00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אהבה בימי סגלון

בלוג הצילום שלי

הבלוג כקבוצת תמיכה...

 

בעקבות מאמר ששלחה אלי חברה, והופיע בעיתון "הארץ" (לינק למאמר מופיע בסוף הרשומה) חזרתי אל השאלות החוזרות והנשנות שאני שומעת בחודשים האחרונים

 

למה לך לפרסם בבלוג, בשביל מה את צריכה את זה?

זה משהו כל כך אינטימי, כל כך שלך ושלו...

למה לתת לזה פומבי?

זה לא טוב, זה מסוכן, לך - לו.

יכולים לעלות עליכם.

 

יש לי חברה אחת שממש כעסה על פתיחת הבלוג, היא חשבה שזה גם מסוכן וגם "חילול הקודש". חברה אחרת, להבדיל, חשבה שהבלוג הזה הוא מסמך אנושי חשוב מאוד.

 

חלק מהתשובה כבר נתתי כשפתחתי אותו והצגתי את הבלוג

 

את תחילת ימי באינטרנט התחלתי בהשתתפות בפורומי תמיכה, אחד מהם היה  פורום אינטימיות  המיתולוגי, בתקופת זהרו.

הגעתי אליו בשנת 2002, כשהייתי בשיאה של המצוקה שלי. האיש שלי שכב חסר הכרה כחודשיים ימים בגלל סיבוך בניתוח הראשון שלו.  היו לי חברים קרובים שהיו איתי, מספר לא רב של חברים, כי הקשר היה עדין מאוד סודי מבחינתו... הייתי זקוקה למקום לפרוק, למישהו שיקשיב, שיחווה דעה, שיעודד... הקשר "האסור" שלי דחף אותי לפורום בו אני לא מוכרת, שבו גם אימצתי לי ניק חדש לאותם ימים "רשפים של אור" שלא היה מוכר בפורומים האחרים בהם השתתפתי. הוא היה מיועד לפורום הזה ושמר על האנונימיות שלי. הפורום הזה, עודד אותי בימים שהייתי בשיא היאוש, הדכאון, בשיאן של החששות... בעידוד ובתמיכת הפורום הזה ואנשיו, העזתי ללכת לבקר את האיש בהיותו בטיפול נמרץ. (חששתי שמישהו יגלה אותי ואעמיד את הקשר שלנו בסכנת גילוי בשעה שהוא חסר אונים מחלט, ללא שליטה על חייו. והם שם, דחפו אותי ללכת, להתגבר על החששות)

לצערי אין אפשרות להגיע לפורום דאז, שמרתי את ההודעות שלי מאז

הנה שתיים לדוגמא:

 

פינת ההודעה...ו רשפים של אור / אינטימיות   ו

18:31 | 13/05/02 

 

הוא חזר היום הביתה לאחר מעל לחודשיים.
מגיע לכם לדעת,
אחרי כל מה שעברתם איתי.

ועכשו לראות אותו,
סיפור יותר מורכב.
נו, הדמיון שלו כבר עובד שעות נוספות,
איך הוא "בורח" אלי...חחחחחחחחח

ואתמול בלילה בביקור אצלו,
הייתה חגיגה....

ר
פים

 

אוי, לא רציתי להדאיגו רשפים של אור / אינטימיות   ו

13:00 | 26/05/02 


פשוט נמאס לי,
שחוקה עד אימה מהשהיה בבית באפס מעשה...
לא רואה סוף לעניין.
לא רואה את עצמי חוזרת לעבודה בקרוב,
מחכה לעוד ניתוח,
שאומר תכלס,
עוד כמה חודשים להיות בבית.

משתדלת לצאת כמה שאני יכולה,
בורחת כל הזדמנות מהבית,
אבל גם זה בהגבלה.

אין לי כח.

והאהבה שלי,
גם הוא מוגבל פיזית בימים אלה,
כך שגם אותו אני לא רואה,
רק מדברת,
ואני כל כך מתגעגעת,
כל כך זקוקה לחבוק שלו.

שני צילגרים חברו יחדיו...

זהו,
לא לדאוג,
בסוף יהיה בסדר,
רק שאני לא רואה את הסוף.

ר פים

 

(באותה תקופה הייתי אחרי תאונת דרכים ועברתי מספר ניתוחים)

 

ועוד אחת אחרונה, מהמקום שלי כתומכת באחרים

 

סטומה... ככה קוראים לזהו רשפים של אור / אינטימיות   ו

23:42 | 14/06/20 


קשת,
הפורום הזה ליווה אותי בחודשים האחרונים,
כשהאיש שאהבה נפשי, שכב על שולחן הניתוחים
וכמעט לא קם ממנו.
האיש שלי, יצא מבית חולים עם סטומה.
אבל האיש שלי חי, ובועט ואפילו צורח!

איזו אופציה יש לו לגיס שלך?!
לא לחיות,
או, לחילופין, לחיות עם שקית.
אז מה עדיף?!

אני לא רוצה לפרוס את הסיפור של האיש שלי פה על פני הפורום,
אשמח לשתף אותך במסר אישי.

חמדתי,
סטומה לא תפריע למי שיאהב אותו.
האמיני לי אני מדברת מנסיון!
אני איתו, עם האיש שלי,
אני לא חייבת,
אשתו, להבדיל, חייבת!
אני איתו לא מחובה, אני איתו מאהבה.

אני לא רואה כלום כשאני איתו,
לא שקית, לא צלקת,
אני רואה איש נפלא,
אני רואה את אהבת חיי.
אני לא מחליפה אותו בעבור שום גבר, בריא ככל שיהיה.

אז תספרי לאיש הצעיר והנפלא,
שהחיים חזקים ונפלאים,
ושום דבר לא יעמוד בפניו,
אם הוא לא יתן לזה לעמוד בפניו.

כל החיים לפניו,
הוא רק צריך להאמין!

ר פים

 

היכולת הזו האנונימית לשתף, להתחלק,  לְזַכּוֹת (מהמילה זְכוּת) ולִזְכּוֹת בתמיכה אמיתית... היא דבר מאוד משמעותי.

 

הבלוג הוא המשכה של התמיכה ההיא רק מזוית אחרת.

 

זו המגירה הוירטואלית שלי, שלתוכה הקאתי את המצוקות שלי, את הדאגות שלי, כמו גם את השמחות שלי... תוך כדי, גיליתי שמציצים למגירה הזו חברים, אנונימיים ולא, מגיבים ותומכים וזה נעם לי. הידיעה שאנשים אחרים מתחברים אל הסיפור שלי, מבלי הצורך להכיר אותי אישית, שאפשר להתחבר מהמקום האנושי גרידא, חיזק אותי. לי, כמו שכבר אמרתי כמה פעמים, זו היתה כתיבה תרפויטית... כתבה משחררת... במיוחד לאור הקשר "האסור" שלי... 

 

פעם אחת מאוד נבהלתי, כשגיליתי שמישהי שמכירה את האיש, גילתה את הבלוג וקישרה... נכנסתי לפניקה, הסתרתי רשומה בעקבות כך, אך עם הזמן נרגעתי. בהמשך, משהקשר התגלה, בחודש לפני מותו, שוב הסתרתי במטרה להגן עליו... לאחר מותו החזרתי את כל הרשומות.

לאורך כל הדרך ידע האיש על הבלוג, קרא בו חלק מהדברים ותמך בכתיבה שלי בבלוג. החשש שלו היה נמוך משלי...

 

אומרים לי שיש מן המציצנות בקריאה בבלוג, אולי זה כך בתחילה, אך לאחר שמכירים ומתחברים, אני מניחה שלמציצנות אין כבר חלק בעניין. בכלל, כל כתיבה בבלוג פותחת אשנב ונותנת אפשרות להציץ אל הכותב, אל רחשי ליבו, אל דעותיו האישיות, אל האישיות המיוחדת שלו... לטוב ולרע.

אם הייתי מפרסמת פה את היומן האישי שלי, אני מניחה שהוא היה ללא ספק מספק פן מאוד רציני של מציצנות, כי הוא יורד לפרטים הכי קטנים של החיים בשמונת החודשים האחרונים,. כאן בבלוג זה הרבה יותר מרוכך.

 

אני מביאה כאן קטע מהמאמר שהופיע ב"הארץ" שמסביר לדעתי, גם, מה מספק הצורך של הכתיבה בבלוג.

 

 

מה סיפק האינטרנט לדנה ועודד שלא סיפק העולם האמיתי איך הופך פורום וירטואלי, בלתי מוחשי בעליל, כל כולו מלים מוקלדות, לקבוצת תמיכה להורים ברגעיהם הקשים ביותר? " המרחב הווירטואלי הוא מרחב זמין, אנונימי ומוגן יחסית", אומרת ד"ר שירלי בר לב, סוציולוגית מהמרכז האקדמי רופין. "קבוצות התמיכה משמשות מרחב חופשי ומוגן לחשיפה רגשית משמעותית, והמשתתפים בהן מבקשים להחליף מידע, לזכות באהדה ותמיכה חברתית וגם להשמיע את קולם".

סיפורי החוויה הרגשיים בפורומים הופכים למה שהסוציולוגית פרופ` אווה אילוז מכנה "מופע ראווה של הסבל", אבל זהו מופע שמטרתו אינה סנסציונית אלא פרקטית, במה להתמודדות קולקטיבית עם דרמות מהחיים." האינטראקציה בקבוצה תצליח רק אם המשתתפים יתפסו זה את זה כמי שמתעניינים בכנות זה בסיפורו של זה, אומרת בר לב.

הדוקטורנטית אפרת טילינגר אומרת שבישראל יש מעבר מהיר יחסית מהווירטואלי אל הממשי (שיחות טלפון ומפגשים).  האם זאת קרבה אמיתית, או ששם המשחק הוא בעצם מציצנות?
"
אני לא מסכימה עם העמדה הזאת. לדעתי אפשר לראות בחשיפה העצמית הגוברת באינטרנט הזדמנות להרחבת המנעד הרגשי המותר` והלגיטימי. בנסיבות מסוימות, הריחוק מגביר את עוצמת הרגשות ומייצר אינטימיות ממרחק, בדומה לתופעת ה`זרים ברכב: גופם של המשתתפים אינו עומד בדרכם, ואילו הכתיבה מאפשרת חיבור רעיוני ורגשי עם האחר. במובן זה יחסים וירטואליים יכולים להיות טהורים ונקיים מ`רעשי רקע` בדמות נורמות חברתיות או מגבלות פיזיות".

 

 

המקום הזה, הבלוג, הוא מקום בו אני יכולה "לשפוך" את רחשי ליבי בלי להטריד איש, בלי לנדנד. מי שרוצה קורא, מי שרוצה מדלג. מי שרוצה מגיב ומי שלא... לא. כל מי שפה נמצא כאן כי הוא רוצה, אף אחד לא חייב להיות פה. כמו גם התמיכה שאני מקבלת פה, אני מקבלת אותה נטו, מבלי שאני "מחייבת" איש לתת אותה. התמיכה הזו, ללא ספק, נעימה לי מאוד, מחזקת, נותנת כוח.

 

במשך הזמן, גיליתי גם שאני משמשת פֶּה, או דרך של שחרור לאנשים שלא מסוגלים לשתף, לפרוק, לכתוב... גם אני כמו הזוג בכתבה, מקבלת מסרים מאנשים אנונימיים שמודים לי על הכתיבה, שמזדהים, שמרגישים שייכים גם מבלי שהם מגיבים בבלוג, שתומכים ורוצים לתמוך. אין ספק שזה גורם לי סיפוק, לדעת שאני יכולה להוות איזה פָּן של וונטילציה לאנשים שלא מסוגלים לעשות את זה בעצמם.

 

הזוג בכתבה, ממשיך לשתף בפורום את החברים אחרי מותו של רותם, בדיוק כמו שאני ממשיכה את הבלוג אחרי מותו של הדובי. הבלוג הינו נר זכרון לאיש.

 

 

הכתבה ב"הארץ"

 

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=847420&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

50 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ר ש פ י ם אלא אם צויין אחרת