לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן
96289,628 עוקבים אודות עסקים

פורום שואה - הנצחה ותיעוד

לא עוד...... ............." ברוכים הבאים לפורום ``שואה הנצחה ותיעוד`` כבן דור שני לניצולי שואה ועוסק מספר שנים בחיפוש האין. רואה מחוייבות שאנו בני הדור השני והשלישי נמשיך כל אחד בצורה אישית להנציח לתעד כל מה ששמענו מהורינו, או מצאנו חומר, תמונות, מפות. וקהילות. נספר חוויות החיפוש, נעזור אחד לשני אנו כאן נכבד אחד את השני נעזור לסקרנות של השני. מוזמנים בשמחה לכתוב גם ניצולי השואה עצמם. אם יש רעיונות אל תהססו לשלוח במסר, שמי בני הרשקוביץ נשוי אבא ל 5 סבא ל 20 ואני דור שני לניצולי שואה מפולין אזור זגלמביה מנהל פורום שואה הנצחה ותיעוד

הנהלת הפורום:

אודות הפורום שואה - הנצחה ותיעוד

לא עוד...... ............." ברוכים הבאים לפורום ``שואה הנצחה ותיעוד`` כבן דור שני לניצולי שואה ועוסק מספר שנים בחיפוש האין. רואה מחוייבות שאנו בני הדור השני והשלישי נמשיך כל אחד בצורה אישית להנציח לתעד כל מה ששמענו מהורינו, או מצאנו חומר, תמונות, מפות. וקהילות. נספר חוויות החיפוש, נעזור אחד לשני אנו כאן נכבד אחד את השני נעזור לסקרנות של השני. מוזמנים בשמחה לכתוב גם ניצולי השואה עצמם. אם יש רעיונות אל תהססו לשלוח במסר, שמי בני הרשקוביץ נשוי אבא ל 5 סבא ל 20 ואני דור שני לניצולי שואה מפולין אזור זגלמביה מנהל פורום שואה הנצחה ותיעוד

דני בגטו ווילנה

מאת: צפרירה שמוקלר  פורסם: 12/03/2012  עדכון אחרון: 12/03/2012  
 
סיפורו של דניאל שמוקלר בגטו וילנה
הסיפור האישי שלי כילד שניצל ושרד את גטו וילנה ילווה גם ברקע באירועים שקרו ליהדות וילנה בזמן השואה.
וילנה הייתה עיר ואם בישראל, נקראת גם "ירושלים דליטא", הייתה ידועה בתשתית היהודית שלה הגמרא הודפסה בה בית הדפוס הידוע בכל העולם, דפוס ראם עד היום זו המהדורה הבסיסית של התלמוד, והייתה אוכלוסיה יהודית מגוונת בווילנה שכללה את כל הזרמים שהיו ביהדות, למשל הבונד (תנועת הפועלים היהודית שדגלה בהשתלבות הפועלים היהודים בארצות מושבם, תנועה זו נוסדה בווילנה, וידועים מאוד כמו כן הרבנים הגדולים שהיו בווילנה כמו הגאון מווילנה – הגאון ר' אליהו החפץ חיים, הרב חיים עוזר – שהרח' הראשי בפ"ת נקרא על שמו שהיה אחד הרבנים הראשיים, היו בתי ספר על טהרת העברית והיידיש, ישיבות בתי כנסת רבים, מוסדות תרבות וכו'.
למעשה החיים היהודים התנהלו בכעין אוטונומיה כשהקהילה היהודית הייתה למעשה גוף עצמאי אוטונומי.
מספר היהודים בווילנה הגיעו עד – 100,000 איש.
ווילנה שהיא עכשיו בירת ליטא הייתה בתקופה שנולדתי עיר פולנית שהייתה שייכת לפולניה, כשפרצה מלחמת עולם השנייה בשנת 1939 היא נכבשה על ידי רוסיה במסגרת ההסכם הידוע הסכם מולטוב – ריבנטרופ.
ב – 1941 פלשו הגרמנים לרוסיה ולווילנה ואז התחילו הרציחות ההמוניות של השואה.
מיד עם כניסת הגרמנים לווילנה הייתה תקופת החטיפות שנקראה ביידיש "חפונס", נחטפו יהודים על ידי הגרמנים בשיתוף פעולה נלהב של האוכלוסייה הליטאית, והיהודים לא הבינו לאן נעלמים האנשים, האנשים נלקחו ליער פונאר ליד וילנה היכן שהוכנו בורות לאחסון מכלי דלק ושם נרצחו.
בסביבות ספטמבר 41 הוקם גטו והיהודים רוכזו בגטו, מספר יהודים שרוכזו בגטו היה כ – 20-30 אלף איש אחרי שלמעלה ממחצית נרצחו בפונאר.
אני זוכר שאני כילד קטן בן 1/2 3 שנים הולך עם חבילה קטנה ביד ולידי הורי שגם הם החזיקו חבילות ואנחנו נכנסים לגטו.
לאחר מכן אני זוכר שעברנו למחנה עבודה ליד הגטו שקראו לו מחנה קייליס, עברנו לשם בגלל שבגטו היו כל הזמן אקציות (כלומר פעולות חיסול שהוציאו אנשים מהגטו להריגה בפונאר) אבל הגרמנים רצו לנצל את הכוח המקצועי של בעלי המקצוע היהודים ולכן החליטו בינתיים להשאירם בחיים , והמחנה הזה היו מיועד לעובדים של מפעל הפרוות שנקרא קייליס ועובדים במפעלים נוספים.
 
 
 
 
הורי עבדו במפעל לעורות ולכן הועברנו למחנה הזה.
הייתה תקופה בערך כשנה שהגרמנים הפסיקו את הרציחות ההמוניות ואפשרו חיים פחות או יותר חיים נסבלים, הן בגטו המרכזי והן בגטו קייליס.
במחנה קייליס שהייתי בו עוד ילדים ולגדולים ביניהם סידרו לימודים, כשהמורים הגיעו מהגטו הראשי.
בגטו הראשי התנהלו מעין חיים נורמלים, היו אפילו הצגות תיאטרון (המחשה לכך היא ההצגה גטו שמועלית עכשיו בקאמרי).
במחנה קייליס הילדים הבוגרים הציגו מחזה שראיתי אותו.
הייתי ילד קטן בן – 4 – הסתובבתי בחצר ושחקתי עם ילדים, אני זוכר שבנו סוכה, הסכך היה קש, אבא הלך לעבוד במפעל ואימי הייתה בבית ולאחר מכן עבדה באותו מפעל.
1943 – חוסל הגטו המרכזי והגיעו כמה קרובים שלנו אל המחנה שלנו הם הצליחו להימלט מהגטו הראשי, הם התקבלו לגטו אחרי ששלמו שוחד למשטרת מחנה קיליס שהיו יהודים.
מכיוון שהגיעו הקרובים שידעו לאפות כי הסבא שלי היה אופה, קיבלנו חדר במרתף ושם בנינו תנור אפיה ללחם, עסקנו באפיית לחמניות, ואני זוכר שבפסח אפינו מצות ואני אפילו עזרתי בחירור המצות.
בתקופה זו התחיל משטר נוקשה יותר של הגרמנים, השמירה הייתה של אנשי ס.ס. אטמו את גדרות המחנה והפיקוח של הגרמנים היה נוקשה מאוד.
לפתע ביום אחד מודיעים שצריך להביא את הילדים לבדיקות רפואיות, אמא שלי הייתה אז בעבודה ויצאה איתי דודה אשתו של אחד מהאחים של אימי, היא יצאה מהמרתף לכוון החצר ולפתע הבחינה שמשהו שנראה לה חריג.
כנראה קלטה שקורה משהו, בדיוק הגיע ראש השוטרים של המחנה, דודתי פנתה אליו ואמרה לו: "תראה החולצה התחתונה שלו מלוכלכת והולכים לבדיקות רפאיות, אני רוצה ללכת להחליף לו".
השוטר היהודי קנטרוביץ אמר: לא, לא צריך, וניסה לחטוף אותי אולם דודתי הצליחה להחזיר אותי לחדר, והחביאה אותו בכוך מתחת לתנור.
שכבתי בכוך זמן ממושך כשאני לא מבין מה קורה, הרגשתי שקט, והבנתי שכולם נעלמו.
אחרי כמה זמן קמתי ויצאתי מהחדר, הסתובבתי בפרוזדור ולא ראיתי אף אחד, חזרתי לכוך וסגרתי את הפתח עם פח שעמד לפני הפתח.
אחרי כמה זמן נכנסו – 2 – אנשים שהתחילו לחפש, לא ראיתי אותם רק שמעתי את קולם, הם דיברו רוסית או פולנית , הפכו את כל הריהוט בחדר, ונתקלו בבקבוק וודקה, ואז אמרו: הוי וודקה, כנראה התחילו לשתות והסתלקו, וכך ניצלתי מאקצית הילדים.
 
 
 
 
 
כלומר זאת הייתה אקצית הילדים שלכאורה נלקחו לבדיקות, ובסופו של דבר נשלחו לגיא ההריגה בפונאר, בחלק מהמקרים האמהות הצטרפ0ו אליהם, הגרמנים ערכו חיפושים אחרי ילדים מסתתרים וריכזו את כל המבוגרים במקום מסוים כדי שלא יפריעו בחיפושים .
יש לשער מהאקציה הזאת ניצלו 10-20 ילדים, הילדים שניצלו הוכן בשבילם מחבוא מיוחד שגם אני התחבאתי שם לפעמים.
אחרי זמן נשלחו כל הגברים ביניהם אבי והדודים וביניהם גם הדודה שהצילה אותי ללטבייה, ושם לפני השחרור קבוצה של יהודים ביניהם הקרובים שלנו ברחה מהמחנה ונתקלו בפרטיזנים לטבים שלכאורה נלחמו נגד הגרמנים והם רצחו אותם.
אמא שלי הגיעה מהעבודה ומצאה אותי לבד בחדר, לקחה אותי ביד והתחילה ללכת איתי במרתף וצעקה "איפה המשפחה שלי"? "ווו מי משפוחה" מאחד הכוכים יוצאת דודתי בלה אחות צעירה של אמא שלי שהוחלט להשאיר אותה כדי שתעזור לאימי בטיפול בי, הייתי אז כמעט בן 1/2 6 שנים, היה קשה להשאיר לבד – 2 – נשים עם ילד קטן.
לאחר חיסול הגטו הוקם מחנה ה.ק.פ. שהיה מיועד ליהודים עובדי סדנת רכב שעבדו בתיקון רכב של גרמנים, והגרמנים החליטו להשאירם בחיים.
לאימי היו שם חברות, וביקשנו לעבור למחנה הזה.
עברנו במשאית מכיוון שהייתי ילד יהודי שאסור שידעו שהוא חי (כי הרי הילדים נרצחו באקצית הילדים), הכניסו אותו לשק וכך עברתי למחנה ה.ק.פ. במחנה היו – 2 – בלוקים , במחנה שהיינו היה מחבוא מיוחד לילדים שהיו משתמשים בו כ – 30 - ילדים שניצלו מאקציות הילדים וכל בוקר היו באים לשם ונשארים במחבוא בהשגחת – 2 – מטפלות, ואחה"צ כשההורים חזרו מהעבודה היו לוקחים את הילדים לדירות במחנה.
מלבד במחבוא הייתי מסתכל בחלון והייתי רואה התרחשויות שונות כמו שוטרי המחנה מלווים אישיות "חשובה", היה זה אחד ממשתפי הפעולה של הגסטאפו שנקרא מיקי דרזין ונותנים לו כבוד.
אח"כ עברנו לגור בחדר בקומת הקרקע, לאחר כמה ימים נודע שהרוסים מתקרבים והיהודים התחילו להתכונן, אני זוכר שאני ואימי שעלינו אל החברות של אימי שהיו בקומה העליונה ואימי אמרה להם "שמענה הרוסים מתקרבים, והגרמנים עומדים להרוג אותנו בואו נתחבא, הן ענו: אנחנו לא צריכים להתחבא, מכיוון שישלחו אותנו לעבודה בגרמניה, אבל את הילד תתחבאו כי הגרמנים יהרגו אותך בגלל הילד".
אז ירדנו בחזרה לחדר שלנו היכן שהייתה כניסה למרתף, ושהינו במרתף משך תקופה הרגשתי רעב, אמרתי לאימי שאני רעב והיא נתנה לי פרוסת לחם ולא יכולתי לבלוע אותה, ואז הסתבר שזה לא רעב אלא חוסר בחמצן, והתחילה מהומה כי אחרים הרגישו בזה, ואנחנו עלינו למחבוא הילדים שסיפרתי עליו קודם, היו בו - 2 – חדרים והיו בו כ – 200 איש.
 
 
 
 
 
בסופו של דבר הגרמנים גילו את המחבוא בגלל הלשנה והוציאו את האנשים, הכניסה למחבוא הייתה דרך תנור שהיה בכיריים של בישול, והם התחילו להוציא את האנשים, עמדו כ – 10 גרמנים מזוינים מסביב לפתח, ואני יצאתי אחרי יצאו אימי והדודה.
הגרמנים היו עסוקים בבדיקת האנשים, חיפשו אצלם בכיסים, אימי והדודה סחבו אותי, ברחנו לחדר השכן והתחבאנו מתחת למיטות.
האנשים המבוגרים ששכבו מתחת למיטות ביניהם אימי נרדמו, אותי החביאו בכוך ליד התנור, ואני שמעתי שמדברים עם מישהו ושואלים אם יש לו זהב "הוסטו גולד" לאחר מכן הבנתי שזו דודתי בלה, שהגרמנים גילו אותה והיא במקום לענות התחילה לרוץ קדימה, וכך סילקה את הגרמנים שעלולים היו לרצוח אותנו.
הגרמנים הורידו את האנשים לחצר ביניהם את הדודה בלה, וירו בהם בחצר מכיוון שלא היה זמן להביאם לפונאר.
משם ברחנו לבקתה עזובה וחיכינו כמה ימים עד שנודע לנו שהצבא האדם כבש את וילנה, הדרך הייתה עוד ארוכה עד שהגענו לארץ.
עוד אירוע שאני זוכר, קיבלנו דרישה לנסוע לאמריקה ואמרתי לה שאני לא נוסע לאמריקה, אלא רק לפלשתינה כי החלטתי שאני רוצה לחיות במדינה יהודית, והייתי רק בן 1/2 6 שנים שהחלטתי על כך.
אין נחמה על מה שקרה ועברנו, נחמה פורתא היא שיש לי משפחה, ילדים ונכדים ושיש לנו מדינה שאמורה להגן עלינו.
ישנם הרבה מסקנות בעקבות מה שקרה לנו בשואה, אבל החשובה ביותר "לעניות דעתי" שאנחנו צריכים לסמוך רק על עצמנו, לא לסמוך על הבטחות של עמים ומדינות אחרות ולעמוד על שלנו בכל מקום ובכל מחיר, ולהיות מאוחדים בדרך זו.
אין תגובות

הודעות אחרונות

23:45 | 01.12.19 שמיר יחיא
10:00 | 14.10.19 שמיר יחיא
13:50 | 29.07.19 ZJack
21:22 | 01.05.19 דיברגנץ חדש
23:49 | 30.04.19 דיברגנץ חדש
23:17 | 29.04.19 דיברגנץ חדש
13:04 | 28.04.19 גרפיקאית 1

חם בפורומים של תפוז

חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ