לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן
55335,533 עוקבים אודות עסקים

פורום מידענות וספרנות

הפורום מיועד למידענים ומידעניות, ספרנים וספרניות באשר הם, בין אם הם עוסקים במקצוע, עדיין לומדים, מחפשים עבודה או סתם מתעניינים.מטרת הפורום היא לתת במה להתייעצות בשאלות ודילמות מקצועיות קטנות כגדולות, ולדיונים משותפים מסוגים שונים ומגוונים בתחום.

אודות הפורום מידענות וספרנות

הפורום מיועד למידענים ומידעניות, ספרנים וספרניות באשר הם, בין אם הם עוסקים במקצוע, עדיין לומדים, מחפשים עבודה או סתם מתעניינים.מטרת הפורום היא לתת במה להתייעצות בשאלות ודילמות מקצועיות קטנות כגדולות, ולדיונים משותפים מסוגים שונים ומגוונים בתחום.

זכויות יוצרים בעידן המידע

מאת: אביטל גילדין וחנה קפויה  פורסם: 23/10/2005  עדכון אחרון: 23/10/2005  
 

מבוא

 

מיום שבו החלה ההכרה החוקית בזכויות יוצרים ועד היום – קיים מתח רב בין זכויות אלו לבין חופש המידע וחופש הביטוי, או במילים אחרות – זכויות המשתמש. ההתפתחויות הטכנולוגיות שהתחוללו לאורך המאה ה-20 ועד ימינו תבעו שינויים גם בנושא הקניין הרוחני וזכויות היוצרים. ככל שגדלה האפשרות להעברת מידע – כך גדל המתח שהוזכר לעיל. כיום אנו עדים לאפשרויות זרימת מידע שכמותן לא נראו בעבר, ולכן היום, יותר מתמיד, עומדת על הפרק כל העת שאלת זכויות היוצרים מול חופש המידע, והמתח ביניהם גדול מתמיד.

בעבודה זו בדקנו את הנושא מכמה היבטים; ראשית, בדקנו את תחום זכויות היוצרים מראשית התפתחותו ועד ימינו. בנוסף, בדקנו את היחס בין זכויות היוצרים לחופש המידע והביטוי, כשאנו מתמקדות בעידן המידע הדיגיטלי, ובחנו אם וכיצד השתנה האיזון בין שני קצוות אלו לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות של השנים האחרונות, מהן השלכות המצב הנוכחי – לטוב ולרע, ומה אפשר, או אפילו צריך לעשות לפתרון הבעיות העולות מהנושא. שכן, כפי שנראה בהמשך, נדמה כי התחום המשפטי מתקשה להדביק את קצב ההתפתחויות הטכנולוגיות.

 

שיטת העבודה ואיסוף החומר

 לצורך העבודה נעזרנו במספר מקורות, שמרביתם מקוונים, ולחלקם ניתן להגיע הן בצורה פיזית – למשל, לכתב-העת עצמו – והן בצורה מקווונת[1]. חשוב לציין שלעיתים פרק או אפילו פסקה אחת בעבודה מסכמים חלקים של שני מאמרים או יותר. במקרים אחרים, בהם, למשל, ציטטנו ממאמר, או שהפסקה מתייחסת למאמר ספציפי – מראה-המקום מופיע בהערת שוליים בתחתית הדף. מובן, שבסוף העבודה מוצגת רשימה ביבליוגרפית מלאה. כמו דברים רבים, גם זכויות היוצרים בישראל מושפעות במידה רבה מהמודל האמריקני, ולכן חלק מהמאמרים עוסקים בנהוג בתחום בארה"ב, אך ניתן להבין מהם רבות גם על המתרחש בישראל. לסיום – נושא זכויות היוצרים והשינויים שחלו בו בעידן המידע הוא נושא רחב מאוד, ומובן שקצרה היריעה מלהכיל את כל מה שניתן לומר בנושא – לפיכך בחרנו להציג את הדברים החשובים והמשמעותיים ביותר, שיש להם, לדעתנו, נגיעה יומיומית בחיים של כולנו, בין אם רובנו מודעים לכך ובין אם לאו.

 

 

                                     תולדות זכויות היוצרים

 

זכות יוצרים היא מערכת זכויות, שהחוק מעניק ליוצרים בתחומי הספרות והאמנות לגבי יצירותיהם המקוריות. במסגרת זו שומר החוק על עבודת היוצר ע"י מתן הגנה ליצירתו על כל צורותיה: ספר, מאמר, מחזה, הרצאה, לחן, תמונה, פסל, בניין, סרט וכיו"ב[2].

פסק-הדין הראשון בתחום ניתן ב-1774, ונקבעו בו שלושה עקרונות:

  1. בידי המחבר הזכות הבלעדית להחליט אם לפרסם את הספר או לא.

  2. בעקבות פרסום הספר, המחבר אינו מאבד את זכויותיו.

  3. לפי המשפט המקובל הזכות על הספר קיימת לצמיתות, והיא ניתנת להגבלה ע"י חוק חירות[3].

מן ההיסטוריה ניתן ללמוד כי חוקי זכויות-יוצרים נוצרו כתגובה להתקדמות הטכנולוגיה. לדוגמא, החוק האנגלי לשמירת זכויות-יוצרים נחקק כשהומצאה הדפסת העיתון, שאפשרה הפצה של כתבי ורעיונות הכותבים בעיתון. במאה הקודמת, כשהחלו להשמיע יצירות מוסיקליות ברדיו ובטלוויזיה, קמה התנועה להגנת זכויות-יוצרים בארה"ב, שקראה לשינוי מקיף בחוק להגנת זכויות-יוצרים. ההכרה בצורך בכך התקבלה רק ב-1955, והחוק שונה ב-1964. עם הקמת הטלוויזיה בכבלים ב-1974 השתנה החוק שוב, וב-1976 נעשתה עבודה יסודית, והחוק חולק לפי הנושאים בהם הוא עוסק: רדיו, טלוויזיה, עיתונות וכו'. יצירות שנוצרו לאחר ינואר 1978 הן בעלות 50 שנות זכויות-יוצרים אחרי מות הכותב, מלבד עבודות שנכתבו ע"י פסיאודונים או יוצרים אנונימיים. יצירות אלו הן בעלות 75 שנות הגנה מרגע יצירתן.

עם כניסת המחשבים והתוכנות בשנות ה-80, היה צורך לטפל גם בסוגיה זו, היות וההתפתחות המהירה גרמה ליוצרים רבים לאבד את יצירתם ע"י העתקות. לראיה מקרה "לוטוס" נגד "בורלנד" (Lotus vs. Borland): חברות ענק המייצרות שידורי טלוויזיה בכבלים נמכרו והבעלים החדשים החלו להפיץ ולמכור קלטות ישנות של תוכניות טלוויזיה לכל החפץ בכך, בטענה שהתכניות כבר הוקרנו, וכל מי שרצה יכול היה גם להקליט אותן, כך שזו איננה הפרה של זכויות-יוצרים. דבר דומה קרה בתחום המחשבים – חברות נמכרו, והפיצו תוכנות ישנות למכירה חופשית, היות והן לא היו עוד רלוונטיות.

ביוני 1991 עתרו בעלי יצירות ויזואליות וקיבלו גם הן הכרה בזכויות-יוצרים על יצירותיהם. היוצרים זכאים לבעלות על עבודותיהם, ולזכויות קניין רוחניות.

 בפברואר 1993 הקים נשיא ארה"ב ביל קלינטון את ועדת I.I.T.F (Information Infrastructure Task Force). ועדה זו בדקה את חוק זכויות היוצרים לאור התקדמות הטכנולוגיה והכמויות האדירות של המידע לסוגיו השונים, אשר חשופים כיום לעין כל. לאחר בדיקה זו פסקה הוועדה, כי החוק אינו עונה על כל ההיבטים הטכנולוגיים הקיימים בימינו, וכי יש לשנותו. השינויים חייבים להיעשות, היות והם עשויים להשפיע על החלטות בתימ"ש.

האינטרנט הוא משאב מידע חשוב וחיוני בימינו, אך יש לשמור גם על טובת הכותבים והיוצרים בבמה זו. זכויות-יוצרים יכולות לחול גם על כותבים ברשת, אך יש להגבילן, מכיוון שאין אפשרות פיזית לעקוב אחר שימוש ברשת, והיא נוצרה כדי לאפשר הפצת מידע חופשי לכל, ויש להתחשב גם בכך. הכותבים צריכים להיות מודעים לכך, שאם הם לא מגבילים גישה לעבודתם באמצעות תשלום, הם מאבדים את זכות-היוצר לטובת שימוש חופשי במידע, ואף ברעיונות עצמם, ובמקרה כזה – החוק לא יתחשב בהם.

 בעזרת מנועי חיפוש, מאפשרת הרשת גלישה וכניסה לאתרים בעזרת ה"מטמון", המכוון את הקורא ישירות למידע המבוקש. גם שמירת אתרים כ"מועדפים" מעתיקה, בעצם, את האתר למחשב, ויוצרת הפרה של זכויות-יוצרים. לצערנו, החוק לשמירת זכויות-יוצרים עוד לא נתן את דעתו בעניין. ישנה גם מחלוקת בנודע לעבודות שטרם פורסמו לעיון הציבור, אך הושמו ברשת כדי לקבל חוות דעת עמיתים. החוק ממליץ להעמיד לדין בעוון פלגיאריזם כל העושה שימוש בעבודות אלו.

חוק שמירת זכויות יוצרים מגן על:


  1. יצירות ספרותיות.

  2. יצירות מוסיקליות, לרבות עיבודים.

  3. יצירות דרמה, לרבות עיבודים.

  4. יצירות פנטומימה ומחול.

  5. יצירות פיסול, ציור וגרפיקה.

 

  1. סרטים.

  2. מוסיקה מוקלטת או אלקטרונית.

  3. יצירות ארכיטקטורה.

  4. מוצרי היי-טק (תוכנות, משחקים וכו').

 

הפרת זכויות-יוצרים מוגדרת כשמירה של יצירה מהרשת על גבי תקליטון, מחשב, הדפסה או התקן CD-ROM. כל העושה כן, יכול לשנות או לפגום ביצירה המקורית, ובכך לפגוע ברעיונות המקוריים של הכותב או היוצר.

רוב היצירות הידועות כמוגנות ע"י החוק הן יצירות ספרותיות. בעידן הדיגיטלי נוצרו בעיות בתחום זה: מה לגבי ספרים אלקטרוניים? שירים ברשת? ספרים מעובדים? לכן החוק מתייחס גם ליצירות ספרותיות שעובדו לסרטים, פורסמו באינטרנט, או הוקלטו בהקלטות אודיו על גבי קלטות, וכן ליצירות מתורגמות. יצירות המועברות לפורמט אינטרנטי, כולל פרסום היצירה ברשת, כתיבתה במחשב, העברה לדיסקט נייד או לסידי-רום, חייבות לקבל את "הגנת הכותב", ולהיות מזוהות, כדי שזכויות-היוצרים יתפסו לגביהן.

 פשטני מדי יהיה להניח שזכויות-היוצרים מאוגדות יחד כדי להגן מפני העתקת היצירה. נכונה יותר ההנחה, כי בידי בעל היצירה נמצאת הזכות להחליט על רמת חשיפת היצירה, ומתן רישיון לפרסומה, בכמה קטגוריות:

  1. פרסום העבודה.

  2. שימוש בעבודה לצורכי לימוד וציטוט.

  3. הפצת העבודה – צילומים, השכרות והשאלות.

  4. עיבוד העבודה לסרט, הקלטה וכיו"ב.

  5. הצגת העבודה בציבור.

יוצרים שהכינו יצירה מסויימת עבור מוסד לא ייחשבו כבעליה, אלא אם כן המוסד בחר לעשות כן, ולציין במפורש את שם היוצר. לעומת זאת, בעל יצירה פרטית, שבחר להעניק אותה למוסד יחד עם זכויות-היוצרים, יכול לקחתה חזרה, ואיתה את זכויות-היוצרים.

החוק האמריקאי לשמירת זכויות-יוצרים מתייחס גם לספריות; בסעיף 108 לחוק כתוב, כי לספריות יש זכויות מיוחדות בכל הנוגע לזכויות-יוצרים של יצירות מודפסות בכלל, ודיגיטליות בפרט, מכיוון שברשותה נמצאים מספר עותקים לגיטימיים מיצירות מסויימות. ספריות רשאיות לשחזר פרקים מספרים בכל פורמט, וכן לשכפל קלטות וידאו/אודיו, או לסרוק/לצלם פרקים לצורכי לימוד בלבד. עוד על זכויות-יוצרים וספריות – בפרק המוקדש לנושא בהמשך[4].

 

 

 

 

זכויות יוצרים, חופש מידע, ומה שביניהם

 

מהות דיני זכויות יוצרים – הגישה התועלתנית

כאמור, מול זכויות היוצרים ניצב אינטרס ציבורי להרחיב ככל הניתן את השימוש ביצירה, ולאפשר לציבור רחב להיחשף אליה, וכך להגדיל את התועלת החברתית שלה. התפיסה המרכזית של זכויות היוצרים בדין הישראלי היא התפיסה המכשירנית/תועלתנית, לפיה הזכות המוענקת ליוצרים כדי שיהיה להם תמריץ ליצור היא אמצעי שנועד להרבות יצירה. ביסוד תפיסה זו נמצא מתח: התכלית הציבורית תושג ע"י הענקת הזכות ליוצר, אך משמעות הזכות היא שהציבור מגביל את יכולתו להשתמש ביצירה. ביהמ"ש העליון בישראל הוסיף הערה מרכזית: "במשפט האנגלו-אמריקאי נתפסת ההצדקה הבסיסית לדינים אלו כרצון לתת תמריץ ליוצר על-מנת להשיג נגישות מקסימלית של היצירה לציבור הרחב. מורשתם של דיני זכויות-היוצרים הישראליים היא מורשת זו".[5] כלומר, הציבור הוא תכלית זכויות-היוצרים, וזכויות-היוצרים – אמצעי. מטרת הזכויות לעודד יצירת והפצת יצירות, לעודד את הגיוון בביטויים ובידע הקיים וכד'. ביסוד הגישה התועלתנית נמצאת האמונה שליצירה האנושית יש תפקיד חברתי וציבורי חיוני, ושהן סוג של אמצעי תקשורת, והיא רואה ביוצר בעיקר כלי לקידום מטרות חברתיות ואינטרסים ציבוריים, ולא אובייקט עצמאי הראוי להגנה[6]. האינטרס הציבורי מורכב: יש לקלוט מידע, להפכו לחלק מהידע האנושי והשיח הציבורי, ולבנות ממנו עוד מידע וידע – וכל זה תוך שיתוף מירבי של הציבור. חשיפה ליצירה/מידע אף מעודדת יצירת מידע חדש ויצירות חדשות. זהו דבר חיוני להתפתחות התרבות, האמנות, המדע והטכנולוגיה. היבט זה נעדר מהשוואת יצירות לגורמים חומריים, וההתמקדות בהגנת היצירה מסיטה את הדגש מהיות הזכות אמצעי להשגת מטרה כלל ציבורית, והופכת אותה למטרה.

 

המתח מתגבר בעידן הדיגיטלי

בעוד שהטכנולוגיה בימינו מאפשרת הפצה זולה ויעילה של מידע בכמויות גדולות, ללא תלות בגבולות גיאוגרפיים ובמהירות אדירה – היא מאפשרת גם שליטה נרחבת וחסרת תקדים בהבאת המידע לציבור, בשימושים בו, ואפילו בגישה אליו בלבד. עובדה זו עשויה לפגוע בגישה התועלתנית של זכויות היוצרים, לפיה נועדו הזכויות לעודד יצירה לצורך קידום מטרות חברתיות וציבוריות, ולא כדי להגן על האינטרס הפרטי של היוצר.

יובל קרניאל ואהוד נסימיאן[7] כותבים במאמרם על שני קצוות – "המקסימליסטים" ו"המינימליסטים", כשהראשונים תומכים במתן הגנה רחבה של זכויות יוצרים, כדי למנוע פגיעה קניינית בנכסיהם הרוחניים[8], ואילו האחרונים דואגים שמא ייפגעו חופש הביטוי והזכות לשימוש הוגן[9] פגיעה קשה מהאפשרות לשלוט בשימוש ביצירה באמצעים טכנולוגיים באופן חסר-תקדים, שלעיתים גם לא מותיר פתח לבחירה או למיקוח בין המשתמשים לבעלי הזכויות.

 לפני העידן הדיגיטלי נוצרו דיני זכויות היוצרים הן כדי להעניק ליוצר תמיכה כלכלית, והן כדי להגן על השקעת המפיצים והמו"לים, שפעלו בסביבה עסקית בעלת סיכונים רבים. עלויות ההפצה והשיווק איחדו את האינטרסים של היוצרים והמו"לים, ונוצרה ההצדקה למתן הגנה של זכויות-יוצרים לשני הצדדים השותפים הללו. נשאלת השאלה האם המרחב הממוחשב לא משנה את תנאי העבודה הראשוניים בהם פעלו הגורמים הללו, ואם כן – מהי נקודת האיזון הנכונה בין היוצרים והמו"לים לבין המשתמשים במרחב זה? רשת האינטרנט מאפשרת הפצת מידע באין-ספור עותקים ובמהירות אדירה; המדיה הדיגיטלית מייתרת את הצורך להטביע מידע על חפץ פיזי (נייר, קלטת וכיו"ב), ובכך מקלה על העתקתו והפצתו, והופכת את עלות ההפצה במרחב הממוחשב לזניחה כמעט. למעשה, כל אדם יכול להיות מפיץ וספק תוכן של מידע בפורמט דיגיטלי, בקלות ובזול. בנוסף – בשיטות המיושנות הקלטת אודיו ו/או אודיו-ויזואלית או צילום של מסמך הם פחותים בהרבה באיכותם מהמקור, וככל שנוצרים עותקים מעותקים, ולא מהמקור, הולכת האיכות ויורדת. ואילו הטכנולוגיה הדיגיטלית מאפשרת יצירת עותקים זהים למקור, כשהאיכות נשמרת מעותק לעותק. גם העלויות והמהירות השתנו – עלות יצירת עותקים אנלוגיים היא יקרה יותר, ולעיתים לא ניתן לעשות זאת בבית (רוב האנשים זקוקים, למשל, לשירותי צילום או כריכה), לעומת עלות כמעט אפסית של יצירת עותקים דיגיטליים בבית, במהירות תעשייתית. לעומת ספר, למשל, ייצור עותק נוסף של תקליטור הוא קל, זול ופשוט מאוד, והשימוש בו רב-פעמי. לכן סביר שתועתקנה יצירות דיגיטליות רבות בהרבה משיועתקו ספרים אנלוגיים. גם אחסון של מידע דיגיטלי דורש פחות מקום, ולפיכך הוא נוח וזול יותר. היתרונות הללו פותרים את רוב הקשיים של העבר ביצירת או העתקת מידע והפצתו. נראה שמכל האמור לעיל נפגעים בעלי הזכויות. יחד עם זאת, גם בעלי הזכויות עצמם נהנים מקלות ההעתקה וההפצה של יצירותיהם; עלות ההשקעה שלהם ירדה פלאים לעומת העבר, ולכן נראה שאין כל סיבה שהעלויות לא יירדו גם עבור המשתמשים.

 במקביל, כאמור, מאפשרת הטכנולוגיה הדיגיטלית ליוצרים ולמו"לים לשלוט באופן חסר-תקדים על ההפצה והשימוש במידע. בעזרת קוד ניתן להצפין קבצים דיגיטליים, ואת השימושים שיהיו מותרים מגדיר בעל הזכויות על היצירה. הוא יכול לשלוט באפשרות העתקת המידע, במספר הפעמים שניתן לצפות ולהשתמש בו, ואף לדרוש תשלום עבור כל שימוש או זמן שימוש במידע. ולא רק הטכנולוגיה – גם דיני זכויות היוצרים נותנים ליוצר כוח משפטי למנוע מאחרים לעשות ביצירתו מגוון שימושים המוגדרים בחוק, ולהתיר שימושים שונים תמורת תשלום. מכך עולה, כי הזכויות המוקנות ליוצר מגבילות את המשתמשים והיוצרים האחרים, ואת חופש המידע והביטוי שלהם.

מיהם, אם כן, הנפגעים העיקריים? כפי שניתן לראות – הנושא מורכב ביותר, ולעיתים נראה כי התשובה על שאלה זו תלויה במשיב. בירנהק, קרניאל ונסימיאן, וכן כותבות שורות אלו, סבורים כי הכף נוטה כיום באופן בלתי-מאוזן לטובת בעלי הזכויות, תוך פגיעה בחופש המידע, ולעיתים אף בזכויות הפרט (כשאנו מתבקשים, למשל, למסור פרטים מזהים, על מנת לקבל גישה למידע ברשת). 

 

 

 

 

 

על דיגיטציה וזכויות-יוצרים

 

אל מול הטכנולוגיה המשתנה ללא הרף, מתקשה החוק לשמירת זכויות-יוצרים להתעדכן ו"לעמוד על שלו". כשבודקים מיהן הנפשות הפועלות בתחום זכויות-היוצרים, ניתן למצוא גם את ספקי הספרים, המו"לים, תעשיית הדפוס והצילום, הטלוויזיה, תעשיית הקולנוע, מתכנתים ועוד רבים אחרים. בעבר, דאג המו"ל להדפסה, הפצה וזכויות היוצרים. כיום, המו"ל אחראי לאיסוף החומרים מהכותבים, בית הדפוס אחראי להדפסה, הספק מפיץ, וזכויות היוצרים נופלות בין הכסאות. כל אחת מהחוליות בהן עוברת היצירה עד הגיעה למדפים, מעוניינת בכסף, וכל חוליה דואגת בעיקר לעצמה. בעידן המידע, בו כְּתבים ויצירות עוברים מיד ליד, ומתוכנת-מחשב אחת לאחרת, על זכויות-היוצרים לקבל יחס מיוחד ופרטני.

דאגתם העיקרית של הכותבים נוגעת לפלגיאריזם מצד הקוראים – העתקה או שינוי של חלקים בעבודתם, וגניבת הקרדיט על העבודה ע"י הקוראים. מדובר לא רק בחומר כתוב, כגון ספרים/מאמרים, אלא גם בתוכנות, קלטות אודיו/וידאו, דיסקים וכד'. ישנם שלושה צדדים המשתתפים ב"משחק": יוצרים, מו"לים ומשתמשים. המו"לים מיוצגים ע"י הטלוויזיה, הרדיו, העיתונות, מפיקים ועובדים רבים בתעשייה. אלה מהווים גוף מאוחד ואיתן, המרוויח הון-עתק על גב היוצרים והמשתמשים. מכאן שההתנגחויות על מצע זכויות היוצרים הן בלתי-נמנעות.

הסובלים מהטכנולוגיה הדיגיטלית הם המו"לים. הם הראשונים והיחידים ששולטים ביצירות, והמקום היחידי למיקוח הוא החוזה הנחתם בין המו"ל ליוצר, ובו צריך להיכלל סעיף זכויות-יוצרים. הדיגיטציה מאפשרת העתקה קלילה – מיליוני אנשים יכולים בלחיצת עכבר לקרוא יצירות ולהדפיסן ללא תשלום. יתרון זה מוענק ע"י הדיגיטציה לקוראים ללא כל מאמץ, ומידע לא מודפס מאבד מערכו בעיני הקוראים. שיטות ההעתקה של פעם – צילום, הקלטה – שוות פחות בימינו. ה"אויבים" של זכויות היוצרים התחלפו, וכעת היוצרים עומדים ישירות מול המשתמשים.

תעשיית המו"לות טוענת, שהדפסת ספר במדפסת ביתית אינה איכותית כמו רכישת ספר בחנות. טענה זו מתעלמת מהעובדה שהדבר זול בהרבה לקורא, אך רווחי עבור המו"ל, שמדפיס יותר בזול, ולכן מרוויח יותר. גם היקף הרכישות גדל, היות ויש יותר סחורה להציע, וכך המו"לים מרוויחים.

 תעשיית המו"לות צריכה לשנות את שיטות השיווק שלה, כמו תעשיית התוכנה, שחילקה תוכנות שפג תוקפן של זכויות-היוצרים לגביהן. ניתן, למשל, למכור ספרים בחבילות, וכך הקוראים לא ירגישו במחיר אותו הם מלשמים עבור ההדפסה וזכויות-היוצרים. ניסיון כזה נעשה בתחום כתבי-העת , והוא נחל הצלחה, וכך גם במספר מאגרי מידע (כמו Prodigy, Lexis-Nexis, America online ועוד).

 

זכויות הכותבים

עם כניסת האינטרנט לרוב המחשבים הביתיים, הכותבים צריכים להתחיל לחשוש מהטכנולוגיה, הלמידה השיתופית והשליטה שנעלמת מידיהם. זכויות-היוצרים הופכות להיות דבר שקשה לאכוף אותו.

סופרים שעובדים באוניברסיטאות ובמחקר אינם חוששים מפגיעה בזכויות-היוצרים, אלא כותבים כדי לזכות בהכרה ולהתקדם בעולם האקדמי. מהרגע בו פרסמו את יצירתם, הם זוכים בהכרה מעמיתיהם, ואינם צריכים לחשוש שמא יאבד מקומם בקהילה או במוסד. זכויות-יוצרים ומניעים כלכליים הם עניין של מה בכך בעת פרסום מחקר, כאשר רוצים להתפרסם, ורשת האינטרנט מסייעת לכך ובגדול. לעומתם, מרצים המשקיעים את זמנם ומרצם בכתיבת ספרי לימוד, מעוניינים בעיקר בהיבט הכלכלי. אם כן, זכויות קניין ויוצרים הן נחלתם של סופרי סיפורת, מפתחי תוכנות, אנשי טלוויזיה, רדיו וקולנוע.

מספר מו"לים מנסים להבין כיצד עליהם לנצל את הלך הרוח בקרב המרצים באקדמיה, שאינם מודעים לתעשייה הפורחת של הספרים וזכויותיהם. המו"לים מעוניינים לשתף איתם פעולה כדי לרכוש זכויות-יוצרים על עבודותיהם, ולהרוויח ממכירתן לקהל ברשת, במקום בחינם (כפי שזה כיום).

הכותבים האקדמיים מבינים כעת, שפרסום חופשי של עבודותיהם ברשת מביא עימו ניצול לרעה, בעיקר ע"י למידה-מרחוק של סטודנטים, שמעתיקים עבודות שלמות לצרכיהם ה"לימודיים". יוקרת הפקולטה עדיין נמדדת לפי כמות הפרסומים של מרציה, אך ללא הפצות שלהם בחינם. זכויות היוצרים של הכותבים האקדמיים מוגנות, כאשר הם תובעים זאת מהאגודה האמריקאית לזכויות-יוצרים.

במידה וזכויות-היוצרים מצויות בידי כותב המאמר, עליו לציין זאת במפורש בסוף המאמר, באמצעות ציון פרטיו והוספת הסמל ©, כך שספריות וסטודנטים יהיו מודעים לכך. כתבי-עת מכובדים ברשת מוסיפים גם את סמל כתב-העת לייד פרטי הכותב, כדי להבהיר שהמידע מוגן בזכויות-יוצרים.

נראה, שעם הזמן וההתפתחויות הטכנולוגיות יצטרכו הכותבים האקדמיים לשתף פעולה עם מו"לים, על-מנת למצוא דרכים חדשות ומקוריות להפיק תועלת.

 

 

 

זכויות יוצרים, הספריות, וההשכלה הגבוהה

                                           

אוניברסיטאות וספריות מחקר לכודות בלחץ בנושא זכויות-היוצרים. נשאלת השאלה האם צילום או הדפסת חומרים מהרשת לצרכים אישיים או לצורכי מחקר נחשבים שימוש הוגן. דיסרטציות המוצבות ברשת, בנוסף לשיעורים מוקלטים או מקוונים ומאגרי מידע רבים, מעלים את השאלה האם זכויות-היוצרים חלות על כל הפורמטים בהם מאוחסן המידע. ספריות ואוניברסיטאות מתחבטות בשאלות מסוג זה מדי יום, שכן הן מאפשרות לקוראיהן כניסה חופשית למאגרי המידע שלהן. החוק מיטיב עם הספריות, מאחר והן הגופים הגדולים ביותר להשגת מידע ספרי ולא-ספרי. החוק מתיר לספריות בלבד לצלם ספר שלם במקום עותק שאבד, אם לא ניתן להשיג עותק חדש במחיר סביר. כאשר תלמיד מצלם חומר רב – הספריה לא תיענש על כך, משום שהיא הציבה שלטים מרתיעים בסמוך למכונות צילום[10]. מותר לצלם מאמרים ופרקים באופן חופשי לצורכי למידה בלבד. החוק אינו מפורט דיו, ותמיד ניתן למצוא בו פרצות. ספריות רבות החלו לפזר ספרנים ברחבי הספריה, כדי לעקוב וללכוד עברייני זכויות-יוצרים. לגבי מוצרי מולטימדיה – כאשר משאילים אותן, קשה לשלוט במה שנעשה איתן מחוץ לכותלי הספריה. קיימת טכניקה לחסימת העתקות, אך למרבית הספריות אין התקציב הדרוש להשקיע בכך. לגבי תוכנות – אין אפשרות לשלוט במעשיהם של הסטודנטים הלומדים מול מחשב בספריה, מלבד לפזר ספרנים בשטח, וגם כאן מתעוררת בעיה תקציבית, בנוסף לבעיה פרקטית. ספריות רשאיות להעתיק מהאינטרנט לצורך אחסון בארכיונים במקום ספר שאבד או הושחת, לצורכי השב"ס (השאלה בין-ספרייתית) וכן עבודות תזה או מאמרים (לצורכי לימוד), ומשדרי חדשות.

 

עיריית חולון נגד NMC-מוסיקה[11]

 בשנת 2002 הוגשה תביעה ע"י חברת NMC-מוסיקה כנגד עיריית חולון. פסק הדין נועד להכריע בשאלה המשפטית האם עיריית חולון, באמצעות הספרייה הציבורית שנהגה להשאיל תקליטורים לציבור הרחב, תוכל להמשיך לעשות כן, ואם מעשיה אינם מהווים הפרת זכויות יוצרים. ביהמ"ש העליון קבע (בניגוד לעמדת ביהמ"ש המחוזי), שאין כל פסול בפעולת הספריה. בחנו דעות של שני אנשים מהתחום: אסף יעקב, המותח ביקורת על הפסיקה, ומיכאל בירנהק, התומך בה[12].

 

הנקודות העיקריות בדיון:

  1. מהות דיני זכויות היוצרים[13].

  2. סוגיית ההעתקה הביתית

  3. תפקיד הספרייה הציבורית בשרשרת ההעתקות

  4. פרשנות המונח "לצורכי מסחר"

יעקב מוטרד מעניין ההעתקות הביתיות של תקליטורים, ואילו בירנהק טוען שהנ"ל מחטיא את מהות דיני זכויות היוצרים ותפקידה החברתי-פוליטי של ספרייה ציבורית.

צו-המניעה ש-NMC דרשה נסמך על סעיף 3ו לפקודת זכות-יוצרים שהוסף בתיקון משנת 1996. עפ"י הסעיף "השאלה או השכרה, לצרכי מסחר, של קלטת שבה טבועה יצירה או חלקה המהותי, היא זכות-יוצרים כמשמעותה בחוק זכות-יוצרים". המחלוקת נסבה על פרשנות המונח "לצורכי מסחר".

ביהמ"ש המחוזי התמקד בביטוי "לצורכי מסחר" שבסעיף 3ו. טענת הספריה הייתה, שמשמעות הביטוי היא עשיית רווח. השופט המנוח אפרים שלו קבע שצריך שהפעילות שבה מדובר תהיה לא-מסחרית, ושהגוף הפועל יהיה שלא למטרת רווח. לגישתו, הספריה הציבורית עונה על שתי הדרישות. בהמשך טען השופט קלינג שפרשנות אפשרית למונח היא "כל הנסיבות שבהן ניתנת תמורה להשכרה או להשאלה" (במקרה זה – תשלום דמי המנוי). בנוסף, שאילת התקליטורים מפחיתה את מספר התקליטורים הנרכשים, ובהעדר תשלום לבעלי הזכויות, הפגיעה בקניין עולה על הנדרש.

ביהמ"ש העליון קבע לבסוף שפעילות הספרייה במקרה זה אינה מהווה פעילות לצורכי מסחר. משמעות הקביעה היא שספרייה ציבורית אינה מפרה את זכות היוצרים בהשאלת התקליטורים. ביהמ"ש אף הצביע על סעיף 3ג לפקודת זכות-יוצרים, שלפיו "לא תהיה זו הפרה של זכויות-יוצרים ומבצעים לטבוע או לשעתק יצירה על גבי קלטת לשם שימוש פרטי וביתי שלא למטרות מסחריות". מאידך, סעיף 3ד קובע פיצוי לבעלי הזכויות על אובדנם.

אסף יעקב מבקר את פסק-הדין של ביהמ"ש העליון. לדעתו, הספרייה מגדילה את כמות ההעתקות ע"י מנויי הספרייה ואחרים באופן דרמטי. הוא מודאג שמצב זה יחזיר את ישראל לאחור בתחום ההגנה על זכויות-יוצרים והמאבק בהקלטות הפיראטיות, ובעיניו חורג פסק-הדין מתחום הספרייה הציבורית. יעקב טוען, שייצור עותק נוסף של תקליטור הוא קל, זול ופשוט מאוד, והשימוש בו רב-פעמי – כל זאת לעומת ספר. לכן, כפי שהצענו קודם, תועתקנה יצירות דיגיטליות רבות בהרבה משיועתקו ספרים אנלוגיים. את הספרייה הציבורית הוא מציג כחוליה חשובה בשרשרת ההעתקות. חשש נוסף שלו הוא שפרשנות המונח "לצורכי מסחר" תגלוש לתחומים אחרים בדיני זכויות-היוצרים. בירנהק חולק עליו, ולטענתו המחלוקת בין יעקב לביהמ"ש נעוצה בתפיסה של דיני זכויות יוצרים.

 

העתקה ביתית – כשל אכיפה וגישה לשיח הציבורי

כאמור, החוק מעניק פטור מפורש להעתקות פרטיות-ביתיות ושאינן לצורכי מסחר. יעקב מותח ביקורת על כך, ומפנה אצבע כלפי אחריות הספרייה. בירנהק בוחן את הפטור לאור שני מרכיבים: הכשרת כשל אכיפה, וחשיבות הגישה למידע ואפשרות השימוש בו.

בנושא כשל האכיפה ישנם מספר גורמים מכריעים: ברור שבלתי-אפשרי לאכוף זכויות-יוצרים כשמדובר בהעתקה המתרחשת בבתים פרטיים; שימוש ביתי עשוי להיות הוגן – לצרכי מחקר, הקלטה לשם האזנה מאוחרת (time-shifting – לא נחשב כהפרה); קשה להשיג ראיות בגלל דיני פרטיות; ישנו מחסום כלכלי – לא משתלם לתבוע מעתיקים פרטיים; ישנו מחסום עסקי – בעלי הזכויות לא רוצים לתבוע את לקוחותיהם. קשיים אלו מצומצמים כשמדובר במעתיק עסקי. (יחד עם זאת היינו עדים לתביעה של תעשיית המוסיקה האמריקנית נגד "נפסטר" – התוכנה לשיתוף קבצים, שקדמה ל"קאזה" ול"אימיול"). המשפט נאלץ להכשיר את ההעתקות, שכן בחירה אחרת הייתה הופכת את מרבית הציבור לעבריינים, וגם לא הייתה מועילה. כפתרון נקבע בישראל מנגנון של פיצוי ממשלתי ליוצרים.

מבחינת המרכיב השני – הפטור נועד להגביר את גישת הציבור אל היצירות ואת אפשרות השימוש בהן. גם מוסיקה היא אפיק לידע, וכן ליצירה חדשה. הגברת הגישה אל הידע ואפשרות השימוש בו היא מטרת הזכות מלכתחילה. ברור שרבים מעתיקים פשוט כדי לחסוך כסף. אך לא כל מעתיק יכול לרכוש את התקליטור. הפטור לשימוש הביתי מקל על מיעוטי יכולת, ומאפשר לחלקם הזדמנות שוויונית להשתתף בשיח הציבורי. לא כל מי שמעתיק תקליטור היה רוכש אותו לולא יכול היה להעתיקו. וכאן, לטענת בירנהק, יש לספרייה הציבורית תפקיד מרכזי. לדעתו יש לחפש פתרון לפגיעה בבעלי הזכויות, ולא בצמצום הפטור למשתמשים הביתיים. היכולת לשתף אחרים בגישה למוסיקה הינה מרכיב מהותי בשיח הציבורי, וכל עוד המשאילים אינם פועלים לצורכי מסחר – פעילותם ראויה.

 

תפקיד הספרייה בשרשרת ההעתקות

הספרייה הציבורית אינה מעתיקה את היצירות שעל-גבי תקליטורים, אלא מקילה על מנוייה להעתיקן. כאן חשוב להזכיר את דוקטרינת ההפרה התורמת: כאשר יש כשל אכיפה ומשתמשי קצה רבים ומפוזרים, אך יש גורם ביניים התורם להפרה ע"י משתמשים אלו, יש לבחון אם להטיל על גורם-הביניים אחריות תורמת. במקרה זה, גם אם מנויי הספרייה אכן מעתיקים את התקליטורים, אין הם מפרים את זכות-היוצרים, לפי הפטור המפורש שנדון לעיל. לפיכך – שאלת ההפרה התורמת אינה רלוונטית. האם פעולת הספרייה פסולה כשלעצמה? הספרייה מפיצה את היצירות המוגנות, אך בחוק הישראלי זכויות בעלי היצירה המוגנת אינו כולל את הזכות להפצה. גם במקומות בהם נכללת הזכות להפצה באגד זכויות של הבעלים – בעליו של עותק של היצירה, שרכש את העותק כדין, רשאי למכור את היצירה לאחר, מבלי שבעל הזכויות יכול למנוע זאת, ומבלי חובה לפצותו. תיקון 3ו מסייע, אפוא, גם לבעלי זכויות היוצרים – אם גוף המשכיר יצירות ירוויח מכך, עליו לחלק את הרווח עם בעל הזכויות (למשל, חנות להשכרת קלטות וידאו). הרחבת הזכות חלה רק אם ההשכרה/ההשאלה הן לצורכי מסחר.

 

"לצורכי מסחר"

אם לא מבצעים קישור חוקתי למושג "קניין מוגן" – המושג עומד לבחינה עניינית. כאמור, ביהמ"ש העליון קבע לבסוף שספרייה ציבורית אינה פועלת ל"צרכי מסחר" – השאלת ספרים אינה לצורכי מסחר גם אם היא נעשית תמורת דמי-מנוי ופקדון, מכיוון שזו איננה מהותו של גוף זה. אסף יעקב מציע פרשנות שונה – הוא מציע לבחון את הפן המסחרי של מקבל השירות; אם המנוי חוסך לעצמו רכישה של תקליטור – יש כאן פעילות מסחרית. בירנהק טוען, שעמדה כזו מחמיצה את המשמעות הפוליטית של גישה לידע – ספריות הן מאגר מידע ושער לידע. הטלת אחריות על הספרייה לא תמנע העתקות ביתיות, והנזקקים לשירותי הספרייה כמקור מרכזי לידע, משום שאין להם דרך אחרת לממן את צריכת המידע המוסיקלי, יהיו הראשונים להיפגע. יעקב מציע לבחון את פעילות המנוי, ובירנהק אינו מתנגד לכך, אך טוען שיש לשקול פעילות זו כמכלול, על רקע הגוף הפועל. במקרה הספריה, הנהנים הם גם אזרחים שהספרייה מהווה עבורם אפיק גישה לשיח הציבורי. ברצף שבין פעילות מסחרית לפעילות לא-מסחרית, הספריה קרובה יותר לצד הלא-מסחרי, וכפי שפסק ביהמ"ש העליון – כך יש להתייחס לאופייה של פעולת ההשאלה למנויים. שיקול זה יכול לחול גם על גופים אחרים שפעילותם אינה "לצורכי מסחר", כמו מוסדות חינוך ציבוריים, מוזיאונים וכד'.

יעקב מציע להתיר האזנה בספרייה עצמה בלבד. כך ישנה גישה למוסיקה יחד עם מניעת העתקה פרטית. בירנהק טוען שהאינטרס הציבורי אינו רק של גישה לידע, אלא שהגישה היא תנאי מקדמי ליצירת ידע חדש – השראה, השמעה במסגרת חינוכית ועוד.

ספריית חולון קיבלה, בסופו של דבר, אישור להמשיך בהשאלת התקליטורים. לדעת בירנהק, זוהי הפרשנות הראויה של הדין הקיים. פרשנות זו מזכירה לנו את תפקידה החברתי של הספרייה הציבורית, ומעמידה את דיני זכויות-היוצרים בסדרם הנכון – כאמצעי להעשרת הידע. יעקב מאמין, כאמור, שישראל "צועדת לאחור" בתחום ההגנה על זכויות-יוצרים, ואילו בירנהק מאמין (ואנו כמותו) כי הדין חותר לעבר האיזון המקורי הראוי.

 

הוראה בסביבה דיגיטלית וזכויות יוצרים במוסדות להשכלה גבוהה

העידן הדיגיטלי בשנים האחרונות הביא ברכה למוסדות האקדמיים, אך במקביל מתרבות ההגבלות על חומרי לימוד והגישה אליהם. המוסדות נאלצים להתמודד עם הגבלות וקשיים כדי ליהנות מהקדמה וממה שהיא מציעה. הקשיים גדלים בלמידה מרחוק, מכיוון שהפורמט הדיגיטלי מקל על העתקה ושינויים ביצירות, ולכן בעייתי מבחינת זכויות היוצרים. גם כאן קיים מתח בין הרצון לשמור על זכויות-היוצרים לבין השאיפה להפיץ ידע ולהרבות למידה. גם אלקין-קורן[14] מצביעה על מהותם של זכויות-היוצרים באופן בו מתייחס אליהם מיכאל בירנהק במאמר שנדון לעיל. היא חשה שזכויות-היוצרים גובים מחיר חברתי, ולעיתים מגבילים את חופש הביטוי, חופש היצירה ושוויון ההזדמנויות בחינוך, והיא מצביעה במאמר על הצורך בחקיקה שתתיר שימוש ביצירות לצורכי הוראה בסביבה הדיגיטלית, ומגדירה עקרונות למודל חקיקתי רצוי.

סביבת הוראה השואפת לחנך לחשיבה עצמאית חייבת חופש. עליה להשתמש ולאפשר גישה ליצירות מסוגים שונים – מאמרים, מסמכים, ממצאים תמונות, יצירות אמנות ועוד. המחברת טוענת, וגם איתה אנו נוטות להסכים, שההגבלה על שימוש ביצירות צורמת במיוחד כשמדובר בשימוש לצורכי הוראה. על גבולות החופש האקדמי להיות גבולות של אתיקה ויושרה, ולא של בעלות. ההוראה המתוקשבת חוללה שינוי במהות ההוראה, ובימינו – הדרישה שתלמידים יקבלו גישה לחומרי לימוד מקוונים היא הכרח חינוכי ולא נוחות גרידא. בנוסף, קיימת הבעיה הידועה של "פיצוץ מידע", שמחייבת פיתוח ידע להתמודדות עם הפיצוץ, מבחינת חיפוש מידע, הערכתו וסינונו. לכן המוסדות האקדמיים צריכים לשנות חלק מיעדיהם. קורס מקוון יוצר סביבת לימוד שנמשכת מעבר לגבולות הזמן והמקום של השיעור, מאפשרת להרחיב את מעגל הלומדים, ומציעה מסגרת ללימוד עצמי ואינטראקטיבי. לכל האמור לעיל יש חשיבות ציבורית. החובה לקיים שוויון זכויות חברתי מצריכה מתן הזדמנות שווה בהשכלה וחינוך, והבטחת שוויון הזדמנויות ללא קשר ליכולות כלכליות.

דיני זכויות-היוצרים מטילים הגבלות על השימוש ביצירות לצורכי הוראה כדלקמן:

  • חומרי לימוד שהם יצירה מוגנת (ספרים, מאמרים, תוכנות ועוד).
  • שימושים המחייבים רישיון (העתקה, הפצה, שינויים ביצירה ועוד).
  • ביצוע פומבי של היצירה ללא הרשאה מהווה הפרת הזכויות. קיימת עמימות בנושא זה – החוק אינו מגדיר מתי ביצוע יהיה פומבי, והעברת המידע ברשת עשויה להתפרש כפומבית (הקרנה לכיתה לא נחשבת פומבית בגלל אופי המקום והקהל, שהם ספציפיים מאוד).
  • הכנת עותקים של יצירה או מקראות (קבצי מקורות) לחלוקה בשיעור עלולה להוות הפרה. בעניין זה החוק מגדיר פטור צר מאוד – נדרש, למשל, שהקןבץ יכלול קטעים קצרים בלבד מיצירות ספרותיות (כאלו שלא נועדו במקור לצורכי לימוד); שעיקר הקבוץ לא יכלול יצירות מוגנות, ושהמו"ל לא יפרסם במשך 5 שנים יותר משני קטעים מיצירותיו של מחבר אחד. אלקין-קורן קוראת לפטור מפורשות מקראות לצורכי הוראה, שהן חיוניות ללמידה ובלתי-מזיקות ליוצר. גם פרסום מאמר שלם במקראה לא יפגע במכירות כתב העת עצמו! לא סביר שסטודנט ירכוש מנוי לכתב-עת בגלל מאמר אחד... בשנת 2003 נכתב תזכיר המציע הוראת פטור רחבה יותר, לפיה העתקה לצורכי הוראה תהיה מותרת, בתנאי שהשימוש מוצדק, תוך שימת לב להיקף השימוש, מטרת פעילות מוסד החינוך, וקיומה של אפשרות סבירה לקבל רשות לשימוש. מכיוון שלרוב ניתן לקבל רשות לשימוש (על כל הסרבול שבכך) – אין כאן הרחבה ממשית של הפטור. המחברת טוענת שזכויות היוצר צריכות להיות מוגבלות במקרים שבהם הזכות משרתת את יעדה – עידוד היצירה והעשרת עולם הידע. כשיש הגבלה על למידה והוראה, הזכות מעכבת את היעדים הללו.

  • שימוש הוגן – החוק בישראל קובע שלא יראו כהפרת זכויות יוצרים "כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה או תמצית עיתונאית". הגדרה זו לא חלה על פעולות מוגדרות מראש, אלא מגדירה קריטריונים למקרה של דיון משפטי. המכשול המרכזי הוא ההגדרה הצרה, ובולט חסרונה של ההוראה כמטרה לגיטימית. מקראות ערוכות לא מהוות לימוד עצמי – שכן הן נערכות עבור התלמיד ולא על ידו. נשאלת השאלה – אם מטרת ההעתקה מותרת, מדוע הביצוע הטכני ע"י גורם אחר אינו מותר? כך גם לגבי הפצת החומר באופן מקוון – משתמש הקצה נהנה מפטור, אך פעולות המוסד האקדמי לא.

על ביהמ"ש לבחון אם השימוש ביצירה היה מסחרי או שלא למטרות רווח, וככל שלשימוש יש אופי מסחרי יותר הוא ייתפס כבלתי-הוגן. גם במקרים בהם יש לשימוש אופי מסחרי – יש לבדוק האם יש בו תרומה חברתית וקידום מטרות חדשות.

  • אחריות להפרה – אם שימוש ביצירה מהווה הפרת זכויות-יוצרים, האחריות חלה על מי שביצע את השימוש (לרוב המרצה), ובנוסף עשויה לחול אחריות מוסדית, אלא אם המרצה פעל על דעת עצמו והמוסד לא סייע לו.

 בסביבה המקוונת ישנן הגבלות רחבות יותר הנובעות מדיני זכויות-יוצרים. כל עיון ביצירה מחייב יצירת עותקים זמניים בזכרון המחשב, ומשמעות הדבר היא שבעל הזכויות יכול למנוע גם קריאה, צפייה או עיון ביצירה, ולא רק העתקה. התזכיר מ-2003 קובע חריג צר לגבי העתקה זמנית: "העתקה ארעית של יצירה כחלק בלתי נפרד מהליך טכנולוגי, שמטרתו היחידה לאפשר העברה של היצירה ברשת תקשורת בין צדדים שלישים ע"י גורם ביניים, או לצורך שימוש כדין ביצירה, מותרת, ובלבד שאין להעתקה הארעית ערך כלכלי משלה".

בעיה נוספת בסביבה המקוונת – כפי שצויין קודם, ניהול שיעור מתוקשב עלול להפוך את הביצוע לפומבי. אם מגבילים את הגישה לקורס המתוקשב לתלמידים הרשומים לקורס, ניתן לעקר את פומביות הביצוע.

השימוש ביצירה במדיה דיגיטלית מצריך את המשתמש להשיג רשיון העתקה, הפצה, ביצוע ועוד, וזכויות אלו לא תמיד מרוכזות בבעלות אחת.

הימצאותם של עותקים לא חוקיים על שרתי מחשב של מוסד להשכלה גבוהה עלול ליצור אחריות ישירה להפרת זכויות-יוצרים, ובמקרים מסויימים אחריות עקיפה/הפרה תורמת.

 

מערכת התדפיסים

מערכת זו מעניקה גישה לחומר לימוד לתלמידי קורס, ומקלה על התמודדות עם ביקוש גדול לחומר. היצירה נשמרת כקובץ דיגיטלי על שרת מחשב. העותקים הנוצרים ע"י התלמידים עשויים להיחשב שימוש הוגן, אך המערכת האוניברסיטאית לא נהנית מהגנת החוק, ועלולה להיות מואשמת בהעתקה.

 

בעלי הזכויות

לאלו יש יכולת שליטה רבה יותר באמצעים מגוונים: קבצים מוצפנים, מערכות הגנה טכנולוגיות, אפשור גישה בכפוף לתנאים מוקדמים, הגבלת השימוש לפרק זמן מסויים ו/או למקום מסויים (למשל, רק בספרייה אך לא בכיתה), הגבלת מספר המשתמשים ועוד. הגבלות מוסכמות מראש יכולות לחרוג מהמסגרת החוקית, ולאסור גם שימושים לגיטימיים. בעיות אלו יוצרות תלות של המוסדות במו"לים, וגורמים לחוסר איזון בין הצדדים הפועלים.

אלקין-קורן מסכמת ואומרת, שההגבלות הנובעות מזכויות היוצרים מעלות חשש שהשימוש ביצירות לצורכי הוראה יהיה נמוך מהרצוי, ויוכתב משיקולים לא ענייניים. נוצר אפקט מצנן – כדי לא להסתכן בהפרה, מרצים ומוסדות להשכלה גבוהה יעדיפו לא להשתמש ביצירות מסויימות ויעילות, וחבל. הדבר עומד בסתירה למטרות החוק עצמן. המוסדות להשכלה גבוהה הם גופים ללא כוונת רווח, המתוקצבים ע"י המדינה, ופועלים למען מטרה ציבורית. הבטחת חופש שימוש ביצירות בסביבה לימודית ומחקרית אינה מנוגדת לאינטרס זכויות-היוצרים. לטענתה (וגם כאן אנו מסכימות עימה) – דרוש תיקון בחקיקה, שיעניק פטור לשימוש ביצירות לצורכי הוראה במוסדות מוכרים (אחרים עשויים להיות מוסדות הכוללים הכשרה מקצועית לצורכי רווח במסגרות מסחריות), ויאשש ודאות לגבי השימושים המותרים (וכך יפתור גם את בעיית האפקט המצנן, שנובע מאי-ודאות המובילה לחשש). היא מצביעה על הפערים החברתיים בישראל, שמגבירים את הצורך בהעמדת חומרי לימוד לרשות הציבור.

 

 

 

 

 

 

סיכום

 

נושא זכויות-היוצרים בעידן המידע הדיגיטלי הוא מורכב בהרבה מהנראה במבט ראשון. דברים שנראו בעבר מובנים מאליהם, הפכו מורכבים ומסובכים בימינו. כך למשל, יכול כל אדם להיכנס לחנות ספרים, ולעיין בתוכנם של הספרים על המדף, ואילו במרחב הדיגיטלי – אפילו הגישה הזו לעיון ביצירה עשויה להיות חסומה, מכיוון שהיוצר מעוניין להגן על עצמו מההעתקה הקלה-עד-להדהים של היצירה, מהרגע בו התאפשרה גישה אליה במרחב הממוחשב. ויתרה מזאת – עצם הגישה ליצירה מותנה, מבחינה טכנית, ביצירת עותק זמני במחשבו הפרטי של המשתמש. גם שאלת העבירה על החוק אינה ברורה כבעבר. כל אדם יודע, למשל, שאם ייקח ספר מחנות ללא תשלום וישכפלו, זוהי עבירה על החוק, ואילו במרחב הממוחשב ההעתקה קלה כל-כך, עד שנראה כי המשתמש כלל אינו מרגיש שהוא ביצע הפרה של זכויות יוצרים, אם הוא העתיק מידע והפיצו ללא רשותו של הכותב. ברור, אפוא, כי הגבולות במרחב הדיגיטלי מטושטשים יותר מתמיד.

 וכאן עולה הדילמה שבה עסקנו רבות כל-כך בעבודה – מה חשוב יותר, להגן על היוצר, או לאפשר גישה חופשית למידע ואמנות? במתח בין הנפשות הפועלות, נראה כי כל הצדדים צודקים – ברור שהכותבים והיוצרים רוצים, ובצדק, להגן הן על החלק הכלכלי הנלווה לפרי עמלם, והן על קניינם הרוחני. מאידך, הגישה התועלתנית של זכויות-היוצרים רואה ביוצר כלי להתפתחות החברה, ובנוסף, עולה שאלת חופש המידע ושוויון ההזדמנויות, שכן ידם של רבים אינה משגת דיה כדי לרכוש כל פיסת מידע שנפוצה במרחב הממוחשב, וכל עוד ישנה דרך להשיג את המידע בקלות, יחסית, נראה שאין זה הוגן  למנוע זאת ממי שעד כה לא יכול היה להגיע אליו. דבר זה מנוגד לאינטרסים חברתיים ותרבותיים, ולעצם קיומם של דיני זכויות-היוצרים מלכתחילה.

 בדין הישראלי בולט חסרונה של ההוראה בסעיף השימוש ההוגן ביצירות. אם הלימוד נחשב כשימוש הוגן, לא ברור מדוע המלמדים לא זוכים להגנת החוק. כפי שציינו, הדבר יוצר אפקט מצנן, שכן מוסדות חינוך ומורים מעדיפים שלא להסתכן בהפרת זכויות-יוצרים, ובכך נמנעים מעזרי הוראה רבים, שהיו תורמים לחינוך יעיל ומפותח יותר, כגון מקראות, שיעורים מתוקשבים, תדפיסים ועוד. ההגבלות רבות כ"כ, עד שנראה כי הן מהוות אבן נגף בהתפתחות והתקדמות החינוך.

 לסיום, נקודה חשובה שהעלו כמה ממחברי המאמרים בהם נעזרנו נוגעת לעובדה, שלא כל מי שמעתיק מידע, היה רוכש אותו לולא יכול היה להעתיקו. הכוונה היא הן למידע כתוב, והן ליצירות כמו תמונות, מוסיקה, סרטים וכן הלאה. מובן שנוצרת כאן בעיית "הנוסע החופשי" – כלומר, גם אלו שיכולים לממן רכישה של עותק כחוק יעדיפו להשיגו בחינם. אך יחד עם זאת הם נחשפים ליוצר/כותב מסויים, ואולי בעתיד ירכשו פריטים אחרים שלו, או מוצרים נלווים שאינם דיגיטליים[15], ורווחיו יגדלו בסופו של דבר.

 כמידעניות לעתיד, שעוסקות במידענות כבר כיום[16], אנו רואות בחופש המידע ושוויון ההזדמנויות ערכים חשובים יותר מההגנה הכלכלית על כותבים ויוצרים. אנו מתמודדות מדי יום עם הקשיים והאתגרים שמציבים דיני זכויות היוצרים בפני מידענים, אנשי חינוך ומשתמשים, ואנו סבורות, כמו מרבית כותבי המאמרים בהם נעזרנו, שמוטב למצוא דרך לפצות את הכותבים והיוצרים על הפסדים כלכליים, מאשר להרחיב את ההגבלות הקיימות כיום על שימושים שונים במידע ויצירות.

 

 

 

 

 

 

ביבליוגרפיה

 

·        אלקין-קורן, ניבה. "הוראה בסביבה דיגיטלית וזכויות יוצרים במוסדות להשכלה גבוהה".  המשפט 17, פברואר 2004, עמ' 20-33.

  • בירנהק, מיכאל. "השאלה ציבורית והעתקה פרטית". עיוני משפט כ"ז(3), מרס 2004, 885-904.

  • יעקב, אסף. "משפט אנלוגי בעולם דיגיטלי: על ספריות ציבוריות והעתקה פרטית". עיוני משפט כ"ז(1), יולי 2003, 367-395.
  • צור, יואל. "זכות יוצרים", בתוך: מידע וספרנות, יוני 1996, עמ' 3-11.

  • קרניאל, יובל ואהוד נסימיאן. "זכויות היוצרים בעידן המידע: הצורך באיזון חדש בין זכות היוצר לבין חופש המידע", בתוך: עלי משפט ג', אוגוסט 2003, עמ' 191-247.

  • Bennet, Scott. "Author's Rights", in: the Journal of Electronic Publishing

  • Fujita, Anne K. "The Great Internet Panic: How Digitization is Deforming Copyright Law", in: Journal of Technology Law and Policy 2(1), 1996.

  • Jordan, James. "Copyrights in an Electronic Age", in: Journal of Technology Law and Policy 2(1), 1996.

  • Kenneth, D. and Crews J.D. Working paper: Copyright Law, Libraries, and Universities: Overview, Recent Developments, and Future Issues. For presentation to: Association of Research Libraries, October 1992.



[1] כך, למשל, כתב-העת עלי משפט נמצא בפורמט פיזי בכמה ספריות, ביניהן ספרית אוני' חיפה, אך גם בחיפוש פשוט ועממי במנוע "גוגל" ניתן להגיע אליו, ולקרוא טקסטים מלאים שהתפרסמו בו בשנים האחרונות.

[2] צור, 1996.

[3] שם, שם.

[4] ר' עמ' 8.

[5] בירנהק, עמ' 290-293.

[6] שם, שם. וכן: קרניאל ונסימיאן, עמ' 191-208.

[7] קרניאל ונסימיאן, 2003.

[8] לרוב אלו הם בעלי אינטרס בעצמם, כגון אנשי אמנות, מוסיקה, היי-טק וכיו"ב.

[9] שימוש הוגן – החוק בישראל קובע שלא יראו כהפרת זכויות יוצרים "כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה או תמצית עיתונאית". אלקין-קורן, עמ' 26. ר' בעבודה זו, עמ' 13.

[10] הספריה אמורה לעשות זאת, ובד"כ היא נוהגת כך, כדי להיות מוגנת מבחינת החוק.

[11] המקרה אמנם עוסק בהשאלת תקליטורים, ולא ביצירות מקוונות, אך ניתן להקיש רבות מהדיון לגבי הורדת קבצים דיגיטליים מקוונים, ולכן ראינו לנכון להציגו.

[12] יעקב, 2003; בירנהק, 2004. ר' ביבליוגרפיה לרישום מלא.

[13] מהות דיני זכויות היוצרים נדונה כבר לעיל, ולא נחזור עליה. ר' עמ' 5.

 

[14] אלקין-קורן, 2004.

[15] דוגמא מצויינת לכך היא ספרי ילדים כדוגמת "הארי פוטר", שהמוצרים הנלווים לספרים הכניסו הון לכיסה של המחברת, ג'יי קיי רולינג, לא פחות (ואולי יותר), מהספרים עצמם. כך שגם אם חלק מספריה "הורדו", שלא כחוק, מהרשת – רבים נחשפו אליה, ואין ספק שהיא יצאה כשידה (וקופתה) על העליונה.

[16] אביטל גילדין עובדת בספריית הטכניון, וחנה קפויה בספריית אוני' חיפה.

  תגובה אחת
הגודל כן קובע  
peleg363ו | 18/11/2006 08:10:47

הודעות אחרונות

20:46 | 21.02.13 אבג83
20:46 | 21.02.13 אבג83
20:43 | 21.02.13 אבג83
20:43 | 21.02.13 אבג83
11:49 | 10.05.12 אורחים בפורום
11:56 | 12.10.08 חייםלוי
11:50 | 07.10.08 sigalad
07:43 | 02.10.08 דגדוגית
16:19 | 26.09.08 אלינקה
07:35 | 13.09.08 חייםלוי
07:41 | 10.09.08 אור חבצלות
09:20 | 08.09.08 אור חבצלות

חם בפורומים של תפוז

תחרות מפלצתית עם פרסים שווים במיוחד!
תחרות מפלצתית עם...
משתפים אותנו בסיפורים בדיוניים וזוכים בכרטיסים...
תחרות מפלצתית עם פרסים שווים במיוחד!
תחרות מפלצתית עם...
משתפים אותנו בסיפורים בדיוניים וזוכים בכרטיסים...
אירוח מומחה בפורום בנושא אבטלה
אירוח מומחה בפורום...
ביום ראשון, 13.8, יתקיים אירוח בנושא אבטלה בו...
אירוח מומחה בפורום בנושא אבטלה
אירוח מומחה בפורום...
ביום ראשון, 13.8, יתקיים אירוח בנושא אבטלה בו...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ