לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן
91599,159 עוקבים אודות עסקים

פורום ישעיהו ליבוביץ-הגותו

ברוכים הבאים לפורום "ישעיהו ליבוביץ- הגותו" שמטעם עמותת "לשמה". זהו גם המקום לעידכונים על פעילויות העמותה. מטרת הפורום היא לשמש במה ציבורית עליה יתקיימו דיונים הן אודות ליבוביץ והגותו והן אודות עינייני היום והשעה. פורום זה כפוף לתקנון הפורומים של תפוז ועל כן הכותבים בפורום מתבקשים שלא לחרוג ממנו. גלישה מהנה.                                

הנהלת הפורום:

אודות הפורום ישעיהו ליבוביץ-הגותו

ברוכים הבאים לפורום "ישעיהו ליבוביץ- הגותו" שמטעם עמותת "לשמה". זהו גם המקום לעידכונים על פעילויות העמותה. מטרת הפורום היא לשמש במה ציבורית עליה יתקיימו דיונים הן אודות ליבוביץ והגותו והן אודות עינייני היום והשעה. פורום זה כפוף לתקנון הפורומים של תפוז ועל כן הכותבים בפורום מתבקשים שלא לחרוג ממנו. גלישה מהנה.                                

כשספר נולד

מאת: ריקי  פורסם: 26/12/2005  עדכון אחרון: 26/12/2005  
 

כשספר נולד

דברים אלה נכתבו זמן מה לאחר שהספר "רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ" ראה אור. מלכתחילה הם נערכו במתכונת של מכתב, שהופנה אל עורכי הספר. ברם, אותו מכתב מעולם לא נשלח לתעודתו. עתה (דצמבר 2005), משזכינו לספר חדש של ליבוביץ, החליט המחבר להעמיד את הדברים לשיפוטו של הציבור. חלקם יפה רק לאותו הספר, חלקם יפה לכל עת.

מה יש בספר זה שאין בקודמיו? מצד רעיוניו הכלליים אין הוא אלא חזרה על דברים שנאמרו פעמים רבות ונכתבו ביותר ממקום אחד, ומבחינה זו אין בו חידוש. אלא שכמו בכל ספר של ליבוביץ, וכן בכל שיחה ובכל הרצאה ובכל מאמר, יש בו כדי להאיר מזווית חדשה, או שמא נאמר מזוויות חדשות, גם רעיונות ישנים. זו הסיבה שליבוביץ הוא לעולם איש דברים מרתק, בין בע"פ ובין בכתב, וגם אם הוא חוזר שוב ושוב על ניסוחים דומים ואפילו זהים, תמיד תהיה עוד תוספת ועוד התנסחות חדשה, הזורה אור חדש על אותם הדברים עצמם. ויש הרבה שאותו האור איננו נגלה כולו בבת אחת, ואדם קורא בו וחוזר וקורא בו, והאור בוקע ועולה ומתגבר בכל קריאה וקריאה, ומתוק האור לעינים.

אבל יש כאן עוד יותר מכך. ספר זה, מה שאין כן ספריו האחרים של ליבוביץ, פותח לנו צוהר אל בית מלאכתו של האומן. בספר זה אנו רואים את דברי ליבוביץ נובעים ממקור חיותם, מן החיים עצמם, מן הארועים והנסיבות וההקשרים המיוחדים שעל רקעם נאמר מה שנאמר. אם בכל ספריו של ליבוביץ אנו אוכלים מן הפירות, הרי בספר זה אנו מעמיקים לשורשים; ואין דומה מי שאוכל מפרי העץ למי שאוכל מן העץ עצמו ומשורשיו, שרק אז עומד הוא על בוריו, ורק אז יונק הוא את לשדו, לשד החיים. יותר מבכל ספר אחר של ליבוביץ, מפעפעת ורוחשת וגועשת בספר זה חיוניות גדולה. מקורה בעובדה שהוא עשוי אסופת מכתבים, שהם הקרובים לשיחה החיה פנים אל פנים. ומעשה גדול עשיתם שחשפתם מכתבים אלה לעיני הרבים, שע"י כך אפשר לכל אחד לשוחח עם ליבוביץ פנים אל פנים. בזה אתם ממשיכים את דרכו הטובה, שכל חייו דיבר אל החיים ועל החיים, וכל תורתו שבכתב אף היא טבועה בחותם תורת החיים, התורה שבע"פ, ואתם ודאי יורדים לסוף כוונתי.

אף מצד תוכנו ומצד הנושאים הנדונים בו טבוע הספר כולו בחותם ליבוביציאני מובהק. ניכר היטב שהעושים במלאכת הספר יודעים ומכירים לפני ולפנים את אשר לפניהם. אין צריך לומר שהספר אינו ממצה את כל תורתו של ליבוביץ, ואין גם לצפות ממנו שיעשה כן. אבל הוא מצייר נאמנה את עולמו של האיש. דברים אלה אינם מכוונים כמובן לתוכן המכתבים, שהרי כולם פרי רוחו של ליבוביץ הם; אלא הם מכוונים למלאכת המיון והסידור והניפוי וההכרעה מה יכלל בספר ובאיזה אופן. מלאכה זו מלאכתם של עושי הספר היא, ומלאכת מחשבת היא. גם בהגותו של ליבוביץ, ואולי בייחוד בהגותו של ליבוביץ, קל מאוד ליפול בפח ולהכשל בעיוות ובסילוף דבריו ועולמו, אפילו במלאכה שכזאת. עורכי הספר לא נפלו בפח זה, ועשו מלאכתם באמונה.

אם אני בא לספר בשבחו ובחשיבותו של כל מכתב ומכתב איני מספיק אפילו אאריך ימים כמתושלח. אבל אין אני יכול להמנע מלהזכיר לפניכם שניים או שלושה מכתבים.

בעונג רב, כאדם שמצא אבידה שחיפש אחריה ימים הרבה, קראתי את תגובתו של ליבוביץ על דבריו של יוחנן סילמן בעניין השקפתו של ליבוביץ על היהדות השאובה כביכול מקאנט (עמ' 489-488). יכולני להעיד על עצמי, אף שאין בידי כל ראיה לכך, שכך בדיוק הגבתי אף אני למקרא דבריו של מר סילמן עוד בשעתם, ז"א עוד לפני שנים רבות. הלוא מי שקורא את ליבוביץ מתוך הכתוב ולא בעיני רוחו, לא ימצא בשום מקום שליבוביץ מסמיך את דיונו באיזשהו תחום של יהדות על קאנט. אמנם ליבוביץ מזכיר את קאנט במקומות הרבה, אך תמיד כאנטי-תיזה ליהדות, ולא כקרוב אליה, ואין צריך לומר שלעולם לא כמי שבידו "להסביר" את היהדות, או את תפיסתו של ליבוביץ את היהדות.

מכתבו של מר מ' ותשובתו של ליבוביץ בעניין המילות הנרדפות (עמ' 514) הם פנינה ספרותית יקרה. יש להודות על האמת שמר מ' איננו כאחד הריקים שיצא קצפם על ליבוביץ, ויצאו בדברי גידופים וחרפות, אלא ידע לעטוף את עוקצו בנופת צופים. אבל לא ידע אותו פיקח מפוקח לפני מי הוא עומד ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון. חבל שאין בספר עוד מכתבים מן הסוג הזה, וליבי אומר לי שמצויים הם באמתחתכם.

לבסוף אציין את המכתבים לאחותו (עמ' 515 ואילך). עלי עשו מכתבים אלה רושם גדול, וסוף סוף נתבאר לי על ידם עניין שהייתי תמיה עליו ימים הרבה. אני מעולם לא הצלחתי להבין את שורשיה של מה שמכונה "הראיה האונטולוגית" לקיום האלהים. "ראיות" לקיום האלהים הן כמובן הבל (ולעומת זה - ראו דבריו של ליבוביץ בספרו 'אמונתו של הרמב"ם' על דיונו של הרב ב'מורה' באותו נושא), אבל הואיל ואני אוחז בדעה שגם בהבל יש שיטה וגם בשגעון יש הגיון, רציתי לירד לסוף דעתם של בעלי אותה "ראיה", ולא עלתה בידי. עד שבאו אותם מכתבים לנחמה ופקחו את עיני. ומצאתי שם כתוב "...כי שיטתם בזה היתה פשוטה מאוד: כל משפט וכל היקש הגיוני בהכרח מתאים עם המציאות, כמאמר שפינוזה...". נו טוב, כשליבוביץ מסביר - הכל נעשה פשוט. אפילו שפינוזה.

וממה שיש בספר אל מה שאין בו. פגם אחד מצאתי בספר, שלא מצאתי בו מכתב אחד לעגנון. יודע אני שקרוב היה ר' ישעיה אצל ר' שמואל יוסף, אם לא בגופו הרי ברוחו (והרי הכירו זה את זה). וכן אני אומר, הוא הדבר אשר אומר ליבוביץ, הוא הדבר אשר אומר עגנון. אמנם איש איש בסגנונו ובדרכו המיוחדת לו, זה באומר ובמחשבה וזה בסיפור ובמעשיה, אבל שניהם לא אמרו אלא דבר אחד. ומוזר שהמחקר הסיפרותי, הן בליבוביץ והן בעגנון, טרם עמד על הדבר הזה. ולכן שוב ליבי אומר לי שודאי היתה ביניהם חלופת מכתבים, ואם לא היתה - ראויה היתה להיות. אבל אפשר שליבי מטעני, וזהו שאמרה תורה "ולא תתורו אחר לבבכם...". מכל מקום מתנחם אני בקלטת השמורה עימי, שבה הקלטתי פעם שיחה ברדיו - ישעיהו ליבוביץ ועמוס עוז מדברים עגנון. אוצר של ממש.

עוד הסתייגות רוצה אני להשמיעכם, אם תאבו לשמוע; ולא בעניין הספר עצמו אלא בדבריכם "על פרופ' ליבוביץ".

כותבים אתם בעמ' 11 בפיסקה השלישית "ליבוביץ זכה להכרה כאחד מגדולי ההוגים היהודים בדור האחרון". כמי שמצווים ללכת בדרכיו של ליבוביץ, עלינו להודות על האמת, גם אם היא קשה. ליבוביץ לא זכה להכרה זו, על כל פנים לא זכה להכרה ציבוריתככזה. את ליבוביץ, הראוי להכרה לא רק כאחד מגדולי ההוגים היהודים בדור האחרון, אלא כאחד מגדולי הגדולים סתם, לאו דווקא היהודים, ולא רק בדור האחרון, את ליבוביץ זה - מכירים יחידים בלבד. ואפילו יחידים אלה רבים הם, ואני יודע שהם רבים, עדיין אי אפשר לראות בכך הכרה ציבורית. פרשת פרס ישראל וכל שנלווה אליה היתה רק סימן אחד מהרבה לדבר הזה.

לצערנו הרב, ובאמרי לצערנו אני מתכוון אליכם ואלי ואל עוד רבים, אבל בהחלט לא אל רוב הציבור, לא היתה לדבריו של ליבוביץ השפעה כלשהי על המציאות, לא היהודית (הדתית) ולא הישראלית. כל קריאותיו להפרדת הדת מהמדינה, לחקיקה הלכתית חדשה של הילכות חברה ומדינה, להסתלקות מן השטחים הכבושים, לטיהור השלטון מנגע השחיתות (קודם טעיתי וכתבתי שחיטות. במחשבה שניה אפשר שלא הייתי מתקן), ומעל לכל אלה - מלחמתו מלחמת החורמה בעבודה הזרה, כל אלה נפלו על אוזן אטומה ונפש ערלה.

מי כמו ליבוביץ ידע והכיר את הדבר הזה לאשורו. אבל, כממשיך דרכם של נביאי ישראל, נביאי האמת, ידיו לא רפו וברכיו לא כשלו. ואתם ודאי ערים לדבריו במקומות הרבה, שמ"ח נביאים וז' נביאות שעמדו לישראל לא החזירו למוטב אפילו נפש אחת. וזה דווקא מסימניו של נביא האמת, שאין נשמעים לדבריו.

אין אני מרמז בזה כמובן שליבוביץ היה נביא או קרוב לנביא, דברים שכבר נאמרו עליו, והוא היה בודאי דוחה אותם על הסף ובתוקף רב; אף על פי שאם נקבל את תפישתו של ליבוביץ את הנבואה, בעקבות הרמב"ם וביחוד בעקבות דברי התוספות שאותם הוא מצטט הרבה ש"אין הנביא נתנבא אלא על מה שראוי להיות" - אין טענה כזאת בגדר אבסורד גמור. אבל משהו מן הנבואה ודאי היה בו, והמשהו הזה היא האמת. בהתאם למקומה של האמת בתורה ובנביאים ובעולמה של היהדות בכלל, וביחוד בעולמו של הרמב"ם, יוצא ליבוביץ למלחמתה של האמת. וכאחד מגדולי האמונה, האהבה והיראה שבכל הדורות, זוהי איננה האמת המוסרית, אלא האמת הדתית-אמונית דווקא, ברוח מאמר חז"ל : "חותמו של הקב"ה - אמת". אנו מצווים ללכת בדרכו.

עוד אתם כותבים באותו מקום בהמשך: "בתפיסתו את היהדות נקט עמדה אמפיריציסטית הרואה באורח החיים של קיום תורה ומצוות את עיקרה של הדת, וסוגיות אמוניות ורעיוניות טפלות לו". ואני אומר, בתפיסתו את היהדות רחוק ליבוביץ מכל עמדה פילוסופית מסוימת, אמפיריציסטית או אחרת. ודומני שתתקשו מאוד להפריך את הטענה שבשום מקום בספריו אין ליבוביץ מעמיד את היחס שבין קיום התורה והמצוות לבין סוגיות אמוניות ורעיוניות על היחס שבין עיקר וטפל. ניסוח כזהאינו בנמצא (באשר למאמריו שלא כונסו בספריו איני יכול לחוות דעה, אך יש יסוד איתן לסברה שגם שם לא תמצאו דבר מעין זה). אמנם אני ער לכך שדבריו ניתנם להתפרש בדרך זו, ועובדה היא שאתם, כרבים אחרים, כך פירשתם. אבל זו טעות. הניסוח שלכם נראהכקרוב לניסוחיו של ליבוביץ וכתרגום נאות שלהם, אך לאמיתו של דבר אין אותם ניסוחים ניתנים להתרגם כדרך שתירגמתם אתם. אם יש בכם כוח - אסביר.

ליבוביץ דן ביחס שבין אורח החיים של תורה ומצוות לבין סוגיות אמוניות ורעיוניות, שלשם הנוחיות והקיצור נכנה אותו כיחס שבין הלכה לאמונה, בשני מישורים, או בשני רבדים, שאי ההבחנה ביניהם היא היא המובילה לטעות שטעיתם (למעשה בשלושה, אך בשלישי אין לי עניין כאן).

ברובד הראשון דן ליבוביץ במקומן של ההלכה והאמונה ביהדות, כאשר המונח "יהדות" מכוון - ברובד זה - לציון תופעה היסטורית-אמפירית. אם דנים ביהדות במובן זה, אזי קיימת ועומדת "העובדה שהיהדות כתופעה היסטורית ספציפית ובעלת זהות ורציפות של שלושת אלפים שנה לא התגלמה אלא בדבר אחד - במצוות מעשיות, המצטרפות לבנין שיטתי בצורת ההלכה; ורק זהו ייחודה ההיסטורי-אמפירי האובייקטיבי של היהדות, ללא כל הערכה סובייקטיבית לדבר זה" ("מצוות מעשיות", בתוך 'יהדות עם יהודי ומדינת ישראל, עמ' 16-15. זהו רק ניסוח אחד מהרבה הקרובים לו קירבה של כמעט זהות). הדגשתי את הסיפא של הפסוק (שאינו מודגש במקור) על מנת להבליט את ההבדל בין האמור שם לבין הניסוח שלכם. ההיגד שהיהדות - כתופעה בהיסטוריה האנושית - התגלמה בהלכה ולא באמונה הוא היגד עובדתי אובייקטיבי, ואין בו כל הערכה. לעומת זה, הניסוח שלכם כבר יש בו גוון של שיפוט והערכה; שהרי עיקר וטפל אינם עניינים אובייקטיביים אלא מבטאים שיפוט סובייקטיבי.

המשיגים על דברי ליבוביץ בעניין זה טוענים, שדבריו אינם בגדר היגד אובייקטיבי ואינם משקפים את המציאות היהודית כפי שהיא, אלא מבטאים את הראיה הסובייקטיבית שלו, המסלפת ומעוותת את המציאות ה"אמיתית". הלא כולנו יודעים שעולמה של היהדות מלא וממולא בדברי אמונות ודעות, תיאולוגיה ופילוסופיה, מוסר ודרך ארץ, חסידות ומשיחיות, מיסטיקה וקבלה, קמיעות ומזלות ואפילו שדים ורוחות. היכן מקומם של כל אלה?

על כך עונה ליבוביץ "ערכי האמונה, הקטיגוריות של ההכרה והתחושה של הדת, הם בעולמה של היהדות פרשנות של מערך התורה והמצוות" (שם, עמ' 15-14); או, בניסוח שונה אבל קרוב: "ניתן לומר שביהדות האמונה היא בנין על מעל למצוות, ואין המצוות בנין על מעל לאמונה" (שם, עמ' 16). והראיה שמביא ליבוביץ לעדות שאכן כך הם פני הדברים היא, שמערך התורה והמצוות הוא הדבר היחיד שעליו ניתן לומר שלא היה שנוי במחלוקת בין כל היהודים, לאו דווקא מצד תוכנו, אלא מצד תוקפו המחייב של מערך מצוות ודינים מסויים, גם אם פרטיו נקבעו לפעמים או אפילו לרוב רק בדיעבד ומתוך מחלוקת; ואם בכל זאת נמצא מישהו שחלק על תוקפו המחייב של מערך זה, הוא מצא את עצמו מחוץ ליהדות (צדוקים ובייתוסים, מינים, נוצרים, קראים). ואילו לגבי בנין העל, לגבי הפרשנות, לגבי האמונות והדעות, ניתן למצוא, מצד אחד, חפיפה בין יהודים ללא יהודים, ומצד שני מחלוקות וניגודים חריפים בקרבה של היהדות גופא; ולא החפיפה הביאה להתמזגות ביהדות, ולא הניגודים והמחלוקות הביאו לקרע בתוך היהדות. נמצא, שהקריטריון האמפירילהתגלמותה של היהדות בהיסטוריה, לא היה אלא ההלכה.

על פניו נראה הניסוח שלכם כתמציתם של כל הדברים הללו. מהם ומהדומים להם שאבתם את "העמדה האמפיריציסטית" של ליבוביץ, ומהם ומהדומים להם היסקתם שליבוביץ רואה בהלכה את העיקר ובאמונה את הטפל. אבל כבר הערתי שהמונחים האלה מבטאים מניה וביה שיפוט והערכה, הנעדרים לחלוטין -בהקשר זה - מדברי ליבוביץ. הדימוי שליבוביץ השתמש בו, ההלכה כבנין מסד, והאמונה כבנין על, או כפרשנות, אינו ניתן לתירגום למונחים של עיקר וטפל. אולי הראיה המובהקת ביותר (אבל ודאי לא היחידה) לפגם שבניסוח שלכם מצויה דווקא בספר הזה החדש, בתשובתו של ליבוביץ למר י' (עמ' 115). אף מר י' תוהה אם יש (ולמעשה קובע שלדעת ליבוביץ אין) "טעם ליהדות בלי מצוות מעשיות". וליבוביץ משיב לו נחרצות "אני אינני רואה את המצוות המעשיות כמה שנותן טעם ליהדות אלא את היהדות עצמה. ...בלי המצוות המעשיות אין יהדות, אפילו לא יהדות חסרת טעם". שמא נאמר שבלי המצוות המעשיות אין לא רק יהדות תפלה, אלא גם יהדות טפלה אין.

שמא תאמרו, היא הנותנת. אם אין מסד אין סלון. אם אין יצירה אין פרשנות. ואני אשיב לכם, שזה בודאי נכון, אבל טענה זו מתיחסת למישור העובדתי, ואין בה משום הערכה והבחנה בין עיקר וטפל. אבל אם לעיקר וטפל, שמא לא המסד (המסמל את ההלכה), המשוקע בקרקע, אלא דווקא ה"סלון", שבו מתנהלים החיים - הוא העיקר? שמא לא היצירה הגולמית, שהיא כשלעצמה עיוורת, אלא דווקא הפרשנות עליה, שהיא המעניקה לה משמעות - היא העיקר?

אבל חשוב מזה הוא שלא נתתם דעתכם לכך, שליבוביץ דן ביחס שבין אמונה והלכה ביהדות, גם במובן אחר של "יהדות". לא "יהדות" כתופעה שנתגלמה במציאות ההיסטורית, שגם עם היותה ארוכת שנים עשויה להיות מקרית וחולפת, כמו ההיסטוריה האנושית כולה, אלא "יהדות" כמערך אמוני-דתי, שככזה הוא נצחי, אל-זמני או על-זמני, ז"א איננו כפוף לקטגוריה של הזמן. מבחינת היהדות כדת, ז"א כמגלמת את הכרתו, תודעתו ותחושתו של האדם היהודי והקיבוץ היהודי במעמדו לפני האלהים(להבדיל ממעמדו בהיסטוריה האנושית), אזי מתגלה יחס אחר לגמרי בין ההלכה והאמונה. בהקבלה מלאה ליחס שבין התורה שבכתב, כמיצגת את האמונה, לבין התורה שבע"פ, כמיצגת את ההלכה, מתגלה היחס שבין האמונה להלכה כיחס דיאלקטי מופלא, שעליו קורא ליבוביץ את הפאראדוכס הלוגי הגדול - "הדת היהודית יוצרת את האמונה שעליה היא מושתתת" (שם, עמ' 20). אם נחזור למשל הבנין נוכל לומר בהקבלה מלאה כי "המסד יוצר את הסלון שעליו הוא נשען". זהו לא רק פאראדוכס לוגי אלא אף פאראדוכס אמפירי, משום שבמציאות לעולם הסלון נשען על המסד ולא להיפך. אם לזה קוראים "עמדה אמפיריציסטית", איני יודע אמפיריציזם מהו.

הפאראדוכס הכפול הזה מבטא את העמדה האמונית-דתית היהודית האותנטית, שליבוביץ הוא נציגה המובהק, אפשר ארחיק לכת ואומר, המובהק ביותר מאז הרמב"ם. את העמדה הזו פרש לפנינו ליבוביץ בהרחבה ובהעמקה יותר מבכל מקום אחר בספרו על הרמב"ם. לו שאלו אותי הייתי מכתיר ספר זה בכותרת "אמונתו של ישעיהו ליבוביץ", אף שליבוביץ עצמו הכתירו בכותרת "אמונתו של הרמב"ם". ולשם התרתו של אותו פאראדוכס אין לי אלא להפנותכם אל הספר ההוא. אבל רמז מכל האמור שם מצוי גם בספר שלפנינו, תחת הכותרת "מה העיקר - הכוונה או המעשה?" (עמ' 126). אנא עיינו בדברי ליבוביץ שם.

לכאורה דברי ליבוביץ אלה מבטלים את כל טענותי, שהרי הוא משתמש במפורש בתיבה "עיקר". אבל תנו דעתכם שבראשית דבריו מסייג ליבוביץ את השימוש בתיבה זו, והכל נאמר בכפוף להסתייגות זו. אולם העיקר הוא שבתשובתו זו מבטא ליבוביץ תפיסה המנוגדת לניסוח שלכם. "העיקר" הוא לא המצוות המעשיות, אלא דווקא היראה והאהבה והכרת ה' שמקומן בתודעתושל האדם, ז"א - האמונה. אלא שמימושו של "עיקר" זה במציאות המוחשית הוא (ורק הוא) בעבודת ה' בקיום המצוות. בתשובה זו הולך אמנם ליבוביץ בעקבות הרמב"ם, ואף את תשובתו הוא שם בפי הרמב"ם, אבל כל בר דעת יבין שלו סבר ליבוביץ אחרת, לא היה בוחר להביא את דברי הרמב"ם דווקא.

אם כן, מהי התפיסה "האמיתית" של ליבוביץ? התלמוד עיקר או המעשה עיקר? האמונה עיקר או ההלכה עיקר? תשובתי על שאלה זו היא עיקר טענתי. לא ניתן להעמיד את תפיסתו של ליבוביץ, המעוגנת כולה במקורותיה של היהדות (תורה, מקרא, חז"ל, רמב"ם ואחרים), על היחס שבין עיקר וטפל, אלא על היחס הדיאלקטי של משוב. האמונה וההלכה מזינות זו את זו ונשענות זו על זו ונבנות זו על זו, ואי אפשר להצביע על מי מהן ולומר - כאן המקור וכאן העיקר. רוב דבריו של ליבוביץ על אמונתה של היהדות בכל ספריו ניתנים להצגה כנסיון לבאר את הדבר הזה.

אין בדעתי להלאותכם בציטוטים (הקיימים בשפע) על מנת לסמוך את דברי עליהם. אבל אמשול לכם משל, שיש בו כדי להעמיד את דברי ליבוביץ על עיקרם.

משל למה הדבר דומה? לעצם ותואריו. לכאורה גם כאן ניתן לומר שהעצם עיקר, ותואריו - שהם מגוונים, מתחלפים ומקריים ואין להם עמידה כשלעצמם אלא בזכות העצם הנושא אותם - טפלים לו. אבל אין אנו, יצירי אנוש, מכירים עצם ללא תואר. העצם כשלעצמו, המופשט מכל תואריו, אינו ניתן לנו להשגה. אין אנו משיגים את העצם אלא באמצעות תואריו, ובסגנון הפילוסופי של ימי הביניים - באמצעות מקריו. מה כאן העיקר ומה כאן הטפל?

ועוד משל, הקרוב קירבה יתרה לעולמו של ליבוביץ. משל למה הדבר דומה? לחיים ולתהליכים המתרחשים בחיים. ליבוביץ רואה בהבחנתו של קלוד ברנארד בין שני אלו את העיקרון היסודי של מדע הביולוגיה המודרני. שוב, גם כאן ניתן לכאורה לומר שהחיים עצמם הם העיקר, שכן כל התהליכים המתרחשים באורגניזמים החיים לא נועדו אלא לשמר את החיים האלה. אבל אנו אין אנו מכירים את החיים כשלעצמם, אלא רק את התהליכים המתרחשים בהם. אם כן, החיים עצמם הם חסרי משמעות בעבורנו, ואין אנו יכולים לפטור את תהליכי החיים, שרק אותם אנו יודעים ומסוגלים להבין, כדבר טפל. אבל מתוך זה בודאי ובודאי שאין אנו רשאים לומר על אותם חיים שהם הצד הטפל, שהרי הם התכלית, הם העיקר.

אולי על יסוד שני המשלים האלה ניתן להבין את דבריו של ליבוביץ, ששום אמפיריציסט לא היה מוכן לקבל בשום אופן: " "חיים על פי ההלכה", יצירה של ספירת קדושה ע"י המצוות המעשיות - האם זוהי תכלית הדת? על שאלה זו יש לענות לאו והן" (יע"מ, עמ' 34). המושגים "קדושה" ו"תכלית" אינם קיימים במילונו של האמפיריציסט. תשובה של לאו והן גם יחד עשויה להוציאו מדעתו. זוהי תשובתו של יהודי מאמין. כל נסיון לבטא את האמונה במונחים השאובים מן הפילוסופיה הכללית שמחוץ לאמונה - לא יצלח.

אין תגובות

הודעות אחרונות

20:01 | 17.07.20 יורם771
21:19 | 18.06.20 נחמדה וחכמה
20:14 | 14.06.20 ד.ר. דוליטל

חם בפורומים של תפוז

חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ