00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אהבה בימי סגלון

בלוג הצילום שלי

על תודה ועל אסירות תודה

 

לא מעט אנשים, לאורך כל התקופה, שאלו ושואלים אותי מה השאיר את האיש שלי בביתו? למה לא עזב? למה לא הלך אחרי האהבה?

 

הנה תשוב חלקית או שלימה, תחליטו אתם...

 

על פי מילון רב מילים

 

ראש הטופס

אֲסִיר תּוֹדָה     

 

 

מליצית מי שחש הכרת תודה עמוקה

תחתית הטופס

 

 

 

 

 

 

 

 

רק לאחרונה הבנתי לעומקו את הרעיון הנורא, לדעתי, ששעומד מאחורי המונח הזה...

הרבה תובנות היו לי בעת האחרונה, זו אחת מהן.

 

בסוף שנות השמונים, חלה האיש שלי במחלה אוטואימונית... מחלה שאפשר לחיות איתה בשלום עד 120, אך אפשר גם להפוך סיעודי בעטיה. המחלה הזו, לשמחתנו, לא היוותה כמעט בעיה בחייו. איתה הוא חי בשלום להבדיל מהסרטן! המחלה הזו הביאה לכך שמישהו מאוד קרוב אליו, נטש אותו. הנטישה הזו, מסתבר, פגעה בו מאוד.  השאירה עליו חותם בל ימחה.

אשת נעוריו, להבדיל, נשארה איתו, לא נטשה, לא פרקה את התא משפחתי, הרגישה שזו חובתה (במסגרת שבועת הנישואין) להישאר איתו וזה בהחלט לזכותה. יש משפחות שמחלה שכזו, גורמת לפרוקן... ולו רק בגלל החשש של מה יקרה, מה עלול לקרות אם... וכמו שכבר אמרתי, גם קורה הרבה פעמים שלא קורה "כלום" או לפחות לא משהו שעוצר את החיים. אבל אילו בהחלט סוג של חיים "על הסף".

 

הסיטואציה הזו, הכואבת כל כך, גם מחלה וגם נטישה, הפכה אותו "אסיר תודה" לאשתו. הוא הכיר לה תודה על שנשארה איתו, הוא הוקיר אותה על כך. תמיד לאורך כל השנים חזר על כך, על הערכתו אליה.  המצב הזה, הפך אותו גם "אסיר" פשוטו כמשמעו, בנשואיו אלו. הוא אמר לי מיד בתחילת הקשר ביננו שהוא לא יעזוב את הבית, ואני גם לא ביקשתי דבר כזה ממנו, לא רציתי זאת כלל, ובוודאי לא בתחילת הקשר.

בהמשך, לאחר שחלה בסרטן, ואני לא נטשתי... למרות שהוא "ניסה" לגרש אותי, הוא פתאום העלה את עניין עזיבת הבית והאופציות שנחסמו בעבורו עכשו. אני ביקשתי אותו שלא ישוב וידבר על כך לעולם. חשבתי שאיש חולה סרטן, צריך בפרק זה של חייו, לנהל מאבק על חייו. את כל כוחותיו להפנות לכיוון הנסיון להחלים, לטיפול במחלה. איש כזה, לא יכול לנהל בו זמנית גם מערכה של פירוק נישואין. זה גוזל ממך המון כוחות נפש ... פירוק נישואין היא טראומה לא פשוטה – מנסיון, ולא חשבתי שנכון יהיה להיכנס אליה בעת ההיא. בנוסף, אני חושבת שאדם חולה, זקוק לקביעות, לפינה המוכרת שלו, למיטה שלו, לכל הדברים הקטנים שלהם הוא רגיל... הוא לא יכול להתרגל בזמן שכזה למקום חדש, לסביבה חדשה, להרגלים חדשים... די בכך שהוא צריך להתרגל ולקבל את הרעיון שהוא חולה, וחולה במחלה סופנית! את כל האנרגיות הוא צריך להפנות למאבק במחלה, ורק במחלה.

וכך, ירד נושא זה מן הפרק במערכת הזוגית שאנחנו קיימנו. אני שלימה עם זה לחלוטין.

די קרוב למותו הוא שוב הזכיר את הנושא, בצורה עקיפה... ויותר לא דיברנו בו לעולם.

 

את רוב הדברים ידעתי מהרגע הראשון של הקשר ביננו, אבל את עניין הנטישה, למדתי רק בחודשים המאוד אחרונים של חייו... וזה פתר לי את החידה, למה הוא היה כל כך אסיר תודה לאשת נעוריו. למה הפך ל"אסיר" בתוך נשואיו... למה היה מוכן לשלם מחיר כבד כל כך, במיוחד בסוף חייו, כשהבנתי וראיתי לעומקם את מערכת היחסים בתוך משפחתו...

 

חשבתי על זה המון בעת האחרונה והגעתי למסקנה, שאני לעולם לא ארצה שמישהו יהיה "האסיר" שלי בגלל שהוא מרגיש שהוא מכיר לי תודה על מעשה כלשהו שעשיתי בעבורו אי פעם. כשאני עושה משהו עבור מישהו, אני עושה את זה כי זה מתאים גם לי! כי זה טוב לי, כי זה נעים לי, כי זה חשוב לי... לעולם לא אסכים שבגלל טובה שעשיתי למישהו, הוא יכבול את עצמו אלי לנצח. נעים ונחמד שמכירים תודה על דברים שאתה עושה... אבל לא שהופכים לאסירים בגלל הכרת התודה הזו. אני רוצה שהחברים, או הקרובים לי יישארו איתי כי הם רוצים, ולא כי הם מרגישים שהם חייבים.

 

היום, המונח "אסיר תודה" הוא מונח שקשה לי לשמוע, הוא קיבל אצלי קונוטציה שלילית, דבר שלא היה בעבר... היה זה מונח שגם אני נהגתי להשתמש בו לא אחת. לעולם לא אשוב ואשתמש בו. אוקיר תודה, אכיר למישהו תודה, אגיד תודה וזהו.

 

 

עכשו אני עוברת אל "סתם" תודה ועל הזכות שיש לי אפשרות להגיד אותה.

 

 

יש אנשים שכל בוקר מתפללים תפילת שחרית

ויש אנשים כמוני.

אני,

כמו תפילה יומית אומרת כל בוקר תודה

 

עליו, אני אומרת כל יום, תודה

על שזכיתי להכיר אותו, אני אומרת תודה

על האהבה הנדירה הזו, אני אומרת תודה

על הזכרונות, אני אומרת תודה

על המלאוּת, אני אומרת תודה

על זה שתמיד היתה לי אפשרות בחירה, אני אומרת תודה

על זה שרציתי להיות שם, אני אומרת תודה

על זה שזכיתי להיות איתו ברגעי חייו האחרונים, אני אומרת תודה

על כל מה שהיה ביננו, אני אומרת תודה.

 

יש אנשים שחיים חיים שלימים

ולא זוכים לאהבה שכזו

שלא זוכים לאהבה בכלל

אני זכיתי,

ועל כך אומר תודה כל חיי.

 

ודרך אגב,

את תפילת התודה שלי  אני אומרת כבר שבע שנים מהיום שבו הכרתי אותו והבנתי שנפלה בחלקי זכות גדולה.

 

 

*

 התמונה - פול קלה, שבוי, 1940

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

25 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ר ש פ י ם אלא אם צויין אחרת