנשרפו; מצאתי עוד אנשים, ששומרים על הוריהם יותר מאשר על עצמם; מצאתי עוד כאילו שאסור להם להתלונן. ומצאתי עוד אנשים, שבוכים כששומעים את הדיסק אבק ואפר של יהודה פוליקר. והכי הכי, מצאתי קשב!  פתאום מישהו היה מוכן להקשיב לכאבים שלי, ולא הייתי צריכה להחביא אותם, ולא הייתי צריכה כל הזמן לשמור שהשומע לא ייקרוס לי .

 

 אלוהים, כמה שווה הקשב הזה.

 כשהייתי כותבת הודעות קשות, בעיקר על מערכת היחסים שלי עם אימי, הייתי מקלידה אותן בשפתיים קפוצות. והרי אסור להגיד דברים כאילו בקול.

בפרץ תעוזה שיגרתי אותן לפורום, ובחרדה ציפיתי לתגובות.

פתחתי כל כמה דקות את דף הפורום, לראות האם מישהו הגיב. חרדה שמא לא יבינו, שמא לא יקבלו. שמא יבטלו.

כשהיו תגובות חיוביות, (בעצם תמיד הן היו חיוביות), הייתי קוראת שוב ושוב את הודעותי, ומנסה לראותן בעיניים זרות. מקבלות. דבר שנתן לי את הכח להמשיך ולעמוד מאחוריהן, לקבל את מה שכתבתי ביתר שקט. להתרגל. להטמיע.

ואף אחד מהחברים לא אמר לי: מה את מדברת, ואף אחד לא ביטל את כאבי באומרו, מה את בכלל סובלת, מה את יודעת. הם... והם... ושם...ותשתקי! 

 זה היה חלק בלתי נפרד מהריפוי שלי. ההשתייכות לחברותא. המקום שאיפשר לי להתבטא לראשונה בחיי בנושאים האסורים בחופשיות.

פתאום הרגשתי שמותר לי לחשוב ולהרגיש את מה שאסור היה.  ויהיה מי שיקשיב. ויהיה מי שיקבל, ושום דבר רע לא ייקרה להם או לי.

איזו חירות. זר לא יבין.

 וכך הפך הפורום לבית שלי. האנשים הפכו לבני משפחתי וחברי הקרובים. עברנו יחדיו כברת דרך לא קלה. אני להם והם לי. 

 עם הזמן למדנו, שזה לא שאנחנו לא נורמאלים, אלא שאנו נורמאלים בהחלט, רק שגדלנו בתנאים לא נורמאלים. 

 עם הזמן למדנו גם לדעת, שמהזיפת הזה, מהמשא הזה, יצא גם הרבה טוב, יצאנו אנחנו, כפי שאנו. וזה בסדר.

 ככל שפתחנו את נושא יחסם של הורינו אלינו ולשואה, ואת השפעתם עלינו, נפתח גם נושא הבנים שלנו: מה אנו העברנו להם.

במקביל החלו פונים לפורום בני דור שלישי, עם מצוקות דומות לשלנו. וקלטנו, שכן, גם אנו החתמנו גם את ילדינו. פגיעתם הרעה של הנאצים ממשיכה גם לדור השלישי.

מאז הדור השלישי הפך להיות חלק בלתי נפרד מהפורום.

 

 במדינת ישראל חיים בחשבון גס, כחצי מליון בנים לניצולי שואה.

לא כולם "שרוטים" ברמה כזאת.

זו שאלה של כיצד עברו ההורים את השואה, כיצד התארגנו ההורים רגשית עם השואה והאובדנים, ומי מהילדים נמשח כ"נושא החותם". מי מהאחים קיבל על עצמו את העול לתחזק את ההורה הפגוע תמורת ויתור כלשהו על עצמיותו.  לרוב די בילד אחד במשפחה.

 בפורום אנו גרעין של כתריסר משתתפים פעילים מאד, סביבנו כשלושים-ארבעים איש נוספים, שמשתתפים פה ושם.  ישנם גם משתתפים חד פעמיים.

 חלק בלתי נפרד מהפורום הינם רבים רבים שנעזרו בנו במשך הזמן, והלכו לדרכם. כולי תקווה שהלכו לדרכם בשלום.

וישנם אנשים נוספים בפורום, שרק קוראים אצלנו. אין להם זכר בדפי הפורום. אין לנו מושג מי הם וכמה הם. גם הם משתתפים חשובים בפורום.

 

אנו יודעים היטב, כי  למי שרק מתחיל בנגיעה במהותו הדורשניית,  למי שרק יצא לגשש בכיוון, מפחיד מאד אצלנו. 

בבסיס ההישרדות של הורינו ובבסיס החינוך שלנו, עומדת הפוזיציה הנוקשה של: " הכל בסדר אצלי" ושאני מתפקד פיקס.

הפורום מערער על הפוזיציה הזאת ומתמודד עם התשתית העמוקה ביותר של בן הדור השני: עם הכאב המוכחש של ההורים ועם הכאב המוכחש הפרטי שלנו.

זה נורא קשה. אנחנו יודעים. גם אנחנו היינו שם.

 

רבים נכנסים לפורום ומכריזים שאצלם הכל בסדר, ושאין בכלל צורך בפורום הזה.

ובאמת שאלה ששבה ועולה בפורום, היא שאלת מאזן ההדחקה והפתיחה:

 זלמן לייב, מראשוני הפורום,  כותב בגיחה נדירה: 

 "...הסיבה העיקרית שלא התקשרתי לאף חבר פורום, באופן שיאפשר את זיהויי, היתה כדי שאוכל להיעלם, אם אבחר בכך.

ואכן הגיע הרגע הזה.  הגיע הרגע שבו המשך שהותי בפורום העיק עלי יותר מאשר הפרידה ממנו - ולכן נפרדתי. 

אני יודע שככה אי אפשר לבנות פורום.  הרי פורום הוא אך ורק תמצית האנשים הכותבים אליו ותו לא. 

אבל אני אינני מוכן להיות מנדבכי היסוד של הפורום הזה. 

כמו שאמרתי כבר פעם - אני מאד מעריך את מנגנון ההגנה של ההדחקה וההכחשה, וכל עוד הדחקת הנושא מקלה עלי יותר מאשר ההתעמתות איתו, אני בוחר בכך.

 תחזיקו מעמד אחי ואחיותי.  משא כבד אנחנו נושאים. "

 

היום אני מרגישה אדם שלם למדי. אינני נזקקת לתמיכת הפורום באופן אישי, אבל אני עדיין ממשיכה לתפקד בפורום, ואפילו כמנהלת. 

 -חשוב לי שיהייה פורום שלנו ועלינו.

 -חשוב לי שיהייה מקום בו אנו לא עומדים בצילם של הניצולים והנספים, ובצל ההנצחה.

 -חשוב לי ביותר, שהפורום יישאר פתוח ונגיש לכל בן ונכד של ניצולי שואה, המרגיש צורך בקן חם ומרופד, בשלב הקשה של גילוי מהותו ה"דור-שניית", כשהוא מאד זקוק לתמיכה.

 -חשוב לי גם לשמר את הפינה לגיזרה הקטנה הזאת בחיינו, היותנו הבנים והנכדים של ניצולי שואה.

  

בני הדור השני, מתפקדים היטב לאורך השנים. אנו בעלי משפחות, לומדים, עובדים, יוצרים, תורמים לקהילה איש איש בדרכו, בעלי דעות פוליטיות מגוונות. אנו מחזיקים חלק ניכר מהארץ הזאת על הכתפיים, ולעיתים ההשתקעות הזאת בעשייה באה בכדי לכסות על הזרמים השואתיים התת קרקעיים,על בריחה  מהצרות האישיות  לוורקוהוליות, ולשאר עיסוקים בוני ארץ,

 

ואני יודעת שלפעמים מגיע יום, בו ההגנות קורסות: עקב מחלה, עקב מות קרוב, עקב פיטורין או יציאה לפנסיה, או סתם ככה, ויום אחד בן אדם קם ומתחיל לחפש משהו באינטרנט. אולי גם הוא מחפש את הצד האפל של הירח שלו?

 

 -חשוב לי  להציע לאנשים אילו אמצעי גישה לעצמם, גם בלי להכריז : "אני זקוק לעזרה נפשית".

 -חשוב לי להציע עזרה הנגישה בקצות האצבעות, הניתנת בנעלי בית, ושאפשר לשלוט במועד ובמינון החשיפה והבריחה.

-חשוב לי להושיט עזרה לחברים אנונימיים. והרי בשלב הרגיש של פתיחת המהות הדור-שניית, האנונימיות היא זו שמאפשרת את הפתיחות.

  ואת זה האינטרנט והפורום שלנו בהחלט מציעים.

 -ובל נתעלם מהנקודה הכלכלית: התמיכה בפורום, היא עזרה זולה.  טיפול נפשי, איננו בהישג יד לכל הזקוקים לו.

 לכן אני רואה חשיבות כה רבה בשמירת הפורום ואופייו התמיכתי .

 

מתוך ראייה זו של צרכי הפונים אלינו, מבנה הפורום כולל דפי פורום עם הודעות שוטפות, ומסביבם לינקים, מאמרים, והודעות נבחרות מדברי ימי הפורום, כך שכל הנכנס יוכל ללמוד, מה זה להיות דור-שני, איזה סוג תמיכה יש ביכולתו לקבל אצלנו,

 והכי הכי, שיידע שהוא לא לבד.

 

תודה.

 

 

 

  2 תגובות למאמר
תגובה על הפורום עצמן  
bathia53ו | 06/05/2006 18:06:24
המשך תולדות חיי  
bathia53ו | 06/05/2006 18:50:09

הודעות אחרונות

10:10 | 29.09.19 קתרין צנסלר
20:51 | 31.07.19 קתרין צנסלר
22:31 | 04.06.19 קתרין צנסלר
21:48 | 01.05.19 writer5
22:30 | 30.04.19 קתרין צנסלר
23:20 | 29.04.19 דיברגנץ חדש
23:18 | 29.04.19 דיברגנץ חדש
15:51 | 22.04.19 קתרין צנסלר
22:53 | 02.04.19 קתרין צנסלר
13:39 | 12.03.19 קתרין צנסלר
19:28 | 03.02.19 קתרין צנסלר
21:11 | 02.02.19 SABA ARIE 01
15:57 | 27.01.19 קתרין צנסלר
17:40 | 20.01.19 קתרין צנסלר

חם בפורומים של תפוז

חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ