00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אינטרנט

מכתב של שלמה אנשל אל יהלי עמית, ראש ענף חקר קרבות במחלקת ההסטוריה בצה"ל

שלמה אנשל, מאי .2007

מכתבו
של שלמה אנשל אל יהלי עמית, ראש ענף חקר קרבות במחלקת ההסטוריה בצה"ל, פברואר2007 בנושא הטנק הסורי בדגניה:

בתחילת דברי ברצוני להבהיר כי מאז הקרב ביום ה` 20.5.1948 ולאחר שהייתי בשער הגולן וגם לאחר מכן, גזרתי על עצמי שתיקה
בכל הקשור לאותה תקופה. לא השתתפתי ולא הוזמנתי למפגשים, גם לא הרצאתי בבתי הספר של ילדי או נכדי כפי שפורסם. לא ראיתי
במעשי בדגניה א` באותו יום קרב דבר שמצביע על מעשה גבורה או דבר יוצא דופן. כאיש מן הישוב באותה תקופה מלאתי את חובתי
כנדרש. את עדותי על אותו קרב מסרתי לראשונה רק בשלהי 1990, אחרי 42 שנה שיזם עיתון "הארץ" ופורסם במוסף הארץ ב
14.12.1990. גם אחרי המפגש ולמרות הדברים הקשים שהוטחו כלפי משני חברי קיבוץ, המשכתי בשתיקתי.

המפנה חל אצלי ביום העצמאות האחרון, כאשר טיילתי עם בני משפחתי באזור צמח והחלטנו לעבור בדגניה ליד הטנק, אחרי הרבה
שנים שלא ביקרתי במקום. לתמהוני אני קורא על שלט ההנצחה את המשפט הבא: "שלושה ימים נמשך הקרב ובעמידת גבורה של
המגינם חברי הקיבוץ ואחרים שנשלחו לעזרתם, נהדפו נסיונות האויב לפרוץ אל הקיבוץ". אין עלבון גדול מלהחשב בארצך "אחר" בפרט
כשאתה ממלא את חובתך הבסיסית להגן עליה גם תוך סיכון היקר לך מכל. גם אני הייתי באותה העת חבר קיבוץ. אז במה אני "אחר"
מחברי קיבוץ דגניה? הרי באתי רק לעזרתם! בארץ הולדתי נחשבתי ל..."אחר", נטול כל זכות בסיסית. כל משפחתי שנשארה שם נספתה.

על הנוסח הפוגע והמשפיל לא קם איש מחברי דגניה למחות. אבל כאשר זה נוגע במיתוס ה"גבורה" שלהם, הם יודעים להגיב. להוכחה
כך כותב עורך ספר הטנק, יובל שיאון (חבר קיבוץ דגניה א`) בעמוד 53, למרות שכלל לא השתתף באותו מפגש, דברים שיש בהם
הטעיית האמת: "חודש מאוחר יותר ב14.12.1990, ובעקבות הכתבה על בורק`ה, נדפסה בעיתון "הארץ" כתבה גדולה מאת רמי רוזן:
ריב התלקח בשערי דגניה - של מי הטנק הזה לעזזל".

"העיתונאי עימת שלוש גירסאות, שלושה אנשים, איש איש וסיפורו, איש איש והאמת שלו. חנן בלקינד מדגניה א` שהיה באותם הימים
מא"ז האזור יצג את גרסת חברי דגניה. אהרוניק ישראלי בן כנרת היה מאותה קבוצת חברי משקים שבאו לעזרת דגניה ויצחק עשת
מלוחמי חטיבת גולני שלחמו בדגניה". המשתתף הרביעי באותו עימות, שלמה אנשלשגם תמונתו מופיעה בעמוד השער של הכתבה,
ביחד עם כל המשתתפים, ושבהמשך גם מוסר את עדותו, הועלם עם עמוד העיתון שבו נרשמה עדותו. באותו עמוד מצוטט גם מפקד
אזור דגניה וחבר ותיק בקיבוץ המתריס כלפי: "אדוני הנכבד אם אתה אומר שעברת דרך רפתות אז בלשון המעטה אתה לא אמין משום
שלא היו כאן רפתות". (עדותם של ד"ר שפירא בעמ` 44 ושל יאיר יליף בעמ` 60 מבהירות מי כאן לא אמין בלשון המעטה כמובן).

האם חנן בלקינד והעורך יובל שיאון הם דוברי האמת? האם במפגש העימות השתתפו רק שלושה אנשים? האם לא היו רפתות בדגניה?
אם כן מי כאן משקר ומי דובר האמת אנשים? עדותי בכתבה מפריכה את מעשי הגבורה המסולפים שעליו מושתתהמיתוס, אך היא האמת
הצרופה. אני מצרף למכתבי את עדותי ליד הטנק כפי שנרשמו על דםי העיתון בשנת 1990, עדות נוספת ומוקלטת מסרתי להיסטוריון אסף
אגין בסתיו 2006. לא מסרתי שום עדות בכתב או בעל פה לעורך הספרון "הטנק". דברי עדותי המובאים בספר הועתקו מתוך כתבת
הארץ ולא הובאו במלואם. גם השתתפותי במפגש הועלמה במתכוון שהרי עדותי מפריכה את המיתוס המסולף של חברי דגניה בקשר
לקרב.

עדותו של יוסף צפריר רץ המטה (עמ`59 בספרון) שהוביל אותי אל המקום בו עמד הטנק על שפת התעלה וכך כתב עד ראייה: "אמרתי לו
עכשיו אתה יורה!" ובאמת, הוא ירה את הפגז, פגע בצריח העליון מצד שמאל, החליק ונפל. שלום עמד לשמאלי, היו שניים, אני לא זוכר
את שמו של השני. אמרתי "חברה במולוטוב" ואז זרקו שני בקבוקים". מחזק את עדותו של יוסף צפריר לוחם נוסף מחטיבת כרמלי,
אהרון עמרי. וכך כתוב: "יצאנו אל הביצורים ועמדנו בעמדות. כשהגענו הטנק כבר עמד שם תחת עץ ולא ירה. הוא נפגע מפיאט בדיוק
כשבאנו ויצא מכלל שימוש". אלו עדויות ראייה של לוחמים אשר היו במקום בזמן אמת וכך הם התבטאו.

אני עומד על כך כפי שכתוב בעדותי משנת 1990 ליד הטנק: "על שפת תעלת הקשר לא היה איש בקרבתו ולא בער. הפלישה הסורית
לעבר עמק הירדן החלה ב-15.5.1948, ואני מתייחס אך ורק לאותו יום קרב על דגניה ב20.05.1948 שחל עם שחר ונמשך כ 4 שעות.
אין אני מחפש לי "זרי דפנה" בערוב ימי, חייתי את חייגם בלעדיהם והאמת הוא הדבר החשוב והקובע. לא פחות חשוב הוא להזכיר גם
את כוח התגבורת שהגיע ערב הקרב, בלעדיה דגניה לא היתה שורדת. במשך קרוב ל 60 שנה לא מצאתי ביטוי לכך מחברי דגניה לא
במעשים ולא בכתובים כי כנראה זה פוגע וגורע ממיתוס הגבורה שנופח וטופח על ידם במשך שנים ללא בסיס עובדתי.

בעמוד 26 בפרק יומנו של ג`ורא: "עם כל חשיבותה בעינינו (חברי דגניה) מאז מלחמת העצמאות, מתברר שעצירת הטנק לא הותירה
את רישומה ביומנו האישי של גיורא שנאן (ג`ורא חבר קיבוץ אפיקים), מפקד דגניה א` באותו יום קרב: "עצירת הטנק היה חלק מין הקרב
כולו". באשר לאמור בסעיף 3במכתבו של אסף אגין מ10.1.2007 - איני יודע על מה או על מי מבסס אגין את סדר השתלשלות הדברים.
אך אני השתתפתי בקרב ודברי מקבלים חיזוק גם בעדויות ראייה של משתתפים נוספים: יוסף צפריר ואהרון עמרי.

בשנת 1991 פנה ד"ר אהרון שפירא אל אלוף במילואים ישראל טל, מפתח טנק המרכבה ובקשו לעזור בפיתרון החידה - איזה נשק גרם
לחור בצריח הטנק הסורי. נוסף לגומי השרוף בגלגלי המרכוב ןבבןלמי הזעזועים במערכת הנסיעה של הטנק, הפגיעה היחידה בטנק
שאפשר להניח כי גרמה נזק ושעשוייה היתה לפגוע באנשי הצוות או להביא לעצירתו. פרק ב` ממסקנות בדיקת חיל חימוש: ממדי הטבעת
ההיקפית שנמצאה בצריחון מתאימים לממדי החיזוק ההקפי במבנה פצצת ה- PIAT, וכמו כן מתאים כושר החדירה של פצצת ה-PIAT
(מכסימום 80 מ"מ פלדה) לחדירה בצריחון.

בהמשך לאמור במכתבי מ 23.01.2007 אני רוצה לציין שמיד עם קבלת המטול לידי הבחנתי כי הוא שונה מהפיאט שהכרתי בצבא
הבריטי. היה זה מטול מתוצרת הארץ שפעל ביעילות רבה ונסך בי רגש של גאווה על יכולתה של התעשייה הצבאית הישראלית לספק
לנו אותו והתותאה ניכרת היטב בכיפת הצריח של הטנק בדגניה.


הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל י.ש. אלא אם צויין אחרת