00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

דבי הצחוקולטיירית - כי יוגה צחוק ושוקולד הולכים ביחד 054-6400043

לימודים זה לא צחוק - שילוב הומור וצחוק בבית הספר

השימוש בהומור מאפשר לנו לשפר את ההוראה, ולעשות אותה מהנה וגם אפקטיבית יותר, עבורנו המורים וגם עבור התלמידים. כמורים אנחנו מבלים כ-70% מיומנו בתקשורת עם בני אדם אחרים. ההומור מהווה כלי יעיל להפגת מתח, לחיזוק קשר בין אישי, וליצירת אווירה חיובית בכיתה ובצוות. מורים המשתמשים בהומור סובלים פחות משחיקה, ומנהלים המשתמשים בהומור חיובי אהודים יותר וזוכים לשיתוף פעולה גדול יותר מצד הצוות. במאמר הבא בכוונתי להביא מושגי יסוד ומודלים תיאורטיים בהם נעשה שימוש בתחום חקר ההומור וההוראה. בהמשך ניגע בהומור המצוי והרצוי בבית הספר, היתרונות והסיכונים שבשימוש בהומור ונלמד כיצד לנצל את ההומור לשיפור האווירה בכיתה ובצוות, ולהשתמש בהומור אפקטיבי בתהליך ההוראה.

 

מה זה הומור?

הומור הוא תופעה כלל אנושית, שמתקיימת בכל התרבויות ובכל הגילאים. יש הרבה הגדרות להומור ואני אוהבת את הפשוטה שבהם: "הומור הינו כל גירוי שגורם לשעשוע הנאה וצחוק". או במילים פשוטות, הרבה אנשים מתקשים למצוא הגדרה מדוייקת להומור, אבל כל אחד יודע מתי משהו מצחיק אותו.

ההומור מורכב משלושה היבטים: צחוק - שהנו תגובה פיזית-התנהגותית; השנינות - שהיא חוויה מחשבתית; והעליצות - שהיא חוויה רגשית (1994 ,Sultanoff). בעוד ניתן לחוות כל אחד מן האלמנטים בנפרד זה מזה, רק כאשר הם משולבים הם יוצרים את התופעה המוכרת לנו כהומור. 

רמה התנהגותית – זה הצחוק או החיוך. כדי לשחרר קצת את בועת הצחוק מותר לפעמים לצחוק בלי קשר לכלום – אפילו לצחוק צריך אימון (ראו בהמשך אודות היוגה צחוק).

ברמה המחשבתית - אנחנו צריכים להבין באופן בסיסי את הסיטואציה: מה בדרך כלל מתרחש במצב כזה? מה אמור לקרות ומה קרה כאן - בניגוד לציפיות, כדי להבין מה מצחיק. מכירים את הביטוי: צוחק מי שצוחק אחרון? מי שבאמת צוחק אחרון הוא זה שבהתחלה לא הבין את הבדיחה. 

ברמה הרגשית - אנחנו נצחק יותר מנושא שאנו מתחברים אליו ומזדהים איתו - כשנוכל להגיד לעצמנו: "אני מכיר את זה, זה יכול לקרות לי או זה קרה לי". לכן הומור טוב למצב הוא רלוונטי ומובן לשומע.

הומור הנו סובייקטיבי, תלוי הקשר ואישי מאוד. אנשים שונים צוחקים מדברים שונים, במצבים שונים. ההומור תלוי בעיתוי, במקום, בתרבות, במצב, במשתתפים ובמבצע.

למשל:   כמה מורים צריך בשביל להחליף נורה?

שניים – אחד להוציא את הנורה, ואחד לשאול: "סליחה, למה את בחוץ?".

ישנן שלוש תיאוריות המרכזיות להסבר הומור:

1. תיאוריית העליונות טוענות, שההומור במהותו אם לא בכללותו, הוא אגרסיבי, והצחוק עליו מבוססת העליונות הוא הומור של לעגנות, לגלוג, גיחוך וגרוטסקי. צורה זו של הומור דורשת מאלה הצוחקים מהבדיחה, לראות את עצמם כטובים יותר מאשר קורבן הבדיחה.

2. תיאוריות השחרור וההקלה, גורסת שתפקידו העיקרי של הצחוק הוא הפחתת המתח שנוצר ושחרור האנרגיה (1987Morreall,). לפי פרויד הומור משמש דרך להבעת דחפים הנמצאים בתת-מודע, בדרך מקובלת חברתית (1928, 1905, Freud ). לפיכך, ההומור הוא סוג של מנגנון הגנה המאפשר לאנשים להתמודד במצבים קשים מבלי להיות המומים מרגשות בלתי נעימים.

3. תיאוריית אי ההלימה, מבוססת על ההנחה שאנשים צוחקים כאשר מתרחש משהו שאינו צפוי, או אינו מתאים למקום או לזמן בו הוא התרחש, או לסדר הדברים המקובל (Attardo and Raskin, 1991).

 

למי יש חוש הומור?

לכל אחד מאיתנו יש חוש הומור. לחוש הומור שני היבטים – הראשון הוא היכולת להעריך הומור ולהיות משועשע, השני הוא היכולת להשתמש בהומור ולהצחיק אחרים (זיו, 1981). יש כאלה שיגידו שחוש הומור הוא משהו שנולדים איתו, ואו שיש לך חוש הומור או שאין לך. לטענה הזו אני משיבה שלכל אדם יש חוש הומור (עובדה שכולנו צוחקים ממשהו – גם הפולנים שבינינו), אבל רק אחוז קטן מהאוכלוסייה מספיק אמיצים לנסות להשתמש בו כדי להצחיק אחרים. בדרך כלל אנו עושים זאת במסגרת בה אנו מרגישים בטוחים – עם חברים ומשפחה, ופחות בסביבות מאיימות יותר – כגון מקום העבודה או עם זרים. רק אנשים שמתנסים בחוויה חיובית של שימוש בהומור שלהם, ממשיכים והופכים למצחיקים.

בכיתה אנחנו קוראות להם "ליצן הכיתה" ומשקיעות אנרגיות רבות בניסיון (שווא בדרך כלל) להניא אותו מהסטת דברינו הרציניים לאפיקים קומיים. דווקא מורות שמרגישות שחסר להן קצת הומור בחיים יכולות ללמוד משהו מליצן הכיתה. חוש ההומור שלנו הוא כמו שריר – אם לא נשתמש בו ונאמן אותו

הוא לעולם לא יתחזק. מחקרים מראים שניתן לפתח את היכולת להשתמש בהומור (זיו, 1995), ודווקא הליצן שלנו משקיע הכי הרבה מאמץ באיתור המצחיק בכל סיטואציה, הוא מעז, ופעמים רבות מצליח.

בהרצאות שלי אני מבקשת ממורים לקחת לרגע את הקול הפנימי הזה שאומר לך: "את לא מצחיקה, אין לך חוש הומור, תעזבי זה לא בשבילך" ולהנמיך את העוצמה שלו לאפס. אני מאמינה שכל אחת ואחד מכן יכול למצוא המון הומור וסיבות לצחוק בעבודה, בהוראה וחיי היום יום. צריך רק אומץ לנסות. בהתחלה – כמו עם אימון גופני – זה קצת כואב, אבל אם לא מוותרים – משתפרים. הבעיה הכי גדולה עם צחוק היא שהוא ממכר ומדבק. אחרי שתצחקו ותצחיקו קצת, אתן תרצו עוד ועוד... למרבה המזל יש לצחוק מעט מאוד תופעות לוואי והמון יתרונות.

 

הומור בבית הספר

-  איך קוראים לאדם שממשיך לדבר למרות שאף אחד לא מקשיב לו?

– מורה...

מחקרים גילו שילדים צוחקים כ-300 פעמים ביום ומבוגרים רק כ-15. בכל מצב ובכל גיל אנשים נהנים ומשתמשים בהומור. מה קורה לנו בין הילדות לבגרות שמצמצם את כמות הצחוק בצורה כה דרמטית? חלק מהתשובה הוא, למרבה הצער – בית הספר. הירידה החדה בכמות הצחוקים של הילדים מתרחשת בגיל שש, כאשר ילדים מתחילים ללמוד בבית הספר. ילדים מגיעים מגן הילדים עם נטייה טבעית לצחוק בכל מצב, ואז נתקלים באחד המשפטים המוכרים של מורות: "אולי תספר לנו מה מצחיק אותך, שגם אנחנו נצחק?".

מה שעצוב הוא, שהן לא באמת מתכוונות שגם הן רוצות לצחוק. משהו בצחוק של ילדים מפריע למורים ולא בצדק. באופן כללי יכולת הומוריסטית היא לא יכולת שמכירים בה או מקדמים אותה בבית הספר. ילד בעל גישה מוסיקלית נשלח לפתח את יכולתו במקהלה, וילד בעל כישורים ספורטיביים נשלח לנבחרת הספורט, ואילו ילד בעל יכולת להצחיק את חבריו לכיתה – נשלח למנהל.

למרות שלא מכירים בה – יכולת הומוריסטית היא כלי יעיל במיוחד, התורמת בניהול יחסי אנוש בכיתה. כאשר אנחנו גורמים לאדם אחר לצחוק אנחנו חולקים איתו רגע פרטי ומיוחד של הבנה משותפת. בעזרת צחוק ניתן להפיג מתח שהצטבר, לשנות כיוון, להפוך חיסרון ליתרון, לשכנע, ללמד ואפילו להעביר ביקורת בצורה נעימה יותר. תלמידים שצחקו בשיעור הם עירניים יותר ויזכרו טוב יותר את הנלמד.

 

הסיכונים שבשימוש בהומור

לכל כיתה יש ליצן, וזה לא אמור להיות המורה. המורים הטובים ביותר הם אלה המשלבים הומור והקפדה על משמעת. שיעור אינו מופע סטנד-אפ ומורה חייב להקדיש קודם כל מחשבה ל"קהל" עמו הוא עובד. האם הוא יכול להשתחרר עם הכיתה או הוא חייב להיות קשוח? מורה מנוסה אמר לי שעם כיתות ז` אין על פניו אפילו בדל חיוך ואילו עם כיתות י"א הוא מתבדח בחופשיות ומרבה לצחוק. בנוסף, מומלץ לתחום את השימוש בהומור לפרקי זמן ידועים מראש, או לשלבם עם תכני השיעור.

הומור פוגע? לא בבית ספרנו. אחת הפונקציות של ההומור היא התקפה. בעזרת בדיחה אנחנו יכולים להקטין מישהו, לצחוק עליו ולהביך אותו לפני אחרים. אמנם שעשענו חלק מן הנוכחים (בכל קבוצה ישנו אדם שהאחרים נהנים לצחוק על חשבונו) אך עשינו זאת במחיר גבוה מאוד. תלמיד שצחקנו על חשבונו עלול להיעלב, להפסיק לשתף פעולה ולהפוך לגורם מפריע בכיתה. למרבה הצער, מורים משתמשים בהומור תוקפני ומעליב וניתן למצוא לכך דוגמאות רבות (כפי שפורסם באינטרנט):

J            מורה, על דפי עבודה שהיא נתנה: "זה תרגול מצוין למוח."
אחרי פאוזה של שקט וכשהיא מביטה על התלמידים מולה. "למי שיש, כמובן." - בית ספר על"ה מדעים, לוד

J        המורה לאזרחות: " אתם נחשבים מעל לממוצע הארצי.."
קובי: " וואלה!? "
המורה : " תירגע.. לא אתה..." - שיעור אזרחות התיכון לאומנויות יא 3 ירושלים

כאשר אנחנו צוחקים בכיתה ניתן לצחוק יחד עם התלמידים, ולאפשר להם להביא הומור משלהם, אך תוך הקפדה תמיד על כבודם של הנמצאים ועל התייחסות לנושאי ההומור הראויה למקום לימודים.

אם את רוצה לצחוק אבל חוששת להעליב מישהו את תמיד יכולה להתייחס לעצמך יותר בהומור. מורה המספר על טעות שעשה כשנתקל לראשונה בתרגיל או תהליך לימודי מראה הבנה לקשיים שבהם יתקלו תלמידיו, ובכך למעשה תורם לתהליך הלמידה. כאשר מורה אינו מפחד להודות בטעות ואפילו לצחוק על כך, תלמידים פתוחים יותר להתנסות בסביבתו, לתרגל ואף לטעות כחלק מתהליך הלמידה.

 

לסיום כמה המלצות– איך אפשר להכניס יותר הומור לכיתה שלכם

הומור זה לא רק לספר בדיחות: הרבה אנשים פוחדים להשתמש בהומור כי הם משוכנעים שעליהם לזכור בעל פה בדיחות. למרות שבדיחות הם כלים שימושיים לשילוב הומור, למשל כפתיח לדיון, ישנם דרכים רבות אחרות להביא את הצחוק לכיתה.  

ההומור הכי אפקטיבי משמש להדגשה או הדגמה של הנקודה אותה רצינו להעביר. כאשר אנחנו מסבירים בצורה משעשעת ורלוונטית לתלמידים הסיכויים שיזכרו את ההסבר ויישארו מרוכזים בשיעור הרבה יותר גבוה.

למשל: מהאינטרנט - ביה"ס "מקיף ח`" אשדוד, שיעור פיסיקה: "דמיינו קולנוע ישראלי. מה קורה כאשר מתפנה מקום מקדימה? בדיוק! ישראלי טיפוסי ישר קופץ לתפוס את המקום. בדיוק ככה אלקטרונים."
- על משפט פיתגורס אמר שלום אסייג: "עד היום אני לא יודע אם הוא יצא זכאי".  

ניתן לשלב הומור בהדגמה:

o       בעזרת הגזמה – דוגמה קיצונית למצב הכללי הרצוי.

o       על דרך השלילה – מהי הדרך הלא נכונה לעשות משהו.

o       באמצעות דוגמה המרוחקת מעולם התוכן עליו מדברים – יוצר אפקט של הפתעה.

*   ההשתתפות מהווה אלמנט מרכזי ללומד – כאשר תלמידים או מורים משתתפים בתרגיל הדורש מהם תנועה – לקום ממקומם, לנוע במרחב הכיתה, להשתמש בחפצים, הם שומרים על רמת ריכוז גבוהה. עד היום אני זוכרת את השיעור בביולוגיה שבו התבקשתי יחד עם תלמידים נוספים לייצג את התאים הלבנים הרודפים אחרי גורם זר בגוף. "המשטרה של הגוף" רדפה אחרי הגורמים הזרים ברחבי הכיתה והובילה אותם "לכלא" בבלוטות הלימפה. צחקנו המון וגם כעת אחרי 15 שנים אני זוכרת את מה שלמדנו בשיעור ההוא – ותודה למורה חני ממקיף א` בב"ש.

*   התדירות של שילוב הומור – המטרה היא גם ללמד ולא רק להצחיק, לכן נשלב אלמנט בעל היבט מצחיק מדי 10-15 דקות במהלך שיעור/פעילות.

*   מקור ההומור: מחקרים מראים שב-70% מהפעמים תלמידים צוחקים מתגובה לדברי חבריהם לכיתה ורק 30% בתגובה למורה. אם ניצור אפיק שבו תלמידים יוכלו להתבטא בצורה מצחיקה – כתיבה יצירתית, ציור קריקטורה, המחזה משעשעת, הסיכויים להצחיק גבוהים יותר.

*   הומור ספונטאני – לא למתחילים: רובנו חושבים על יכולת הומוריסטית כמולדת, בגלל אותם אנשים החושבים במהירות ומוצאים משהו מצחיק שרלוונטי לאותו רגע, ללא הכנה מוקדמת. למעשה אנשים כאלה לומדים לחפש ולראות את הצד הקל של הדברים, ולשתף את האחרים בנקודת המבט שלהם. יכולת זו דורשת אימון ו"הליצן" של הכיתה הוא זה שמשקיע הכי הרבה מאמץ בהפקת ההומור.

*   שיעור היסטוריה על"ה מדעים לוד: שני תלמידים רבים.
מורה: "נו מה קרה?!"
תלמיד: "הוא לקח לי את העט!!!!"
מורה: "נו תפסיקו להתנהג כמו תינוקות!! הנה, קח לו את הקלמר."

J            המורה: "כשאני מכתיבה אף אחד לא כותב איתי!" - שיעור תנ"ך, מקיף ז`, עמל ע"ש ניומן, ב"ש

J            *קופסת חומוס נזרקת לתוך הכיתה. המורה יוצאת בעצבים*
תלמיד: לאן היא הלכה?
ליאור: להביא פיתות. - תיכון היובל הרצליה - שיעור ספרות

Y    תרגילי צחוק:  לשחרור מתח בכיתה, לשנוי כיוון וכדי להעיר כיתה רדומה אני משתמשת לפעמים בתרגילים פשוטים שנלקחו מהיוגה צחוק. יוגה צחוק הנו צחוק בקבוצה ללא גירוי מצחיק חיצוני - מה שמאפשר צחוק אינטנסיבי, ממושך וחוזר. העקרון שמאחורי "יוגה צחוק", פשוט: הצחוק משחרר, הצחוק בריא.

דוגמה לתרגיל כיתה פשוט: לקחת כדור קטן, ולבקש מהילדים שיזרקו אחד לשני, וכל מי שמקבל את הכדור ליד מתבקש לצחוק צחוק גדול. חמש דקות, מוגבלות מראש, הופכות שעור רדום לפצצת אנרגיה.

יוגה צחוק זו גם דרך נפלאה לגבש חדר מורים ולשחרר מתח של סוף השנה. ישנם בתי ספר שבהם השנה לא מסתיימת עד שהמורים לא רואים את המנהלת והסגנית מתגלגלות מצחוק על הרצפה – ובסדנאות אני מאפשרת את החיבור שנוצר בין הצוות להנהלה כשצוחקים יחד בלי גבול.

 

לסיום, כל אחד מאיתנו יכול לשלב יותר צחוק והומור בהוראה שלו, צריך רק להשקיע בכך קצת מחשבה. אני מאחלת לכם הרבה הנאה בהוראה, ומקווה שתצחקו כל הדרך אל הכיתה.

 

מאת: דבי ינקו-חדד

הכותבת הנה מרצה ביחידה להכשרת מורים באונ` בן-גוריון, חוקרת הומור בביה"ס ומנחה סדנאות צחוק.

 

דוא"ל לתגובות: d[email protected] , מפגשים עם הומור - האתר שלי  http://Site.2all.co.il/debbie

פקס 153-8-6496409,  054-6400043

מקורות:

1.      יוסף אבינון (1996). "המורה הפרופסיונאלי ואישיות המורה". החינוך וסביבו. י"ח. 75-78.

2.      אסתר בהרב (1984). השפעת השימוש בהומור על ידי המורה על הערכתה בעיני התלמידים. עבודת MA. אונ` תל-אביב, החוג לחינוך.

3.      אילנה בן ארי (1984). תרומתו של ההומור להצלחה בהוראה (אצל סמינריסטים). עבודת MA. אונ` תל-אביב, החוג לחינוך.

4.      אלי גורנשטיין (1981). הערכת המורה לפי כיווני ההומור בהם הוא משתמש. עבודת MA. אונ` תל-אביב, החוג לחינוך.

5.       אבנר זיו (1981). פסיכולוגיה של ההומור. הוצאת יחדיו.

6.      אבנר זיו (1995). "מחקר ההומור בהוראה: סיכום רבע מאה". עמ`, 517-523, בתוך: דוד חן (עורך). החינוך לקראת המאה ה-21. הוצאת רמות.  

7.      אבנר זיו (1985). "השפעת חוש ההומור של המורה: עמדות, אווירה והתפיסה על ידי תלמידיו".

8.      זיידמן, ענת (1997). הומור - הוצאת פפירוס, ת"א.

9.      ענת זיידמן (1997). "הומור בחינוך ובהוראה". הומור. פרק 5. הוצאת פפירוס, ת"א. בתוך:שמעון זקס (עורך). הגות ומעשה בחינוך ובטיפול. עמ` 128-135. הוצאת פפירוס, ת"א.

10.  נעמה צבר בן-יהושוע (1990). המחקר האיכותי בהוראה ובלמידה. הוצאת מסדה.

11.  אבישי מודעי (1998). הקשר בין התמודדות באמצעות הומור לשחיקה אצל מורים בביה"ס העל יסודי. עבודת MA. אונ` חיפה. החוג לחינוך.

12.  רות פירר (1991). "הומור בחינוך". מעלות. 20 א`, 219.

13.  פרידמן יצחק (1998). "תלמידים ומורים: יחסים של כבוד הדדי". מכון סאלד. פרק ו`.

14.  משה קלרטג (1991). "על הומור בעל פה והומור שבכתב בהוראה". מעלות. 20 ב`, 108-111.

15.  אברהם שטאל (1972). "הבדלי גיל והבדלים תרבותיים בהומור". מגמות י"ט (1). עמ` 40-70.

 

16.  Pierson, Patricia R., and Paul V. Bredeson. "It`s Not Just a Laughing Matter: School Principals` Use of Humor in Interpersonal Communications with Teachers." "Journal of School Leadership" 3, 5 (September 1993): 522-33.

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל דבי ינקו חדד אלא אם צויין אחרת