00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

אישפוז

04/06/2007
ערב. מכאן לא רואים את השקיעה. אני מביטה החוצה מחלון חדרי, המשקיף לחצר מחלקת הנוער. הדשא הירוק המפתה מעליב בריחוקו. אני מבחינה  בקבוצת נערים עם טייפ גדול, חלקם רוקדים לעצמם, אחרים משחקים כדורגל, אחדים שוכבים על הדשא ובוהים בשמים. מכאן לא רואים את הצלקות. מכאן אפשר לקנא בהם על החופש היחסי שהם זוכים לו.

 כעת, כשאחרוני המבקרים עוזבים את המחלקה ושעת חלוקת הכדורים הסתיימה, אני מתמכרת לתחושת הרוגע הקהה שמשרה המערכת המשומנת המלעיטה אותך מזון פחמימני  חמש פעמים ביום, ממלאת אותך בתרופות ולא דורשת ממך כלום, מלבד שמירה על מספר כללים בלתי כתובים: לא לבכות בקול, לא להפגין חריגוּת, לא לפגוע באיזון העדין המקיים את יחסי הגומלין שבמחלקה.

 אבל הערב זה שונה. אף אחד לא בא לבקר אותי. החברות שלי חוששת להידבק במחלת-נפש מהבל פיו המקרי של אחד המאושפזים. בעלי מגיע כשגעגועיו אלי גוברים על פחדו מהמחלקה הסגורה. הורי אינם יודעים על האישפוז הנוכחי. ובשעות האלה כשאני לבד לגמרי, אני מתחילה לשבור את הראש, למה אני כאן למה אני כאן למה אני כאן ולא בבית עם תמר שלי.

אני כאן כי אני חותכת את עצמי? לא. זרועי המצולקת היא רק עובדה, כמו צבע עיני, וכמו הידיעה שלעולם לא אסיים את לימודי באוניברסיטה. זרועי המצולקת היא עובדה המטיחה את קיומה בחוסר-נימוס, גורמת לאנשים להירתע ממני ולהשפיל את מבטם.

אני כאן בגלל העטלפים, ובגלל תפקוד-יתר.

 הכל התחיל בלילה הָבִיל בחודש מאי. באותו לילה נעלמו העטלפים מהעץ שמול חלון ביתי. כל-כך אהבתי את העץ הזה, העץ הפרטי שלי, כמו תמר שלי, כמו נעלי הבית שלי. כל בוקר הייתי מביטה בחלון, בודקת את העלים, האם נשרו במשך הלילה, האם צבעם השתנה. וכל לילה הייתי מביטה בצלליתו השחורה, הרוחשת עטלפים של העץ. בהתחלה פחדתי מהם, חששתי שבמעופם המטורף ינפצו את החלון ויכנסו לתוך הבית. עם הזמן התרגלתי לנוכחותם, אפילו התחלתי לחבב אותם. הם הפכו לחיות המחמד שעל עץ המחמד, סנאים מכונפים ולא מזיקים.

באותו ערב הייתי לבד. מכשיר הטלפון נותק כי שכחתי לשלם את החשבון. נתקפתי החלטה נחושה ופתטית להפוך לאישה ואמא מושלמת. רציתי לגרום לבעלי אושר, רציתי שתמר תאהב אותי, שתהיה גאה בי. מניתי את אשמותי בזו אחר זו,  הטלפון המנותק, ערמת הכלים בכיור,חוסר יכולתי לסיים את התואר, אמא ואבא,תמרי ודרור.

בשתיים בלילה התחלתי להכין  בצלים ממולאים. הכנתי מלית בשר וקצצתי סלק. הייתי במצב-רוח מוזר, סהרורי ותכליתי כאחד, הייתי מוטרדת מהיעלמותם של העטלפים. השמים נצבעו בורוד מלוכלך של זיהום אויר ועננים, והעץ שלי היה רק צללית מפוחמת על  הרקע המעושן. הייתי מודאגת מהחור באוזון, מהשמועות על מלחמה מתקרבת ומן המשימה הקשה שלקחתי על עצמי. מיהרתי מדי להוציא את הבצלים מן המים הרותחים והתקשיתי לפרק אותם לפצלים מתאימים למילוי בלי לקרוע את הבשר העדין. במטבח היה נורא חם, הסכין החליקה ללא הרף מידי הלחות מזיעה, עסיס הסלק דימם על השַיִש והרצפה. מערכת הדימויים שלי קרסה. הרגשתי נטושה לחלוטין, כאילו נעזבתי לנפשי ונותרתי לבדי בעולם. ידעתי שאני צריכה להתרחק מחפצים חדים ומחלונות פתוחים. אז הכנסתי את האוכל למקרר ויצאתי החוצה, והסתובבתי ברחובות הריקים מאדם, והתבוננתי בחלונות הבודדים המוארים, ושאלתי את עצמי מה עושים האנשים ששנתם נודדת, האם גם הם מודאגים מהיעדרות העטלפים, על מה הם מכפרים, האם גם הם ינטשו את בתיהם בקרוב ויצטרפו אלי לנדידה המונית חסרת תכלית ויתהו כמוני לאן נעלם ביתם והאם יוכלו לחזור אליו אי פעם, ואז נעצרתי מתחת לעץ עמוס פריחה סגולה ועצמתי עיניים בעונג כשמשב רוח פתאומי המטיר עלי מבול של פרחים, ובכיתי וביקשתי סליחה מתמר, מדרור, מהמנחה שלי באוניברסיטה, ממי שלא יהיה.

ובבוקר, מותשת מהליכה, לקחתי מונית לכאן, עדיין לא ניערתי מבגדי ומשיערי את הפרחים הסגולים, וניגשתי בצעד בטוח למיון, ביקשתי לראות את הרופא התורן, והוא בהה בי בעייפות שלאחר משמרת לילה, וללא שאלות מיותרות שלח אותי למחלקה א`, וידעתי שהגעתי הביתה, ונכנסתי למיטה שהקצו לי ונרדמתי מייד.

 

אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

131 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת