לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן
83298,329 עוקבים אודות עסקים

פורום נשואים נשואות דתיים

ברוכים הבאים לפורום נשואים נשואות דתיים הפורום הזה נועד להיות בית לכל הנשואים והנשואות מכל סקאלת המגזר הדתי, לזוגות דתיים מאורסים, ולכל מי שמתעניין בטהרת חיי המשפחה היהודית. בואו לשתף, להתייעץ, לפרוק,להמליץ, להתלבט, לספר, לעדכן, לקטר, ללמוד וללמד על מנת שלכולנו יהיה כאן נעים, אנא שימרו על אווירה מכבדת לכולנו ובשורות טובות!

אודות הפורום נשואים נשואות דתיים

ברוכים הבאים לפורום נשואים נשואות דתיים הפורום הזה נועד להיות בית לכל הנשואים והנשואות מכל סקאלת המגזר הדתי, לזוגות דתיים מאורסים, ולכל מי שמתעניין בטהרת חיי המשפחה היהודית. בואו לשתף, להתייעץ, לפרוק,להמליץ, להתלבט, לספר, לעדכן, לקטר, ללמוד וללמד על מנת שלכולנו יהיה כאן נעים, אנא שימרו על אווירה מכבדת לכולנו ובשורות טובות!

לצפיה ב-'קריאת השבוע - פרשת בחוקותי'
קריאת השבוע - פרשת בחוקותי
16/05/2014 | 08:20
5
האוטופיה התנ"כית
פרשת בחוקותי המסיימת את ספר ויקרא, ספר המצוות הגדול, ספר הקדושה, מתחילה בתאור הברכות הקשורות ליישום במציאות של ערכי הקדושה המפורטות למשך כל הספר.
קרה פעם בתולדות האנושות שמהות השלמות נגלתה לעיני כל כדוגמה להתנהגות, במתן תורה ובכך התחיל אתגר פלאי: להוכיח שעולם נורמלי אכן אפשרי. עולם אשר בו הגשם יורד בעיתו, הארץ נותנת את יבולה, דרישת הלחם אינה מובילה למלחמה והשלום שורר בעיר ובחוצות. עולם של אושר פשוט כפי שהפסוקים הראשונים של הפרשה מתארים אותו וכפי שילדי האדם חולמים עליו; עולם אשר עד כה שום עם ולשון לא השכיל להביא לידי במימוש במציאות.
אוטופיות רבות הרתה האנושות, ונדמה כי האוטופיה התנ"כית היא הצנועה מכולן - ובכל זאת מכולן היא באמת הרחוקה מהשג יד.
זה הרז אשר עליו מדברת הפרשה.
הוא יסוד המבוכה של האדם המסכים להתבונן בכנות על תנאי ההויה האנושית והכללית. איך ניתן להבין כי מאורעות העולם מגיבות כביכול בשרירותיות ובאקראיות - ובאופן כה שיטתי - לכל נסיונות רצונו הטוב של האדם.
ובכן, במשך ההסתוריה, האדם הגיב למצב זה בשתי דרכים. יש שבחרו בפסימיות ובויתור מול הכשלונות החוזרים ולסופו של דבר נתנו הסכמתם מתוך יאוש לגורלו הטרגי של האדם, הסכמה המובילה לאלימות ומלחמה. לעומתם - וזו היא השקפתה של התורה - יש שבחרו בתקוה ובאופטימיות המתחדשות בכל לידה: תקוה של עולם המתאים לאדם.
אבל תקוה זו לא יכולה להסתפק באופטימיות האוטופית. היא דורשת ידיעה ברורה של תנאי המשחק. כאן נפגשים אנחנו עם עצם תוכנה של התורה: השלום בין האדם והעולם מחד, או להיפך האקראיות והשרירותיות אינם תלוים ברצון הטוב או במשאלה, אלא בגבורה של המאמץ היומיומי. אם בחוקותי תלכו, ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם...
כל עיקר הפרשה כלול בהבנת התנאי הפשוט הזה. והפרשה וכמוה ההפטרה מתארים את הסכנות הנוראות הכרוכות בנסיון להחליף את הדרך בעקרונות המוסר האלוהי המוביל לחיי אמת באסטרטגיות של פולחן מאגי ואלילי ובטחון בשיטות הניהול הטכנוקראתי של "יודעי דבר" חכמים בעיניהם. שהרי ישנה סכנה לא פחותה ואולי אף גדולה לאין שיעור בקיום המצוות מצות אנשים מלומדה, בלא שום חיבור וקישור אמיתי למקורן של המצוות; ישנה אפשרות להיות אנשי מצוות בלא להיות אנשי תורה; והסכנה הטמונה בחשיבה עצמית שאני בסדר שהרי אני מקיים את המצוות, (זאת לפעמים על אף שאינני מוסרי) ובעצם אומר היכל ד' היכל ד' היכל ד' המה, ועל מצב זה אומר הנביא למה לי רב זבחכם. כי אנחנו, בשלהי הסתוריה של שלושת אלפים וחמש מאות שנה - דוקא אנחנו - יודעים עד כמה צדקה התורה בכל פרט קטן מתאור הזהרתה.
ברוך הגבר אשר יבטח בד' והיה ד' מבטחו... אני ד' חוקר לב בוחן כליות ולתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו... מקוה ישראל ד', כל עוזביך יבושו וסורי בארץ ייכתבו כי עזבו מקור מים-חיים את ד'.
רפאני ד' וארפא, הושיעני ואושעה, כי תהילתי: אתה.
שבת שלום

_________________


"
לצפיה ב-'פרשיה'
פרשיה
14/05/2014 | 18:40
1
12
למי תודה, למי ברכה?
מחומש ויקרא אנו נפרדים מתוך דבר הלכה – מצוות מעשר בהמה. מצווה זו מחייבת כל בעל עדר בקר או צאן להפריש עשירית מהוולדות, והיא באה להביע את הכרתנו בכך שבהמות עדרינו ניתנו לנו מאת ה'. אלא שלכאורה לא ברור מדוע נצטווינו במצוות מעשר בהמה, שכן רק מספר פסוקים קודם הזכירה התורה את מצוות בכור בהמה. אם כן, כבר בעת נתינת הבכור הבענו את אותה הצהרה. מדוע צריך לשוב ולתת לה' פעם נוספת?
נזכיר שיש הבדל משמעותי בין מצוות בכור למצוות מעשר בהמה. את הבכור יש לתת לכהן, ואילו את בהמות המעשר על הבעלים עצמם להעלות למקדש, לשחוט, להקריב את האימורים ולאכול את הבשר בטהרה בירושלים כשאר קודשים קלים.
ניתן לומר ששתי המצוות הללו בבהמות מקבילות לשתי מצוות דומות ביבול: מצוות בכור מקבילה למצוות ביכורים ותרומה, שאף הן נקראות "ראשית" וניתנות לכהן, ואילו מעשר בהמה מקביל למעשר שני, שאף הוא נאכל בירושלים בטהרה ע"י הבעלים.
נראה אפוא לומר שהן ביבול הן בעדר יש שתי נתינות שונות: את הראשית אנו מצווים לתת לכהן, ובכך להביע שהכול מאת ה', ולכן הדבר הראשון שצמח או נולד יינתן למשרתיו. רק לאחר נתינת הראשית רשאי האדם המאמין ליהנות מפרי יבולו ובהמתו. אולם גם אז, עת הוא מבקש לאכול מפריו ולשבוע מבשר בהמתו, עוצרת אותו התורה ודורשת ממנו שאת הפֵּרות הראשונים יפריש לצורך סעודת מצווה בקדושה ובטהרה בעיר הקודש, וכך מן הסתם תוקדש הסעודה להודיה לה' על היבול והפֵּרות. נתינת הראשית היא אקט רגעי שיכול להיעשות בגורן או במרעה, הרחק מעיני המשפחה, ולכן אף שמדובר בנתינה מוחלטת, הלקח החינוכי שלה עלול להיות מוחמץ. לעומת זאת סעודת מצווה של הבעלים עצמם בפורום משפחתי, ואולי אף למעלה מזה במקרה של יבול מבורך, בוודאי תנוצל להבעת תודה לה' על פרי האדמה ועל פרי הבהמה.
האם מצוות בכור ומעשר בהמה נוהגות בימינו? כאן קורה דבר מעניין: שתי המצוות הללו מעיקר הדין חלות בימינו, אולם חז"ל הורו לנו שלא לקיימן בפועל, אם כי בדרכים שונות ואכמ"ל.
על הוראת חז"ל זו שאלו בעלי התוספות (בכורות נג ע"א ד"ה אלא): והרי מצאנו שר' אלעזר בן עזריה הפריש מעשר בהמה, והוא הרי חי אחרי החורבן. מספר תשובות ניתנו בראשונים לשאלה זו, ואני מבקש לעמוד על אחד התירוצים שהובא בריטב"א (שבת נד ע"ב): ראב"ע לא הפריש מעשר ממש, אלא ערך מעין "זכר למצוות מעשר". הוא נתן עשירית מבהמותיו לכהנים בלי לקרוא עליהן שם מעשר. וכבר תמהו על דברי הריטב"א, שהרי מעשר בהמה כלל אינו ניתן לכהנים, כאמור.
לכן נראה לי שיש להסביר ברוח דברי הריטב"א, שר' אלעזר בן עזריה נהג לערוך סעודת הודיה גדולה בכל שנה, ובה אכלו את בהמות ה"מעשר" והודו לקב"ה על הברכה בעדרים. לא מן הנמנע שהמסובים אף נטהרו לפני הסעודה כדי לחוש קרובים לקיום המצווה ולהיזכר עד כמה שאפשר במצווה עצמה.
כחברה העוסקת בגידול בָּקָר ראוי שנשאל את עצמנו אם לא ראוי שנלך בדרכו של ראב"ע לפי פירוש הריטב"א. שתי מצוות יקרות המוטלות על מגדלי בקר אבדו לנו: מצוות בכור ומצוות מעשר בהמה. בעוד אנו ממשיכים בימינו לעשר בברכה את תבואת זרענו, ובכך מצהירים על היותו מאת ה', ברכת המצוות נעדרת מן העדר. אני תר אחרי דרך נאותה להודות לקב"ה באופן ציבורי על ההמלטות שבכל שנה ושנה, כדי לזכור ששום דבר אינו ברור מאליו. הכול הוא ברכת ה' – אפילו המלטה פשוטה ברפת שעברה בהצלחה.
וכאן אני פונה בשאלה לקוראים: כלום יש משק שבו מתקיים אירוע של "זכר למעשר בהמה"? היש מקום שבו הרפתנים ושאר החברים מתכנסים לפחות אחת בשנה כדי להודות לה' על בהמתם הפורה? שמא ראוי ליזום מהלך כזה שיחזק את אמונתנו בה'; לו התודה ולו הברכה.   
לצפיה ב-'יואל'
יואל
16/05/2014 | 11:58
3
תודה ויישר כח
לצפיה ב-'בוקר טוב פעמים כי טוב'
בוקר טוב פעמים כי טוב
13/05/2014 | 05:30
2
24
לצפיה ב-'יפיופה'
יפיופה
13/05/2014 | 18:32
1
13
הבטחת לי שתכתבי לי מסר.
לצפיה ב-''
13/05/2014 | 19:49
10
לצפיה ב-'מנחה טובה ושבוע טוב'
מנחה טובה ושבוע טוב
11/05/2014 | 15:41
1
12
לצפיה ב-'שבוע טוב ומבורך'
שבוע טוב ומבורך
11/05/2014 | 16:49
5
לצפיה ב-'בוקר טוב לכולם '
בוקר טוב לכולם
08/05/2014 | 07:20
2
11
לצפיה ב-'שבת שלום ומבורך'
שבת שלום ומבורך
09/05/2014 | 10:42
1
6
לצפיה ב-'שבת שלום ומבורכת '
שבת שלום ומבורכת
09/05/2014 | 15:03
6
לצפיה ב-'פרשיה'
פרשיה
07/05/2014 | 13:53
1
20
ואכלו אביוני עמך  
חז"ל הבינו שהפשט של "ואכלו אביוני עמך", מתכוון לכך ששנה אחת בשבע שנים יהיה שוויון בין כל היהודים בארץ ישראל. השוויון מתבטא בכך שכל יהודי רשאי להיכנס לאיזה שדה שירצה כדי לקחת מזון לשלש סעודות מבלי לשלם. העמדת השמיטה על רעיון של תיקון חברתי – כשבנוסף להפקרת היבול של שמיטה, גם עבד עברי משתחרר מאדונו, וביובל גם נחלות חוזרות לבעלים המקוריים – עומדת כאן במרכז.
אולם, מסתבר שכבר בימי התנאים הרעיון שכל העם ייצא לשדות כל שלש ארוחות (או פעם בשבוע לפי התוספתא) ללקט סוגים שונים של פירות  אינו מעשי. גידולים שונים גדלים באיזורים שונים לפי סוגי קרקע, אקלים כללי, כמות גשמים וכו'. זה חייב כל משפחה להיות נפוצה על פני כל הארץ, ולכן כבר בתקופה מוקדמת בחקיקה ההלכתית של בית שני, נפתרה הבעיה על ידי הנהגת "אוצר בית דין". האוצר מילא את מקום בעל הבית בשרשרת המסחרית ושילם לו עבור הגידול והטיפול בפרי לפי מה שמותר, ואת התוצרת מכר לפי אומדנא (שלא ייראה שעושים בפרי מסחר), אך נמצא "באג" קטן אחד בשרשרת הנ"ל. "החרדים על דבר ה'" היו כל כך חרדים מכך שהם עלולים להיכשל במצוות פירות בקדושת שביעית, ולכן העדיפו לקנות תוצרת חקלאית מערביי ארץ ישראל או מיבוא מחו"ל. חלק אחר באוכלוסיה הדתית שמכיר בקשיים מבין שבמאה ה-21 הפתרון הזמני עד חזרת כל עם ישראל לארצו והחזרת דיני שמיטה ויובל למעמד דאורייתא, הוא "היתר המכירה" שמבטל כמעט כל מצווה התלויה בשמיטת הקרקע. בשני המקרים מדובר בעקיפת המצווה, ולא בקיומה המלא ולכן מי משני המחנות הרואה עצמו כמקיים מצוות שמיטה למהדרין, משקר בראש ובראשונה לעצמו ומעמיד מצג שווא של חסידות יתרה.
לאורך השנים הוצעו פתרונות שונים לקיום השמיטה. פתרון אחד המופנה לחקלאי מפרט מה מותר ומה אסור לעשות בשדה. ישנו פתרון נוסף שבניגוד להפניית תשומת הלב למספר המאד קטן של חקלאים  מפנה את הזרקור ל"ואכלו אביוני עמך". בסופו של דבר, ישנן מספר הצעות ולהן מספר ניואנסים, אך אני מצטרף לקוראים לעשות את המקסימום האפשרי בנתונים הקיימים. מה שחשוב בעיני הוא שמדובר על קיום שמיטה באופן הטוב ביותר האפשרי, תוך עשיית צדקה עם נצרכים וקיום מצוות פירות בקדושת שביעית.
בשמיטה הקודמת הפעיל הקיבוץ הדתי אוצר בית דין. לא כאן המקום לרדת לפרטים, אך פרשת השבוע בפירוש מחייבת אותנו לעשות מאמץ לפתרון מלא, הן לחקלאי והן לצרכן. לשמחתי, בניגוד לעבר, יש חקלאים המבינים שקיום או עקיפה של שמיטה כהלכה, אך לא כרוחה, (אם בהיתר המכירה ואם ברכישת פירות יורקות מלא יהודים) הופך את השמיטה ללא רלוונטית. הצעה אחת (אך כמובן לא היחידה) הובאה ע"י הרב אליעזר איגרא (אב"ד הרבני בבאר שבע ורב מושב כפר מימון) בעלון "עולם קטן" לפרשת ויקהל תשע"ד. הצעתו ראויה בעיני ללימוד וליישום והיא יכולה לשמש בסיס לפתרון כוללני לאחת המצוות הסוציאליות הייחודיות בחברה האנושית.
הגיע הזמן לחידוש הלכתי שייתן פתרון לא רק לטכניקת השמיטה אלא גם לרוחה של המצווה ופתרון אמיתי ל"ואכלו אביוני עמך".
לצפיה ב-'יואל'
יואל
07/05/2014 | 14:20
12
ו-
לצפיה ב-'יום עצמאות שמח תהנו בשבילי גם '
יום עצמאות שמח תהנו בשבילי גם
06/05/2014 | 15:14
8
30
לצפיה ב-'יפיופה'
יפיופה
07/05/2014 | 14:21
5
24
איך חגגתם את יום העצמאות?
לצפיה ב-'לא חגגנו '
לא חגגנו
07/05/2014 | 15:46
4
19
לצפיה ב-'למה לא חגגתם?'
למה לא חגגתם?
07/05/2014 | 16:55
3
12
לצפיה ב-'קודם כל הבנות למדו רגיל '
קודם כל הבנות למדו רגיל
07/05/2014 | 18:21
2
42
ועם מי אני אחגוג לבד?
לצפיה ב-'בעלך אולי?'
בעלך אולי?
08/05/2014 | 17:52
1
14
לצפיה ב-'ברור רק בעלי הוא בכלל אמרקאי וחוץ מזה '
ברור רק בעלי הוא בכלל אמרקאי וחוץ מזה
08/05/2014 | 21:52
37
הוא גם עבד
לצפיה ב-'יפיופה'
יפיופה
09/05/2014 | 10:40
1
23
אין לכם חברים עם מי לחגוג?
לצפיה ב-'אין עם מי לחגוג'
אין עם מי לחגוג
09/05/2014 | 15:02
11
לצפיה ב-'לזכרם'
לזכרם
04/05/2014 | 16:33
18
יהי זכרם של הנופלים ברוך!
לצפיה ב-'שבת שלום ומבורך'
שבת שלום ומבורך
02/05/2014 | 11:05
1
10
לצפיה ב-'שבוע טוב ומבורך'
שבוע טוב ומבורך
04/05/2014 | 16:29
11
לצפיה ב-'קריאת השבוע - פרשת אמור'
קריאת השבוע - פרשת אמור
01/05/2014 | 20:56
1
12
פרשת אמור / היסוד הלאומי של התורה
הפרשה פותחת בהתראה המכוונת אל הכהנים בני אהרון להישמר מטומאת מת. לא האבל הוא האסור, אלא התנהגות אבל לא נאותה. הכהן הוא האחראי על עבודת ד' שהוא אלקים חיים. התחייבותו וחובתו היא לגלות את נצחיות החיים מעבר לכאב של המות. הטומאה המלווה את המיתה נובעת מכך שהגוף נשאר כנרתיק שהתרוקן מתוכנו החי. הטומאה של הגופה מעידה על אמיתת החיים שהיו בה. הכהן הוא יותר מכל אחד אחר צריך בהתנהגותו להעיד על המשכיות החיים של הנפטר ולכן להמעיט בסימני אבל חיצוניים כלפיו. אבל כשמדובר בקרוב ממש, התורה מכירה בזכותו לטפל בעצמו בכל הקשור לצרכי המת.
מיד אחר כך, התורה מרחיבה את האופק לכל מיני מגבלות שמעמדו של הכהן מכתיב לו כדי שלא לחלל את שם השם. הקדושה מתבטאת במיוחד בחיי המשפחה ובהעמדת תולדות וזה התחום שעליו תתרכז התורה כאן. הכהן הוא המעיד מעל לכל על אחדות השם. הוא היודע מה משמעות המילים "ד' אחד". כשאנחנו פונים לכיוון בית המקדש בתפילותינו, אנו מצהירים בכך שאנו מצרפים את כוונתנו בתפילה אל כוונת מי שהיה עובד באותו בית וידע למי הוא עובד. לא אל הבית לבד פנינו, אלא לכך שאפילו אם אין אני יודע לפני מי אני עומד בתפילתי, לא אל רגשותי ולא אל דמיוני אני מפנה את תפילתי אלא למי שהכהנים עבדו בבית הזה - אליו אני פונה.
בהמשך הפרשה תעסוק התורה בכל הקשור במועדים. יש כאן חזרה שלימה על לוח השנה העברי, לוח שנה המרכז ומתמצת במסגרת המחזור השנתי את השקפת עולמו על מהות ההיסתוריה המתפתחת מתחילתה ועד השלמתה, שאינה סוף אלא שוב התחלה חדשה, מעולה ונשגבה מקודמתה ואשר גם היא תגיע ליעודה ותתן מקומה לזו הבאה אחריה, תחל שנה וברכותיה.
אחד הענינים נראה כתופס כאן מקום ללא פרופורציה. מתוך כל פרק כ"ג העוסק במועדי השם, ואשר יש בו מ"ד פסוקים, מפסוק ט' עד פסוק ט"ז, היינו תשעה פסוקים עוסקים בספירת העומר. כחמישית מהפרשה כולה. פסח זוכה לארבעה פסוקים, ראש השנה לשני פסוקים, יום כיפור לשישה פסוקים. רק סוכות זוכה ליותר מזה: עשרה פסוקים (ל"ד-מ"ג) על כל מצותיה המרובות, סוכה ולולב ולמען ידעו דורותיכם.
למספר הפסוקים היחסי יש משמעות ביודענו את חסכנותה של התורה שאין בה מילה ואף לא אות או תג מיותר ח"ו. התורה מסבירה לנו שעלינו לספור את הימים מפסח עד שבועות, הימים והשבועות, ולא נותנת לנו את התאריך של היום החשוב ביותר בהסתוריה של העולם אותו יום השישי בסיון שהכל היו תלויים ועומדים בו: אם מקבלים ישראל תורה מוטב ואם לאו מחזיר אני אתכם לתהו ובהו. במילים אחרות, מסבירה לנו התורה שכדי שיתאפשר מתן תורה היה צריך ביציאת מצרים. אין כאן שני אירועים נפרדים זה מזה אלא מהלך אחדותי שמתחיל בזה כדי להגיע לזה. בהר סיני נאמר אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, לכן עלינו לזכור שכל השייך לכהנים אינו שייך להם כי אם ביפוי כח כביכול מעם ישראל כולו. ולכן כל השייך לכהנים שייך לכתחילה לישראל. אם חנוכת המשכן לקח שבעה ימים וביום השמיני השם נראה אליכם, כאן הכנסת ישראל לכהונת עולמים הוא שבעה שבועות וביום השמיני שהוא יום החמישים ירד השם על הר סיני לעיני כל ישראל.
לא מתייחס כאן לשינויי המנהגים בין העדות – לעומר, בעומר, ימים, שבועות – לכולם יש משמעות בהתאם לתפקידה המיוחד של כל עדה בתוך כלל ישראל ומכאן החשיבות לכל אחד לשמור על מסורת אבותיו. התקופה הזאת, כפי שכבר צויין כאן מספר פעמים, מהווה כמין דגם מיצג של ההסתוריה הלאומית של עם ישראל המתוחה בין שני הקצוות של פסח ושבועות. המצוה הניתנת כאן מיועדת לקיום בארץ ישראל. כמו כל החגים והמועדים היא מתייחסת לאירועים שהתרחשו בחוץ לארץ בהתהוות ישראל לעם. אבל ההבדל הוא שפסח הוא אירוע ומתן תורה הוא אירוע, אבל לכתחילה החמישים יום שבין פסח לעצרת כלשונה של תורה הם לא אירוע. הרבה דברים התרחשו באותם הימים, לחלקם יש לא רק איזכור בתורה אלא גם מצוה להזכירם ולא לשכחם. מתן מימד ליטורגי לאותם חמישים יום על פרטי פרטיהם של הפסוקים המתארים את הפיכת הזמן העובר מאליו לזמן המקבל מעמד מיוחד בכך שלא נותנים לו סתם לזרום, אלא נעשים מודעים לכך שהזמן עובר. המודעות על הנבנה והגדל בתוך הזמן העובר היא ההתגברות של החיים על הזמן. הפיכת הזמן לנצח.
מכאן גם חשיבותה של אותה המחלוקת המפורסמת בין הצדוקים והפרושים על ממחרת השבת. הראשונים היו אומרים ממחרת השבת - שבת בראשית. ולכן ממחרת השבת הוא תמיד יום ראשון בשבוע. לעומתם אמרו הפרושים: ממחרת יום טוב של חג המצות. מה ביניהם? המשמעות של מה הוא היסוד האמיתי ליום החמישים, או במילים אחרות על איזה קרקע מושתתת התורה. צדוקים אומרים: שבת בראשית. מאי שבת בראשית? יחס לבריאת העולם. מה הוא היסוד של התורה? האמונה בבריאת העולם. בריאת העולם ומתן תורה שייכים שניהם לזמן מחוץ לזמן, אירועים לא הסתוריים בטבעם ובמהותם. זאת היא ההגדרה של הדת. מימד בלתי היסתורי בצד חיי היום יום של נסיבות פוליטיות ותרבותיות כאלו או אחרות חסרות חשיבות ומשמעות מבחינה דתית. לכן אפשר להיות "יהודי" בכל מקום ותחת כל שלטון, לקבל מרות יון כל עוד אפשר לאכל כשר עם השגחות למהדרין. והפרושים אומרים - והלכה כמותם - כי היסוד לתורה הוא יציאת מצרים. לא אירוע א-הסתורי בעליל אלא להיפך אירוע היסתורי ממדרגה ראשונה; ומאז, את ירידתה של התורה אל המציאות הארצית מכינים דרך המודעות של המשמעות ההיסתורית של התהוות ישראל לעם. התורה היא הנתנת לעם ישראל ולכן העם קודם לתורה: בשביל ישראל הנקראים ראשית ובשביל התורה הנקראת ראשית. ואמיתת שתיהן היא רק בארץ ישראל ובירושלים - כי שם עלו שבטים, שבטי י-ה עדות לישראל כי שם צוה ד' את הברכה חיים עד עולם.

שבת שלום

_________________


"
לצפיה ב-'מיקי'
מיקי
02/05/2014 | 11:04
6
יישר כח
לצפיה ב-'פרשיה'
פרשיה
30/04/2014 | 19:09
2
18
פרשת אמור  שליחות, לא על חשבון משפחתיות
מספרים כי פעם באה אל הגאון מוילנא אחותו כדי להתראות אתו, לאחר שלא נפגשו כמה שנים. הגר"א קבל את פניה בשמחה ובברכת שלום ואמר לה: "אחותי, שמח אני לראות אותך, אבל בעולם הזה אין לי פנאי להרבות איתך שיחה. כל זמן שהנשמה בקרבי, מחויב אני לשבת וללמוד, אי"ה בעולם הבא, אקווה שנפגש יחד ואז נדבר".

כששמעתי סיפור זה בעודי בן ישיבה צעיר הוא הפעים אותי, ראיתי בו מודל לדבקות בתורה, חשיבות ניצול הזמן לעבודת ה' שגובר על כל ערך אחר. הגר"א בנקודה זו היווה עבורי מודל לחיקוי.

עם השנים פג בעיני קסמו של הסיפור. לא רק שהוא אינו מודל עבורי, אלא כיום הוא נראה לי לא נכון ומעוות מבחינה אנושית ואף תורנית. היעלה על הדעת שאין מקום להקדיש ולו מספר דקות כדי לראות את אחות שלא נפגשים איתה שנים רבות?

התורה מדגישה את חשיבות המשפחתיות במספר מקומות. די לנו אם נזכר ביעקב אבינו שמתאבל שנים ארוכות על מות בנו יוסף ועל החיים החדשים אותם קיבל רק מהבשורה ש"עוד יוסף חי". במסכת ברכות (נח,ב) מובאים דברי רבי יהושע בן לוי: "הרואה את חברו לאחר שלושים יום אומר: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. לאחר שנים עשר חודש אומר ברוך מחיה המתים". יש מהראשונים המסייגים אמירה זו וקובעים "דווקא חברו החביב עליו. אבל בעניין אחר לא". אך היא הנותנת – אדם שרוי בתוך עולם חברתי, יש בני אדם החביבין עליו ויש בני אדם שאינם. אין ציפייה שננטרל תחושות אילו ונפנה את ליבנו "רק" לעבודת ה' – אדרבה עבודת ה' מתייחסת וכוללת את מערכת היחסים החברתיים שלנו.

נדמה שזו אחת ממטרות סדרת ההלכות הפותחת את פרשת השבוע שלנו:

"וַיֹּאמֶר ד' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו. וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא"  (ויקרא כ"א, א-ג).

אין כאן המקום לדון למה התורה קבעה שאל לכהן להיטמא למת, אך אני רוצה להדגיש שעל אף האיסור להיטמא למת יש חריגים לאיסור זה!! התורה דורשת מהכהן, על אף מעמדו, להיטמא לבני משפחתו. אמנם יש מחיר לטומאה זו, הכהן לא יוכל לעבוד במקדש וקדושתו תיפגע, אך מסתבר שהצורך בקירבה משפחתית גוברת על ערכים אלו. חשוב שאדם יתמודד עם האבל של הפרידה מאביו או אמו ואף הצורך הפרטי להתאבל על אחיו ואחותו גובר על החשיבות של עבודה במקדש ושמירה על הקדושה.

אמנם צריך להדגיש כהן גדול אינו מיטמא לקרוביו, וכאן הערך של שירות קהילתי גובר על הערך של המשפחתיות, אך הוא היוצא מהכלל המלמד על הכלל כולו. (אם נחזור לסיפור בו פתחתי יתכן שגם הגר"א הכהן הגדול מאחיו היה חריג כזה, אך אל למחנכים לספר את הסיפור כמודל לחיקוי!!)

חז"ל בדרשותיהם הוסיפו גם את הטיפול במת-מצווה, הגובר על איסור הטומאה למת, ובכך הוסיפו את ערך הערבות ההדדית כגובר על ערך שמירת הקדושה. גם כהן גדול מיטמא למת מצווה ושוב אנו למדים על האיזון בין ערך שמירה על הכהונה לערך אחריות הדדית.

דומה שפסוקים אלו חורגים מציווים פרטיים בהלכות טומאת כהנים ומלמדים אותנו את עולם הערכים שהתורה מצווה אותנו – הצורך לאזן בין ערכים שונים ולהכיר בערך של המשפחתיות ואחריות חברתית, בצד הרצון לקדושה וקרבת א-להים. בימים אלו בין יום השואה ויום העצמאות, בהם אנו מזדהים עם עם ישראל בכלל, ועם הסיפורים האישיים והמשפחתיים שלנו בפרט, חשוב לנו לזכור שאין אלו דברים החיים ליד או על חשבון עבודת ה' שלנו, אלא ערכים הנמצאים בלב ליבו של הרצון לקרבת א-להים ולעבודתו.
לצפיה ב-'יואל'
יואל
01/05/2014 | 16:12
11
יישר כח
לצפיה ב-'יישר כח '
יישר כח
01/05/2014 | 17:47
8
לצפיה ב-'ערב טוב וחודש טוב'
ערב טוב וחודש טוב
30/04/2014 | 18:46
5
17
לצפיה ב-'חודש טוב בשורות טובות '
חודש טוב בשורות טובות
30/04/2014 | 23:12
10
לצפיה ב-'יפיופה'
יפיופה
01/05/2014 | 16:13
3
14
מה נשמע?
יש חדש בקשר לעלייה?
לצפיה ב-'כן ב"ה '
כן ב"ה
01/05/2014 | 17:47
2
13
לצפיה ב-'יפיופה'
יפיופה
01/05/2014 | 18:49
1
11
מה חדש?
לצפיה ב-'ישלח לך בפרטי '
ישלח לך בפרטי
01/05/2014 | 23:12
5
לצפיה ב-'פורום פונדקאות בחו"ל נפתח ב'
פורום פונדקאות בחו"ל נפתח ב|תפוז|
29/04/2014 | 12:18
6
|מוצץ|הורות באמצעות פונדקאות הופכת לדרך נפוצה ומקובלת להביא ילד לעולם, בשנים האחרונות אנו רואים עליה משמעותית במספר האנשים אשר עוברים תהליך פונדקאות בחו"ל.
הפורום הוקם על מנת להעניק לגולשים מידע בנוגע להליכי פונדקאות אשר מתבצעות בחוץ לארץ. החל מאלו מדינות אפשר לבצע את ההליך, החוקים השונים ועד למחירים.
כל אלו שעברו כבר בדרך הזאת, לאלה שעוברות ועוברים בה עכשיו, למתחילים לגשש, או שכבר נמצאים עמוק בפנים, כולם - הורים מיועדים ופונדקאיות, מוזמנים להשתתף ולשתף בו.

http://www.tapuz.co.il/forums2008/forumpage.aspx?f...



לצפיה ב-'הדלקת נר לרחל אמנו במשך 40 יום'
הדלקת נר לרחל אמנו במשך 40 יום
28/04/2014 | 18:23
1
653
שלום חברים וחברות יקרים,

אני רוצה לשתף אתכם בנס שקרה לי.
אני אשה נשואה, הדלקתי במשך 40 יום נר לרחל בלי הפסקה והתפללתי למשהו אחד אותו בקשתי כל הזמן במשך 40 יום והוא התגשם אחריי שלושה חודשים!!!
אני התפללתי להריון וברוך השם תודה לאל זה קרה.. נקלטתי אחריי שלושה חודשים!!!

אני משתפת אתכם בסיפור שתדעו שבורא עולם מגשים לנו משאלות עם הרבה אמונה בלב!!!

אנא ממכם אם גם אתם/ן רוצים שבורא עולם יגשים לכם משאלה דבר ראשון תתפללו ותאמינו, ותדליקו נר במשך 40 יום לרחל אמנו הצדיקה ותתפללו.. בורא עולם שומע תפילותנו.

בהצלחה לכולם/ן
לצפיה ב-'בשעה טובהה '
בשעה טובהה
29/04/2014 | 16:50
42
לצפיה ב-'לזכרם'
לזכרם
27/04/2014 | 18:13
4
22
נזכור ולא נשכח!
לצפיה ב-''
27/04/2014 | 20:06
3
6
לצפיה ב-'סיפור אמתי מצמרר'
סיפור אמתי מצמרר
27/04/2014 | 20:09
2
45
יום השואה סיפור אמיתי,- שיחה בין 2 נוסעים בזמן הטיסה קראו עד הסוף סיפור מצמרר .
--------------------------------------------------------

באחת הטיסות שלי, משך את תשומת ליבי איש שישב לשמאלי ואכל קציצת בשר לא כשרה.
על מעטפת הארוחה שלו היה תווית עם שמו: "מר ווינשטיין", מה שהעיד על היותו יהודי.
נשענתי אחורית עד שסיים לאכול ופניתי אליו: "תסלח לי אדוני, אני לא מתכוון להיות חוצפן או לפגוע בך, אבל אפשר לשאול אותך שאלה?
"בוודאי" ענה. "אתה יודע שאתה יכול לבחור בארוחה כשרה בטיסה זו"?
הוא נעץ בי מבט וענה: "אני לא אוכל כשר".

"למה את מתכוון? אתה מתכוון שבביתך אתה שומר על כשרות אבל מחוץ לבית אתה אוכל הכל. או שמה כשרות בעינך מצווה שאינה חשובה?

"לא", הוא ענה, "אני לא אוכל כשר וזוהי בחירתי החופשית. בחרתי בזה מכיוון שהקב"ה ציווה זאת וכל דבר שהקב"ה אומר, אני עושה בדיוק ההפך!!!".

נדהמתי לשמוע את האיבה שבקולו ועוד יותר נדהמתי כשראיתי קעקוע של מספר על זרועו כשהפשיל את שרווליו.

"אתה באמת רוצה לדעת?" שאל אותי. שמתי לב שהוא מדבר כאילו עניין זה מתרוצץ בראשו מזה זמן רב ושכעת הוא רק מבטא את רגשותיו בקול.
הנהנתי לו בראשי, והוא המשיך....

"זה היה הבן שלי..." , הוא אמר, "זה היה הדבר האחרון ששבר אותי, החזקתי מעמד לאורך כל הדרך עד שיום אחד כבר לא יכולתי.
במהלך כל זמן שהותי במחנה הריכוז הייתה לי רק שאיפה אחת ... לראות את הבן שלי קסריאל מנחם משתחרר מהמחנה.
אמא שלו כבר מזמן הלכה לעולמה וכן האחים והאחיות שלו, אבל אנחנו נשרוד!!! הייתי בטוח בזה.

יום אחד, כל האסירים כונסו למסדר. במקום היו מספר דלתות סודיות לכניסה לשטח בו מבצעים תליה מרוכזת של האנשים.
הייתה זו תחושת אימים. בני אחז בידי בחזקה כזו שכמעט ונעצרה זרימת הדם בעורקיי.
כולנו התחלנו לרוץ בבהלה כדי לברוח מקו האש. איבדתי את בני במהלך הכאוס שנוצר ומאז לא ראיתיו."

כעבור זמן, סיפרו מכריי מהמחנה, שראו חייל שאחז בבני וירה בו". כשהוא מוחה את דמעותיו, המשיך בכעס: "הקב"ה אומר להביא ילדים, אני הבאתי ונלקחו ממני כולם!
אז עכשיו כל מה שהקב"ה מצווה לעשות, אני עושה בדיוק ההפך.
הוא מצווה לאכול אוכל כשר ואני אוכל טרף, הוא אומר לשמור שבת ואני נוסע ברכב והולך לעבודה, אני לא מעוניין לשמור אף אחת מהמצוות.
כל מה שהוא אומר אני עושה בדיוק ההפך."

הייתי כה נדהם לשמוע את סיפורו, שלא יכולתי לומר מילה במהלך שש שעות הטיסה הנותרות. שררה דממה מוחלטת בינינו. נחתנו ביוסטון וכל אחד הלך לדרכו.

לא חלמתי שאי פעם אראה שוב את מר ווינשטיין. חלפו כ- 4 שנים והחלטתי לנסוע עם משפחתי לטיול בארץ הקודש, ארץ ישראל, לכבוד החגים.
תרנו וטיילנו בכל חלקי הארץ . יום הכיפורים הגיע ולתפילת היום הקדוש הצטרפתי לבית כנסת במאה שערים.
יצאתי החוצה כדי לשאוף מעט אוויר צח, כשהבחנתי בדבר מוזר: איש זקן יושב בתחנת האוטובוסים ומעשן. הייתי בהלם!
פתאום זיהיתי את האיש שהיה לא אחר ממר ווינשטיין!!! הבנתי שנתנו לי הזדמנות נוספת מהשמיים.
"בוודאי קיימת סיבה חשובה מדוע אני נפגש עמו ביום הקדוש ביותר בשנה?" ,חשבתי.

ניגשתי אליו: "הנה שוב אנו נפגשים. מצחיק איך החיים מפגישים בין אנשים והם תוהים מה הסיבה או המסר המסתתר בכך.
השנים חולפות, ושוב דרכיהם מצטלבות ואולי אז הם מבינים למה הם נפגשו מלכתחילה....
אני בטוח שאתה יודע שיום כיפור היום. בבית הכנסת עומדים לקיים טקס "יזכור" (זיכרון שמות המנוחים).
בוא איתי והזכר את שם הבן שלך שמת על קידוש ה' והתפלל לעילוי נשמתו. זאת יכולה אולי להיות ההזדמנות היחידה שלך להזכיר את שם בנך. אתה לא חושב שהגיע הזמן להזכיר את נשמתו בבית משפט של מעלה?"

דמעות מלאו את עיניו. חבקתי את זרועו בשלי, והובלתי אותו לתוך בית הכנסת לעמדת החזן.
ניגשנו אליו וביקשנו לעשות השכבה מיוחדת. מר ווינשטיין נשען ולחש את שם בנו: "קסריאל מנחם בן יחזקאל סרגה".

לפתע הפכו פניו של החזן לבנות, אגלי זיעה עלו במצחו, ועיניו כאילו יצאו
מחוריהן, הוא הסתובב לאיש שעמד לצידי וזעק בקול חנוק....אבא!.... ואז.....
התעלף!!!
לצפיה ב-'וואוו מהממם מרגש מעבירה '
וואוו מהממם מרגש מעבירה
27/04/2014 | 20:47
17
לצפיה ב-'נו באמת'
נו באמת
30/04/2014 | 06:58
16
עוד "סיפור צדיקים" תפור ....
לצפיה ב-'קריאת השבוע - פרשת קדושים'
קריאת השבוע - פרשת קדושים
25/04/2014 | 15:01
6

ואהבת לרעך כמוך – מעשים ולא רק רגשות

אחד הפסוקים הידועים ביותר בתורה שהוא גם בוודאי אחד מהמצוטטים ביותר, הגם שפעמים רבות בצורה חלקית, נמצא בפרשתנו: "לא תקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ד'".

פעמים רבות באו בטענות כנגד השוביניזם של אהבת הזולת כפי שמבוטא בתורה. ההקשר של הפסוק מבהיר את הדברים. אכן מדובר כאן בזולת בהיותו מבני עמך. עם זאת אנו שוכחים שאותו הפרק עצמו מכיל בצורה מפורשת את הציווי של אהבת הזר: "וכי יגור איתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ד' אלקיכם".

מוזר הדבר שסמיכותם של שני הציוויים המקבילים והמשלימים זה לזה חמק מתשומת לבם של רבים וטובים. לכן יהודים רבים החוששים שיטענו כנגדם על חוסר במעלות הומניסטיות ואוניברסיאליסטיות, מתאמצים לשנות את המשמעות של המילה "רעך" בפסוק, בעזרת פרשנויות זרות ומוזרות – וגם מטעות.

ואולם אין אמת בלעדי האמת עצמה. התורה מציינת בכאן שתי קטגוריות למציאות הזולת היינו מי שאינו אני. שתי מציאויות נפרדות של הזולתיות: "רעך" ו"גרך הגר בארצך" ובכך, על אף היותו רחוק ממך מבחינה מסוימת, הריהו נמצא קרוב אליך.

אין בעיה מיוחדת בכך שהתורה ראתה לנכון לצוות על אהבת הגר. התמיהה היא יותר בכך שהיא מצווה על אהבת הריע דברים כפשוטם.

עלינו לשים לב לכך שמושג האהבה אינו מצטמצם בתורה לרגשות ובהגברת קצב פעימות הלב. אהבה, פירושה התנהגות המחייבת פעולות מסוימות ושוללת פעולות מסוימות. לכן, יהודי השומע ציווי שכזה לא מסתפק בשאלה למה או מדוע, אלא שואל: ואיך עושים את זה?

במישור המעשי, יש להתחשב בכך שאין שום קושי באהבת מי שאינו פה על ידי. האהבה אליו אינה דורשת ממני כלום. בהיותו רחוק ממני, הוא אינו מפריע לי. לעומת זאת, הריע, הקרוב, השכן המלכלך את מפתן דירתי, המתווכח איתי על הא ועל דא, המצביע שלא כמוני, הוא מהווה אתגר אמיתי לסבלנותי ולסובלנותי. לאהוב אותו דורש ממני מאמץ רצוני ורציני ועל זה בא הציווי התורני: ואהבת לרעך כמוך.
נעמוד כאן על כמה נקודות חשובות בהבנת הענין.

הראשונה היא שלא כתוב כאן "את רעך" אלא "לרעך". מבחינה דקדוקית, "את" מציין את נשוא המשפט. הנשוא הוא האובייקט לעומת הנושא, האני העושה את הפעולה. הנשוא מתפרש דרך כלל כ-"מה". אבל כשהנשוא של המשפט, זאת אומרת של הפעולה הוא אינו עצם דומם אלא אדם אחר, "מי" ולא "מה", אין דעת התורה נוחה מלהפוך אותו לאובייקט ולו מבחינה דקדוקית. זאת אחת הסיבות לכך שכאשר הנשוא הוא בעיקר אדם אחר, ובכל זאת כתוב "את", דורשים את ה"אתין" כפי שעשה רבי עקיבא. (למשל – כבד את אביך ואת אימך, את לרבות את האחים הבכורים, וכדומה).

ואהבת לרעך, זאת אומרת בשביל רעך, כדי שלא יעלה על הדעת שהיחסים בינך לבינו יכולים להיות יחסים של נושא ונשוא, שתהיה אתה "מי" והוא יהיה "מה" לגביך.

הנקודה השניה מתייחסת לסיפור המפורסם במסכת שבת על אותו המועמד לגיור שבא לפני שמאי וביקש ממנו ללמדו את התורה כולה "על רגל אחת" ושמאי דחה אותו באמת המידה שבידו. הוא בא לפני הלל וחזר על אותה הבקשה. אמר לו הלל "ואהבת לרעך כמוך", מה דעלך סניא לחברך אל תעביד, זו כל התורה ואידך פירושה, זיל גמור. ללמוד כל התורה על רגל אחת, פירושו להעמיד את כל התורה על עיקרון אחד מרכזי. על ערך אחד. והיות וישנם הרבה ערכים, אפשר לפרש את הביטוי "על רגל אחת" בשתי דרכים שונות בתכלית.

הדרך הראשונה היא לבחור ערך אחד שיהיה מוביל, עיקרי, עליון, והערכים האחרים יהיו טפלים לו. בגלל ריבוי הערכים, נראה צורך בקביעת "סולם ערכים", הירארכיה שתסדר את סדר העדיפויות. אבל להסכים לכך, פירושו לוותר אחת ולתמיד על אחדות הערכים, אחדות המידות. לכן מלמד אותו שמאי שאין ללמוד את כל התורה "על רגל אחת" במובן זה ועל ידי דחייתו באמת המידה שבידו מראה לו שלעשות זאת פירושו לדחות ערכים מסוימים בפני ערכים אחרים.

אבל יש עוד דרך אחרת לפרש "על רגל אחת" והיא העיקרון האחד המאחד את כולם, לא ערך אחד מבין הערכים שנמליך אותו על כל הערכים האחרים אלא היסוד המאחד, סוד האחדות שהיא האתגר של אמונת ישראל. כפי שלהאמין באל אחד אין פירושו שאנו חלילה בוחרים באל אחד מבין כל האלים וממליכים אותו על כולם ונקרא לו "אל עליון", אלא שהוא אחד יחיד ומיוחד אין זולתו ואין עוד מלבדו. על כך תשובתו של הלל "ואהבת לרעך כמוך" זו כל התורה. הגימטריא של "אהבה" היא "אחד" (כמו "זו" שהיא גם כן י"ג). האחדות היא גם יחד היסוד והאתגר של התורה. אבל המציאות של עולמנו זה הוא ריבוי ולא אחדות. את האחדות יש ליישם, זאת היא המשימה. ואם ברצונך לדעת איך עושים את זה, דע לך שזה מתבטא באותו כלל גדול בתורה שאמר רבי עקיבא, "ואהבת לרעך כמוך". זה מתחיל בכך שלא תראה את הזולת כאובייקט המפריע לך או המשמש את האינטרסים שלך. (לא מדובר כאן על שוויון, זה עוד ענין אחר הדורש ליבון כשלעצמו). מדובר כאן בכך שביחסים עם הזולת, הוא אמת המידה ולא אני. כפי שלימד אותנו הכלי יקר בפירושו על מאמר הלל שהבאנו למעלה ולא תרגמנו אותו בכוונה. בדרך כלל מתרגמים: אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך. אבל מה שאהוב עלי מותר לעשות לו? ואם הוא אינו אוהב את מה שאני אוהב? אם אני אמת המידה, שוב פספסנו את המטרה. לכן מסביר לנו הכלי יקר: מה דעלך – מה שתלוי בך, שניא לחברך – ואותו הדבר התלוי בך שנוא לחברך, אל תעביד – אל תעשה. ואם זה הדדי אז יש סיכוי להצלחה וביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד.

שבת שלום
לצפיה ב-'שבת שלום וחודש טוב'
שבת שלום וחודש טוב
25/04/2014 | 09:40
8
לצפיה ב-'מרואיינות למחקר'
מרואיינות למחקר
24/04/2014 | 07:08
20
שלום שמי אלכסנדרה. סטודנטית לתואר ראשון, מדעי ההתנהגות.
במסגרת מחקר שאני עודה על חוויות לידה והריון בקרב נשים דתיות ונשים חרדיות
אני זקוקה לאישה מאזור השרון, לראיון של חצי שעה עד שעה בנושא סיפורי לידה והריון, חוויותיה בלידה ובהריון.  
אודה מאוד על כל עזרה,
במידה ויש מישהי שמוכנה להתראיין ו/או מכירה נשים אחרות אשר מעוניינות, אנא כתבי לי או צרי עמי קשר במסרים.
המון תודה! וסוף שבוע נפלא לכולם!!
לצפיה ב-'פורום עד סוף העולם מגיע ל'
פורום עד סוף העולם מגיע ל|תפוז|
22/04/2014 | 18:38
9
|גלובוס| עד סוף העולם מחברת מחדש עשרה זוגות גרושים ולוקחת אותם להרפתקה באי אקזוטי בפיליפינים. כדי לסיים את ההרפתקה בהצלחה הם יצטרכו לשים את משקעי העבר מאחור, לשלב ידיים פעם נוספת, להתמודד עם השדים מעברם ולגעת מחדש במה שפעם חיבר אותם. הזוג שינצח יזכה במיליון שקלים שייסגרו בתכנית חיסכון עבור ילדיהם המשותפים.

אתם מוזמנים לדבר על התוכנית בפורום עד סוף העולם
http://www.tapuz.co.il/forums2008/forumpage.aspx?f...
לצפיה ב-'פרשיה'
פרשיה
23/04/2014 | 14:54
1
16
קדושים תהיו – מהו ה'רצפט'?  
 כיצד הופכים לקדושים בעולם של חולין?
הפרשה פותחת בתביעה מיוחדת הדורשת מאיתנו להיות קדושים. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם (ויקרא י"ט,א-ב). הפניה היא לכל ישראל וכדברי רש"י 'פרשה זו נאמרה בהקהל' משום ש'רוב גופי תורה תלויין בה'. אולם דווקא התביעה הראשונית מהעם – 'קדושים תהיו' מרתיעה ומאיימת. בעוד שמשימות מוגדרות ומדודות ניתנות לביצוע, הרי שהמשימה להיות קדוש קשה דווקא משום שאינה מוגדרת. מה פשרה של דרישה זו? כיצד ניתן להשיג את מדרגת הקדושה - 'קדושים תהיו'?

רש"י במקום כותב: 'הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה'. לדעת רש"י, התביעה המרכזית היא פרישות מאיסורי עריות. לדעתו, דרישה זו נובעת מהסמיכות לנושא 'גלוי עריות' שחותם את הפרשה הקודמת – פרשת אחרי מות.

הרמב"ן מצטט את רש"י ומציג פרשנות אחרת: 'והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה'. לדעת הרמב"ן, אדם נדרש לריסון מהתאוות החומריות. החידוש בדבריו של הרמב"ן הוא שהתורה מצפה מאתנו לרסן את עצמנו גם במה שמותר לנו. כאשר אדם מצמצם את הנאותיו ותאוותיו הרי הוא פנוי לדבוק בהקב"ה.

הדרישה להיות קדוש מציבה בפנינו אתגר גדול. אנו נדרשים לרסן את עצמנו מתוך משמעת עצמית. התורה אינה קובעת עבורנו את המסגרת, המשימה מוטלת במלואה על האדם. אם נקיים את כל התורה כולה, ונשמור על האיסורים, אבל לא נדע את גבולות התאוה והחמדנות הרי, שאנו עלולים למצוא את עצמנו בקטגוריה שלילית בבחינת 'נבל ברשות התורה' - 'מותר אבל מסריח'.

התורה מלמדת אותנו שלא הכל מוגדר בחוק, ושלא ניתן לדרוש מכולם אותה דרישה. הריסון מתאוות חומריות צריך לנבוע מתוך בחירה אישית. חז"ל נסחו דרישה זו בלשון קצרה וקולעת: 'קדש עצמך במותר לך'. התורה נתנה לנו כאן את האתגר לחנך את עצמנו. זהו האתגר שאינו קיים רק בהנאות ותאוות, אלא גם בנושאים חברתיים וכלכליים. התורה פונה לחברה ולקהילה בצו 'ועשית הישר והטוב', צו שאינו מוגדר דיו וגבולותיו אינם ברורים, וכבר הטיב לנסח את הדברים המגיד משנה בסוף הלכות שכנים:

"עניין דין בן המצר [אחת מהלכות שכנים] הוא: שתורתנו התמימה נתנה בתקון מדות האדם ובהנהגתו בעולם כללים באמירת 'קדושים תהיו' והכוונה כמו שאמרו ז"ל קדש עצמך במותר לך, שלא יהא שטוף אחר התאוות. וכן אמרה: 'ועשית הישר והטוב' והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין ובהכרח חייב לעשות כן. ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים".

פעמים שהשאפתנות יכולה לפרוץ את גבולות הטעם הטוב. קשיים רבים אורבים לאדם והיכולת שלו לריסון היא מוגבלת. התורה לא קבעה לנו את הגבולות אנו נתבעים לעמול על כך במהלך החיים. למצוא את האיזון הנכון בין הנפש לגוף בין הריסון לשאפתנות, בין הדאגה הפרטית לתרומה הציבורית.
נקודה זו משמעותית גם לדרך חינוך. כהורים אנו מורגלים להציב גבולות ברורים לילדים וזה טוב וחשוב. אבל במקביל אנו צריכים גם לחנך למשמעת עצמית. יש צורך לקבוע יעדים, ולאפשר לילדים לבצע את המשימה בכוחות עצמם. מדובר בדרך שהיא מסוכנת יותר, אבל היא מאפשרת לילד לקבל חינוך מורכב ובוגר. לחנך לגבולות אבל להציב יעד – 'קדושים תהיו' ולאפשר להם עצמאות מסוימת בהשגת המטרה.

לצפיה ב-'יואל'
יואל
25/04/2014 | 09:39
7
ויישר כח

חם בפורומים של תפוז

חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

הודעות נבחרות

בעלי מקצוע

כהן, דקר, פקס וברוש - משרד עורכי דין
כהן, דקר, פקס, ברוש –

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ