00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

רולפי

ד"ר זורבה - מבוא לתורת האנרגיה

אז ככה. לפני חודש וחצי, פנה חזי, מרכז המשק, לזורבה ושאל אותו אם הוא רוצה לנסוע לוינה לכנס של גננים. "אולי הגיע הזמן קצת להתחדש אחרי שלושים שנה" אמר לו חזי.

"איך עלית על הכנס הזה?" שאל זורבה כדי להרוויח זמן וחזי ענה שהוא מצא אותו בשיטוטיו באינטרנט.

"האם יש בדבריך ביקורת מרומזת על השמרנות בתחום הנוי?" שאל זורבה שלא ידע בדיוק איך לאכול את זה ברגע הראשון.

"ממש לא" אמר חזי. "להיפך – אני רואה את זה כצ`ופר למי שהשקיע בנוי כל כך הרבה, חשבתי שתשמח".

זורבה לא חשב כל כך על הכנס עצמו באותו הרגע. הוא חשב על הבגדים שיצטרך לקנות כדי להופיע שם בצורה נורמלית. חוץ מזה – ערים לא מושכות את זורבה כלל, אפילו לא  וינה. נקודת האור היחידה היתה באמת הנושא עצמו, הביקור בכל מיני גנים ובאמת – אולי אפשר ללמוד משהו חדש.

"תראה – אין לי עם זה בעייה עקרונית" אמר לבסוף לאט לאט.

חזי התבאס קצת, הוא היה בטוח שזורבה יקפוץ על המציאה. בכל מקרה זורבה ענה בחיוב ואחר כך הלך לאברי ושאל את נעמה אם היא מוכנה לבוא איתו לקנות בגדים.

הקיצור, הלילה בשעה שתיים, חודש וחצי לאחר הפגישה האמורה, נחת זורבה דנן בטיסה ישירה מוינה והלך לישון. בשש בבוקר כבר קם, וכדי להתאפס הלך לבקר את ההרדופים ולבשל תחתם את הקפה המסורתי.

אני שהתגעגעתי אליו מאד קלטתי באפי את ריח הקפה ובשש וחצי בבוקר התייצבתי אצלו בצל ההרדופים לשמוע חוויות.

"לא ממש בא לי לדבר על הקורס הזה עכשו" הוא אמר. "אני ממש שמח לחזור".

הוא שתה מהקפה בשקיקות הקולניות שרק הוא יודע להפיק.

"בטח מתו עליך שם" אמרתי פתאום, אולי כדי בכל זאת לשמוע משהו משם ואולי סתם לשבור את השתיקה.

"את יודעת שתמיד מתים עלי, מה לעשות" אמר בחן שאפילו לא נשמע כהתרברבות אלא כמטרד שהוא מנסה לגרש מעליו.

"מתים או מתות?" שאלתי אותו בהתגרות.

"גם וגם" ענה לי וחיוך מתוק העמיק גומה בלחיו.

"בטח יש סיפור" אמרתי וקויתי למשהו עסיסי.

זורבה נאנח ואמר – "הסיפור האמיתי הוא שאני מת לחזור ואוהב את גן העדן שלי כאן. הבוקר הזה ממש קסום ועושה לי חשק לעצור את הרגע, אני והקפה או אני והשדה אל מול השקיעה. יש רגעים שאני רוצה לעצור".

זה היה משפט ארוך מאד בקנה מידה זורבאי, ומאד חושפני, אלא שאני הייתי בענייני משיכה.

"למה כולן נמשכות אליך?" שאלתי את זורבה.

"את יודעת שכתבתי שני שירים על "לעצור את הרגע" אמר פתאום בלי קשר למה ששאלתי.

משהו קרה שם לזורבה, חשבתי לעצמי, אולי הגעגועים גמרו אותו.

"אפשר לראות את השירים שלך?" שאלתי.

"תבואי בערב, אני אראה לך" אמר לי ביבושת.

"ולמה כולם נמשכים אליך?, עוד לא ענית לי" ניסיתי עוד פעם.

"אין לי כלום משלי" אמר זורבה. "אבל אני מקרין את האנרגיות הקוסמיות כי אני פשוט לא עוצר אותן אלא נותן להן לעבור דרכי".

"האנרגיות מנסות לזרום דרכנו כל הזמן" הוסיף. "אבל אנחנו מעוותים ומקופלים וחסומים על ידי המחשבות והפחדים ובעיקר אדון אגו, החוסם הראשי. מה יגידו עלינו, מה יחשבו וכמה אנחנו כועסים על עצמנו. אין לאנרגיה מקום לעבור".

"ומה שונה אצלך" שאלתי.

"אני פשוט לקחתי משחולת והעברתי בקנה" הוא אמר. זה היה תהליך וזה עבד. למדתי לאהוב את עצמי כמו שאני. אין לך מושג כמה אני אוהב את עצמי וכמה אני סולח לעצמי על כל השטויות שלי. כשהבנתי את עצמי לעומק הפסקתי להתייחס למה שאומרים עלי. הצינור התיישר, הקיפולים נעלמו, האנרגיה התחילה לזרום והיא פשוט מוקרנת החוצה. זה לא ממש שלי אבל אני עומד בצד ולפחות לא מפריע".

היתה שתיקה. הרגשתי שזורבה מאד אמיתי, אנחנו הרי מאותה משפחה.

"יש לזה גם צד שני" הוסיף פתאום. "מאחר ואני יודע שזה לא שלי, אני גם לא תופש תחת".

"אני חושבת שהרצון לעצור את הזמן גם חוסם את האנרגיה" יצא לי פתאום.

"נכון" אמר זורבה, "אני לא מושלם. צריך לחיות את הרגע במלואו אבל גם לתת לו לעבור כדי שנוכל לקבל את הרגע שאחריו במלואו".

זורבה אסף את כלי הקפה, שטף בברז שעל יד ואמר "אולי נלך קצת".

הלכנו לאט לאט. זורבה ביקש לצאת למטעים, לשטוף מעליו את וינה, את בתי הקפה, המסעדות, האנשים הרצים אצים.

הלכנו לאט לאט ושתקנו. מפעם לפעם היה זורבה ממלמל "תענוג, תענוג" וממשיך ללכת.

בערב הלכתי אליו והוא הראה לי את השירים שכתב פעם פעם.

 

השדה

 

לעתים הוא חרוש ושחור וכבד

ורטוב ממטרות שירדו זה עתה

לעתים הוא שדה שלף דוקר

צהבהב ורחב עד מאד

ואני שם תמיד לבדי

לעתים אעמוד על עמדי

לעתים אהלך לאיטי

והשעה היא תמיד אותה השעה

שעה מפוייסת של בין הערביים

של שקט ותוגה קלילה

של עצב דק על הזמן

שלעולם לא שב אחור

ורק בשדה חסר תנועה זה

נדמה שלשעה קלה

הוא עומד במקומו

מסתכל לצדדים, למרחבים

ונח לרגע ממרוצו

ואחר נאנח, מביט בשעונו

וממהר לדרכו.

 

קפה תורכי

 

הוא איתי בשעת בוקר רוגעת

רבע לפני שמקיץ כל הבית

ובאוהל צבאי בשעת ערב רוחשת

רבע אחרי שחוזרים מאימון

 

הוא חריף ומתוק בספלון הקטן

אצל חירי בדליה בצהרי השבת

וגולש לו לארץ בלילה שחור

בואדי טלעה בצל הבוסתן

 

ובעצם הוא טרמוס

המבודד ושומר

על חמימות רגעי הווה

קצרים ושברירים

מקרירותו של עתיד סבלני

הממתין לו בשקט בחוץ.


הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ukan1 אלא אם צויין אחרת