00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג בשניים

יום אחד יוולד לנו בן, ואני כבר מתחילה לכאוב לו

יום אחד יוולד לנו בן. אני לא יודעת מתי אבל ברור לי שבמשפחה שלנו יהיה גם בן. ובאופן מסויים אני די מצפה לכך. יש משהו שלם יותר במשפחה שיש בה גם בנים וגם בנות. ומשהו בי מחכה לזה כבר.
 
אבל, מצד שני....
 
יש משהו שלא הרבה פעמים אמרתי, לא בקול בכל אופן: שתי אנחות רווחה שהיו לי בחיי אני זוכרת, זוכרת היטב.
 
אנחת רווחה ראשונה בתחילת ההריון עם הבכורה.  
 
המילים "יש לך בת" נאמרו, ומייד אחריהן אנחת רווחה אדירה. מתח שלא הודיתי בקיומו מתפוגג פתאום.
 
בהריון השני היה לי ברור משום מה שזהו בן. שוב, מתח מסויים, מהסוג שלא מודים בו, התחיל להיבנות בי. ושוב נאמרו אותן מילים ואחריהן תחושת הקלה עצומה.
 
וכמובן שלא חשוב מה יוולד העיקר הבריאות וכל זה, אבל לעזאזל - זה כן חשוב!
 
לא יכולתי לראות את עצמי מביאה אותו בעצמי, בן משלי, לעבור ברית מילה. וברורים לי כל הטיעונים: יהדות ומסורת ומעבר לזה השיקול הבריאותי ובלה בלה בלה. הבריאות היחידה שאולי נולדת מאקט שכזה היא הבריאות הנפשית של ילד שלא יצטרך להתמודד עם שוֹנוּת ועם דעות קדומות ואפלות. מעבר לכך אני לא רואה כל סיבה לקיים את המינהג הזה גם היום.
 
ואני יודעת שבשלב הזה בד"כ מתלהטות הרוחות ויש ויכוח בין כוחות ה`נאורים` לבין ה`חשוכים` (ואני לא אומרת מי הוא מי. כל אחד כמובן בטוח שהוא מהנאורים). אז לא אתחיל לפרוס את מישנתי, שבכנות, אינה כה סדורה. רק לומר שמבחינתי, כאמא, ובלי להתבסס על תאוריות ומחקרים ועל מישנה סדורה, זה נתפס כעוול לילד. ואגב, זה משתווה בעיני לכל הילדות בנות החודש שכבר מתהדרות בעגילים רק כי אמא שלהן רצתה בכך. לא קונה בגרוש את הטיעון שבגיל הזה זה לא כואב.
 
יש שירים שנצרבים בתודעה עם קישור לחוויה מסויימת. שמעתי היום שיר כזה. זה אולי מה שהעלה את כל המחשבות האלה לרמת המודע מתוך המגירות האחוריות. כשהיינו בדרך ללידה, עם הגדולה, אבא שלי התקשר. זה היה יום שישי והוא התעניין איפה אנחנו ומה אנחנו עושים. עניתי לו משהו בסגנון: "אנחנו מסתובבים בעיר, כמה סידורים אתה יודע, לא משהו רציני". הרי לא השתגעתי, לספר איפה אנחנו ולהיות חשופים לקריזת דאגות של אמא שלי?!? החרשנו את העניין עד אשר יהיה מה לכתוב הביתה... סיימנו את השיחה הזו תוך שאנחנו נכנסים לחניה של הדסה, וברדיו מתנגן, כמה סימלי, השיר הזה של Will Smith . זה בגירסת המילים. ורגע, בטח יש את זה גם ב-youtube. בטח, אלא מה?! הרי יש שם הכל. נחמד!! אפ`פם לא ראיתי את הקליפ. לכו תראו, אני אחכה, יש לי זמן.
 
אז לשיר הזה יש לי פינה חמה בלב, מאותו יום. (לעומת זאת ל-Will Smith עצמו יש יותר מפינה. מגירה אולי. אבל מגירה גדולה, כמו של שידה נגיד).
 
ושוב, כרגיל, קל יותר לברוח לצד המחוייך של החיים.
אבל לא משם באו המילים שנכתבו בכותרת, לא מהצד המחוייך, אלא מהצד של החששות והפחדים. וברית המילה היא קצה הקרחון.
 
אגיד את זה ממש בקיצור - השימחה על הבנות הגדלות בתוכי היתה גם שימחה על כך שמילים כמו "קרבי" לא יכנסו אלי בדלת הקידמית הביתה בעוד 18 שנים.
אבל ברור לי שיום אחד יוולד לנו בן. תתחיל ספירה לאחור של 18 שנים, 6,570 ימים. ואיתה, גם סט שלם של חששות שעד היום לא הכרנו.
 
אבל יש זמן בינתיים. (6,750+X) ימים.
(לא ידוע גודלו של X).
 
[את כל זה אני מרשה לעצמי לכתוב היום, כל עוד תקופת ה-X לא הסתיימה. לאחר מכן הדברים ייגנזו].
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

12 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל נטע וארז אלא אם צויין אחרת