שלום הורים יקרים,
שמי ננה בר, חרשת מלידה, והנני גאה בזהות החברתית-תרבותית שלי, שנקראת במלוא הגאווה: "אישה חירשת", או אדם חרש. ואני גאה בהשתייכות שלי למיעוט חברתי-לשוני, וכן- ההגדרות השתנו. וגם אתם יכולים לאמץ את ההגדרות החדשות שמסירות את האפלה של התפיסה הפתולוגית של החרשות שרואה בחירשות כפגם, שצריך לתקן. לא, לא צריך לתקן, כי התפיסות הפתולוגיות הן אנכרוניסטיות ופסולות בימינו, בעידן של זכויות אדם עם מוגבלויות. הגישה החדשה גורסת כי האדם זכאי להיות מי שהוא, מה שהוא. וכי התפיסה הקדומה רוקנה את האדם והתמקדה רק בנכות. אך בעצם המגבלה מצויה בתפיסה הפתולוגית במקום לייצר חברה נגישה ומכילה- מכאן שהחברה אחראית על שחרור האנשים עם מוגבלויות באמצעות גישת הזכויות הטוענת לשוויון זכויות, ביניהם הזכות לשפה ותרבות עבור האוכלוסייה שלנו.
אני בטוחה שלרבים ורבות מכן/ם ההגדרה הזו נשמעת מוקצית/הזויה/אבסורדית/קיצונית, ואולי גם מרתיעה. אבל חשוב לי שתדעו, שתיחשפו למגוון הרחב והאנושי של הקהילה התרבותית שדוברת את השפה, שהנה שפה ככל שפה- שפת הסימנים. אשתדל להקיף את החומר על כל סוגיו כדי שתקבלו מידע מלא, ולא חד צדדי, כפי שקבלתם עד היום.
לפני שאתחיל, אני מכוונת אתכם לכתוב של אלעד- קראו אותו וראו את הילדים דרך המבט שלו, באמצעות הנרטיב שהוא מתאר בדיוק חד ונכון. שרלוונטי לכל אחד ואחת בקהילה.
אני בת למשפחה שומעת, וכן הבדלי התרבות (אני כחירשת דוברת שפת הסימנים למול משפחה דוברת שפה מדוברת-אוראלית שאינה מבינה אותי) יצרו קונפליקטים לא פשוטים, מורכבים שגרמו לתחושות של בדידות ודחק עוד מהגיל הרך. אין לי שום ספק שאהבת הוריי פיצתה על החסר ועל הדחק (למרות זאת זה לא מספיק), אך חשוב שתדעו כי דרכנו תוכלו לראות את הילדים שלכם, להבין את העולם הפנימי שלהם ואת הצרכים שלהם כבני אדם חרשים/כבדי שמיעה, ולהבין את הקרקעית המבעבעת ב"תקשורת" או אי התקשורת ביניכם לבין הילדים. ולדעת כי התיקון שלכם את הילדים מייצר ילדות של דימוי עצמי נמוך ונרטיב של שוליות חברתית, וכן, לאלה יש השלכות קשות על עתידם (ואני מתבססת על מחקרים).
דמיינו את עצמכם בסביבה זרה, דוברת שפה זרה, דמיינו את עצמכם שתולים בסביבה שבה דוברים את שפת הסימנים, ואתם לא מצליחים לעקוב, דבר שמייצר תסכולים ופערים.
בטור שלי לעיתון הארץ תיארתי במקצת את תמונת המצב של ילדים במשפחות שומעות/במערכות החינוך- להלן הציטוטים המקוטעים מתוך המאמר
"
חשוב לבחון את המקרה של אוכלוסיית החירשים וכבדי השמיעה, בפרמטרים יותר מעמיקים: חינוך, הון תרבותי- אינטלקטואלי, כלכלה, חברה, מעמד ועוד. וכי אנו למדים שעמדת נחיתות ואפליה מנציחות את העוני, עוני מכל סוג שהוא. לכן יש לבדוק את תנאי החיים, כדי לזהות את המחסומים המאפיינים את מסלול חיינו, במיוחד בפן החברתי. בהיבט החברתי-חינוכי נוצרו כשלים ופערים שהשליכו על עתיד ההשכלה של הילדים- הדימוי השלילי של מוגבלות השמיעה וההסללה בחינוך יצרו פערים בהשכלת הילדים.
מכשול ההסללה בחינוך-
מהי הסללה? זוהי דרך שבה הדברים מוכתבים מלמעלה, דרך השיח של ההגמוניה, ונקבעו מראש- תנאי החיים, הדעות הקדומות והסטריאוטיפים עלולים להשפיע ולקבע את מעמדו הנחות של האדם בחברה. כל אחד ואחת מכם/ן נושא בתוכו סיפור כזה. כל נער ונערה יכולים לספר איך המצב הסוציו-אקונומי כתוצר של מבנה חברתי היררכי ואפלייתי, היחס אליהם בתיכון/ביסודי, בגלל שם משפחה מזרחי או בגלל סטריאוטיפ מגדרי או סקסיסטי או צבע עור, השפיע על הדימוי העצמי שלהם, ועל הסיכוי לבנות עתיד מבטיח, משכיל ומוצלח.
כשתינוק חירש נולד להורים שומעים, כמוני וכמו רבים מחבריי, להורים זו הפתעה. כך למדתי בדיעבד. אילו ההורים ידעו מראש, כמו שהיום יודעים בעזרת הבדיקות הגנטיות, אולי היו רוצים שלא ניוולד ומפילים אותנו. אני אמנם זכיתי בהורים אוהבים וגאים. אך בספירה הציבורית התחלנו את חיינו כנטל. בכל מערכות החינוך של הגיל הרך לימדו אותנו לתקשר רק דרך שפה מדוברת, רק בדרך זו נצליח- כך אמרו. בבית הספר המשכנו עם שיעורי הדיבור והמורות אסרו עלינו להשתמש בשפת הסימנים, והתנכרו לתרבות, לאופני התקשורת ולהיסטוריה שלנו. דיבור, רק זה המפתח להצלחה.
השומעים רוצים שנהיה דומים להם, זה מה שאישה חשה בעולם של גברים. כמו שנדרש מאישה או איש לאמץ התנהגות אגרסיבית, מרפקנית, "גברית" כדי להצליח. מחירשים וכבדי שמיעה נדרש להיות דומים לשומעים כדי להשתלב בחברה. אך בניגוד לחלק מקבוצות המיעוט, כמו אלו שצוינו לעיל, אצלנו המכשול הוא עמוק וחריף, מקיף ורציף, ומתחיל לפני הלידה. כל מיעוט אחר הוא לא מיעוט בביתו. ילד ערבי בביתו אינו מיעוט. ילד רוסי אשר מדבר רוסית אינו מיעוט בביתו. אבל 90% מהילדים החירשים נולדים להורים שומעים וגם בבית, במשפחה הם מיעוט. המשפחות נלחמות להפוך אותנו לשומעים, במקום להכיל וללמוד את דרכי התקשורת השונים, את התרבות ואת שפת הסימנים שהינה שפה ככל שפה"
הטענה בדבר היותנו מיעוט בבית היא עובדה מוגמרת. ואני אבקש מכל אחד ואחת מכם/ן לחשוב, לקרוא שוב ושוב. ולראות את הילדים שלכם.
אני מצרפת הסברים מושכלים בנושא חשיבות שפת הסימנים בפוסט הבא
תודה על ההקשבה
ננה בר