22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

המסע לעמק החלומות

ההזמנות שלי


סיפור הקסם

סנסציה עולמית מיידית נוצרה לאחר ש "סיפור הקסם" הופיע לראשונה בשנת 1900 במגאזין "הצלחה" המקורי.

נטען שרבים מאלו שקראו או ששמעו את הסיפור "המזל הטוב" נפתח להם כמעט באופן מיידי.

הסיפור מחולק לשני חלקים. החלק הראשון מגלה כיצד "סיפור הקסם התגלה" על ידי אומן רעב בשם סתורטיבנט.

כל מי שהוא סיפר לו את הסיפור החל לשגשג בעקבותיו. נראה שהוא משנה את חייהם של האנשים...כמו קסם.

החלק השני הוא סיפור הקסם בעצמו כפי שנמצא על ידי סתורטיבנט.

לאחר מסע ארוך של מאה ושבע שנים הסיפור זמין כאן לפניך.

אתה מוזמן להקדיש כמה דקות מזמנך כדי לגלות אם "הקסם" יעבוד גם עבורך באותה הצורה.



חלק 1

כיצד סיפור הקסם התגלה?



ישבתי לבד בבית הקפה ובדיוק אחזתי בסוכר לפני שהכנסתי אותו לקפה שלי.

בחוץ, מזג האוויר היה נורא. שלג וברד ירדו בסחרור, והרוח יללה בצורה מפחידה. בכל פעם שהדלת החיצונית נפתחה, משב של אוויר לא רצוי חדר עד לפינות הקיצוניות ביותר של החדר. למרות זאת הייתי נינוח, השלג הברד והרוח לא העבירו בי דבר מלבד הכרת תודה שאני נמצא במקום שבו הם לא יכולים להשפיע עלי.

בזמן שחלמתי ולגמתי מהקפה, הדלת נפתחה ונסגרה, כשהיא מכניסה את סתורטיבנט. סתורטיבנט היה כשלון חרוץ, אך, בנוסף, אמן עם כשרון יוצא מגדר הרגיל. למרות זאת, הוא נפל לתלם של ה: "כמעט – עשיתי – זאת", והיה מרושש ואף הוכרז כפושט רגל.

בזמן שהרמתי את מבטי לעבר סתורטיבנט נעשיתי מודע לשינוי במראה החיצוני שלו. למרות שלא היה לבוש בצורה שונה. הוא לבש את אותו המעיל הבלוי שאתו תמיד הופיע, והכובע החום הישן נשאר אותו האחד. אך עדיין, היה משהו חדש ומשונה בהופעתו. בזמן שהוא טפח על כובעו בכדי להוריד את שכבת השלג, היה משהו חדש בשפת הגוף שלו.

לא הצלחתי להיזכר מתי והאם איי פעם הזמנתי את סתורטיבנט לסעוד איתי, אך באופן לא רצוני ידי סימנה לו להצטרף אליי. הוא הניד בראשו והתיישב מולי. שאלתי אותו מה הוא מזמין, והוא, לאחר שסרק את התפריט באדישות, הזמין ממנו באופן רגוע, והזמין אותי להצטרף אליו לקפה בשניים.

התבוננתי בו בפליאה מטופשת, אך, מכיוון שאני הזמנתי את ההתחייבות, הייתי מוכן לשלם בעבורה, למרות שידעתי שאין לי מספיק מזומנים כדי לשלם את החשבון.

בינתיים הבחנתי בברק שבעיניו אשר בדרך כלל חסרות חיוניות, ובסומק הבריא ומלא התקווה שבלחייו, עם פליאה שהולכת וגוברת.

"האם אבדת דוד עשיר?" שאלתי. "לא," הוא השיב, בצורה רגועה, "אבל מצאתי את הקמע שלי."

"חיה מנומרת, פר, או כלב?" שאלתי. "ספר," אמר סתורטיבנט, כשכוס הקפה בחצי הדרך לשפתיו,

"אני רואה שהפתעתי אותך. זה לא מוזר, כי אני מופתע בעצמי . אני אדם חדש, אדם שונה, - והשינוי התרחש בשעות האחרונות.

ראית אותי מגיע אל המקום הזה `מרושש` הרבה פעמים, ופנית לצד, כדי שלא אחשוב שלא ראית אותי. ידעתי למה עשית זאת.

זה לא מפני שלא רצית לשלם עבור ארוחת ערב, אלא בגלל שלא היה לך את הכסף לעשות זאת.

האם זהו החשבון שלך? תן לי לשלם את זה.

תודה. אין לי כאן איתי כסף הלילה, אבל אני... - ובכן, התענוג הוא שלי." הוא קרא למלצר, חתם את שמו על גבי שני החשבונות, ושלח אותו לדרכו.

לאחר מכן הוא השתתק לרגע והביט בעיני, מחייך לנוכח תדהמתי, שאותה ניסיתי להסתיר לשווא. "האם אתה מכיר אמן בעל כישרון גדול משלי ?" הוא שאל, "לא. האם אתה מכיר משהו שנמצא בתחום עיסוקיי שלא אוכל להשיג, אם אקדיש את עצמי לכך? לא. אתה היית כתב עבור עיתון יומי – במשך כמה זמן? – שבע או שמונה שנים. האם אתה זוכר יום שבו היה לי קרדיט עד הלילה הזה? לא. האם סרבו לי עכשיו? ראית בעצמך. מחר הקריירה החדשה שלי מתחילה ותוך חודש יהיה לי חשבון בנק.

למה? מפני שגיליתי את סוד ההצלחה.

"כן ," הוא המשיך, כשלא השבתי," האוצר שלי נוצר. קראתי סיפור מוזר, ומאז שקראתי אותו, אני מרגיש שהאוצר שלי מובטח. זה גם ייצור את האוצר שלך. כל שעליך לעשות הוא לקרוא אותו. אין לך מושג מה זה יעשה עבורך. אין דבר שהוא בלתי אפשרי לאחר שאתה יודע את הסיפור הזה.

הוא גורם לכול להיות פשוט כמו אותיות ה - א` – ב`.

ברגע שאתה תופס את משמעותו האמיתית, ההצלחה נעשית וודאית.

הבוקר הייתי חסר ישע, פיסת זבל חסרת משמעות בפח העיר; הלילה לא אחליף את מקומי אפילו עם מיליונר. זה נשמע טיפשי, אבל זאת האמת. המיליונר בזבז את התלהבותו; שלי היא בהישג יד. "

"אתה מדהים אותי," אמרתי, ותהיתי אם הוא שתה לשוכרה.

"האם תוכל לספר לי את הסיפור? הייתי רוצה לשמוע אותו."

"בוודאי. אני מתכוון לספר אותו לכל העולם. זה באמת בלתי רגיל שהוא נכתב ונשאר בדפוס כל-כך הרבה זמן, מבלי שאף אחד יעריך אותו עד עכשיו. הבוקר הזה הייתי מורעב. לא היה לי כל קרדיט, ולא מקום שבו אוכל לקבל ארוחה. חשבתי ברצינות על אפשרות להתאבד. הלכתי לשלושה מהעיתונים שביצעתי עבורם עבודה, וכולם הגישו לי בחזרה את מה ששלחתי להם. הייתי חייב לבחור במהירות בין מוות בהתאבדות לבין מוות כתוצאה מרעב. ואז מצאתי את הסיפור וקראתי אותו. אינך יכול לדמיין את השינוי שחל בי. כי, חברי היקר, הכול השתנה בבת אחת, - ואלו הם הדברים."

"אבל מהו הסיפור, סתורטיבנט? "

"חכה; תרשה לי לסיים. לקחתי את הציורים הישנים האלו לעורכים אחרים, וכל אחד מהם התקבל באופן מיידי."

"האם הסיפור יוכל לעשות עבור אחרים את מה שהוא עשה עבורך?

לדוגמא, האם הוא יכול לעזור לי ?" שאלתי.

"לעזור לך? למה לא? הקשב ואני אספר לך אותו, למרות שלמען האמת אתה צריך לקרוא את זה. עדיין אני אספר אותו בצורה הטובה ביותר שאוכל. והוא הולך כך: אתה רואה..." המלצר התערב ברגע זה. הוא הודיע לסתורטיבנט שקוראים לו לטלפון, ועם מילות התנצלות, האמן עזב את השולחן.

חמש דקות מאוחר יותר ראיתי כיצד הוא מיהר החוצה לתוך פתיתי השלג והרוח ונעלם.

מזיכרון ביקוריי באותו הקפה, סתורטיבנט מעולם לא הוזמן לקבל אף שיחת טלפון. דבר זה, לכשעצמו, היה כהוכחה נסיבתית בשינוי שחל בנסיבותיו.

לילה אחד, ברחוב הזה, פגשתי את אברי, חבר מימי הקולג`, ולאחר מכן כתב באחד מעיתוני הערב. זה היה חודש אחד אחרי הפגישה הבלתי נשכחת הזאת עם סתורטיבנט, שעד לזמן זה כמעט ונשכחה ממני. "שלום, חבר ותיק," הוא אמר; "כיצד העולם משתמש בך? עדיין תלוי באוויר ?" "כן," השבתי, במרירות, "עם סיכוי להיות ברחובות, בקרוב. אבל אתה נראה כאילו שהדברים באים בדרכך. ספר לי הכול על כך."

"דברים החלו לבוא לכיוון שלי, זאת עובדה, וכל זה בלתי רגיל, כשחושבים על זה. אתה מכיר את סתורטיבנט, אכן? הכול בזכותו. הייתי חסר מזל, - חשבתי על חדר המתים וכל זה, - חיפשתי אותך, למעשה, עם הרעיון שתלווה לי מספיק כדי לשלם את השכירות על חדרי, ואז פגשתי את סתורטיבנט. הוא סיפר לי סיפור, ובאמת, איש זקן, זהו הסיפור הכי יוצא דופן שאיי פעם שמעת; זה הפך אותי לאדם חדש. תוך עשרים וארבע שעות עמדתי שוב על הרגליים וכמעט שלא ידעתי כל דאגה או צרה מאז."

הצהרתו של אברי, נאמרה ברוגע, נזכרתי בשיחתי עם סתורטיבנט בבית הקפה בלילה הסוער ההוא לפני קרוב לחודש.

"זה חייב להיות סיפור בלתי רגיל, " אמרתי, בספקנות. "סתורטיבנט הזכיר לי את זה פעם. לא ראיתי אותו מאז. היכן הוא עכשיו? " "הוא מכין סקיצות של מלחמה בקובה, במאתיים דולר לשבוע; הוא בדיוק עכשיו חזר. זוהי עובדה שכל מי ששמע את הסיפור הצליח היטב מאז. ישנם קוסגרוב ופיליפס, - חברים שלי, - אינך מכיר אותם. אחד הוא סוכן נדל"ן; והשני הוא פקיד של משקיעי בורסה, סתורטיבנט סיפר להם את הסיפור והם חוו את אותן התוצאות שאני חוויתי; והם אינם היחידים.

"האם אתה מכיר את הסיפור? " שאלתי. "האם תנסה את ההשפעה שלו עליי?" "בוודאי; עם העונג הרב ביותר בעולם. אני רוצה שהוא יודפס באותיות שחורות גדולות, ויחולק בתחנות המעבר לאורך העיר ניו-יורק.

זה בוודאי יועיל מאוד, וזה פשוט כמו ה א` – ב` : כמו לחיות בחווה. האם תועיל לסלוח לי לרגע? אני רואה את דנפורט שם. אני חוזר בתוך דקה, חבר ותיק.

"לומר את האמת, הייתי רעב. הכיסים שלי הכילו באותו הרגע חמישה סנט; שרק יספיקו לי עבור דמי הנסיעה במעלה העיר, אבל זה לא מספיק גם כדי למלא את בטני.

היה שם קרון "ינשוף לילה" שמספק מזון בשכונה, היכן שלעיתים תכופות הייתי עומד באלגנטיות, התקרבתי אליו. המוכר עמד לעזוב את הקרון כשהייתי בשלב של להיכנס לתוכו, נגשתי אליו. "אני שוב מרושש," אמרתי, עם חמימות יתר. "אתה תצטרך לסמוך עליי פעם נוספת. מעט בשר וביצים, אני חושב, יספיקו לעכשיו." הוא השתעל, היסס לרגע, ואז נכנס לקרון יחד איתי. "תן למר. קורייר כל מה שהוא מזמין" הוא אמר לאדם שאחראי; " הוא אחד מלקוחותיי הוותיקים.

זהו מר. בריין, מר קורייר. הוא ידאג לך בצורה טובה, ו `יעמוד לצידך`, בדיוק כפי שאני הייתי עושה.

העובדה היא, שמכרתי את העסק. רק עכשיו העברתי את העסק לידיו של מר בריין.

דרך אגב, האם מר סתורטיבנט הוא חבר שלך ?" הנהנתי.

לא יכולתי לדבר גם אם הייתי מנסה. "ובכן," המשיך האיש, "הוא הגיע לכאן לילה אחד, בערך לפני חודש, וסיפר לי את הסיפור הנפלא ביותר ששמעתי איי פעם. בדיוק קניתי מקום בשדרה השמינית, ושם אני הולך לנהל מסעדה רגילה – ליד רחוב עשרים ושלוש. תבוא לבקר אותי." הוא היה מחוץ לכרכרה ודלת ההזזה נסגרה לפני שהצלחתי לעצור אותו; אז אכלתי את הבשר והביצים בשקט, והחלטתי שאני אשמע את הסיפור הזה לפני שאלך לישון. למעשה, התחלתי להתייחס לזה כאל אמונה תפלה. אם זה גרם לכל-כך הרבה אוצרות, בוודאי שזה יהיה מסוגל ליצור גם בשבילי. התחלתי להתייחס לזה כמו לקסם, הוודאות של הסיפור הנפלא הורגשה באוויר, זה השתלט עליי.

איך שהתחלתי לצעוד הביתה, משחק עם האגורה הבודדה שבכיסי ומהרהר בוודאות של נסיעתי במורד העיר למחרת בבוקר, חוויתי תחושה של משהו שבחשאי רודף אותי, כאילו שהגורל צועד איתי מאחורי, אך בכל זאת לעולם לא משיג אותי, והייתי מודע לכך שאני אחוז דיבוק על ידי הסיפור.

כשהגעתי לכיכר "יוניון", חיפשתי בספר הכתובות שלי את כתובתו של סתורטיבנט. היא לא הייתה רשומה שם. ואז נזכרתי בבית הקפה באזור האוניברסיטה, ולמרות שהשעה הייתה מאוחרת, הרגשתי שהוא עשוי להיות שם. הוא היה! בפינה מרוחקת של החדר, מוקף בקבוצה של מכרים, ראיתי אותו. הוא גילה אותי באותו הרגע, וסימן לי בתנועה להצטרף אליהם לשולחן. לא היה שם סיכוי לסיפור, אולם. היו חצי תריסר אנשים מסביב לשולחן, ואני הייתי הרחוק ביותר ומנותק מסתורטיבנט. אך המשכתי להביט בו, לוקח את הזמן שלי, נחוש שכאשר הוא יקום להיפרד, אני אלך איתו.

דממה, של יראת כבוד, נפלה על הסובבים כשהתיישבתי. כולם נראו חושבים, ותשומת ליבם הייתה מקובעת על סתורטיבנט. הסיבה נראתה לעין. הוא סיפר להם את הסיפור.

נכנסתי לקפה מאוחר מכדי לשמוע אותו. לימיני, כשהתיישבתי, היה רופא, משמאלי עורך דין. מהצד השני מולי ישב סופר שהייתה בינינו הכרות מסוימת. האחרים היו אמנים ואנשי עיתונות.

"כמה חבל, מר קורייר, " ציין הרופא; "היית צריך לבוא קצת מוקדם יותר, סתורטיבנט סיפר לנו סיפור; הוא ממש נפלא, באמת, סתורטיבנט, האם תוכל לספר את הסיפור שנית, לטובתו של מר קורייר? "

"ובכן כן. אני מאמין שקורייר איכשהו לא הצליח לשמוע את סיפור הקסם, למרות שלמעשה, אני חושב שהוא היה הראשון שבפניו הזכרתי אותו. זה היה כאן, בקפה הזה,גם, - בשולחן הזה בדיוק.

האם אתה זוכר איזה לילה סוער זה היה, קורייר? האם לא קראו לי לטלפון, או משהו דומה?

לבטח! אני זוכר עכשיו; הפריעו לנו בדיוק בנקודה שבה התחלתי את הסיפור.

לאחר מכן סיפרתי אותו לשלושה או ארבעה בחורים, וזה `רומם` אותם כפי שזה עשה לי. זה נראה בלתי יאמן שסיפור לבדו יכול להיות בעל אפקט כה חזק על הצלחתם של כל-כך הרבה אנשים שמתעסקים במגוון כה רחב של עיסוקים, אבל זה מה שזה עשה.

זוהי סוג של תרופה שלא נכשלת, כמו שיקוי שמובטח שירפא הכול, היה את פרסונס, לדוגמא. הוא סוכן בורסה, אתם יודעים, והוא היה בצד הלא נכון של השוק למשך חודש. הוא איבד את השליטה שלו לגמרי, והיה על סף כישלון. יצא לי לפגוש אותו בזמן שהוא הרגיש עצוב ביותר, ולפני שנפרדנו, משהו הביא אותי לנושא הסיפור, וקישרתי את זה עבורו. זה השפיע עליו באותה צורה שזה השפיע עלי, וכך גם על כל מי ששמע את זה, למיטב ידיעתי.

אני חושב שכולכם תסכימו איתי, שזה לא הסיפור עצמו שמבצע את הניתוח על מוחם של אלה שמכירים אותו; זאת הדרך שבה הוא מסופר, - בדפוס, אני מתכוון. הסופר הצליח ליצור השפעה פסיכולוגית שהיא מדהימה. הקורא מהופנט. הוא מקבל משקה תוסס למחשבה ולמצב הרוח שלו.

אולי, דוקטור, תוכל אתה לתת הסבר מדעי להשפעת הסיפור. זהו סוג של סם חיים שמיוצר מהמילים, אה? מכאן והלאה החברה נכנסה לדיונים כלליים של תיאוריות.

פה ושם נעשו שינויים קלים לסיפור עצמו, והם היו פשוט יעילים כדי להתגרות בי, - באחוז האחד שלא שמע אותו.

לבסוף, עזבתי את כיסאי, וצעדתי לאורך השולחן, תפסתי את סתורטיבנט ביד אחת, והצלחתי לסחוב אותו אל מחוץ למסיבה.

"אם יש בך כל התחשבות כלפי חבר ותיק שחוזרים ומשגעים אותו בקשר לקיומו של הסיפור הארור הזה, ושהגורל נראה נחוש שאותו אף פעם לא אשמע, אתה תספר לי אותו עכשיו," אמרתי, בפראות.

סתורטיבנט הביט בי בהפתעה גמורה. "בסדר," הוא אמר."האחרים יסלחו לי לכמה רגעים, אני חושב. שב כאן, ויהיה לך אותו.

מצאתי אותו מודבק באלבום ישן שקניתי ברחוב אן, בתמורה לשלושה סנט ואין בו רמז לגבי ההוצאה לאור בא הוא הופיע לראשונה, או לגבי זהותו של הכותב. התחלתי לקרוא אותו באופן מקרי, וברגע אחד נעשיתי מעוניין. לפני שעזבתי את זה, קראתי אותו שוב ושוב המון פעמים, כך שאוכל לחזור עליו כמעט מילה במילה. זה השפיע עלי בצורה משונה, - כאילו שבאתי במגע עם איזו אישיות חזקה.

נראה שיש בסיפור אלמנט אישי הקשור לכל מי שקורא אותו. ובכן, לאחר שקראתי אותו מספר פעמים, התחלתי לחשוב על זה מחדש. לא יכולתי להישאר בבית, אז לבשתי את מעילי וכובעי ויצאתי החוצה. כנראה שהלכתי מספר קילומטרים, שמח, מבלי להבין שהייתי אותו אדם, שרק לפני זמן קצר היה בעומקו של הייאוש. זה היה ביום שבו פגשתי אותך כאן, - אתה זוכר."

הופרענו באותו הרגע על ידי שליח במדים, שמסר לסתורטיבנט טלגרמה. זה היה מהמנהל שלו שביקש את נוכחותו המיידית במשרד. השליח כבר התעכב שעה, ולכן הוא היה חייב ללכת מייד. "כמה חבל!" אמר סתורטיבנט, קם והושיט את ידו. "אני אומר לך מה אעשה, חבר ותיק. קרוב לוודאי שלא אתעכב יותר משעה או שעתיים. קח את המפתח וחכה לי בחדרי. במכתבה שליד החלון תמצא אלבום ישן שכרוך בעור. אין לי ספק שהוא הוכן על ידי המחבר של סיפור הקסם. חכה לי בחדרי עד שאשוב. "

מצאתי את הספר ללא קושי. שובה לב בעתיקותו, עשוי בעבודה ביתית, מכוסה, כמו שסתורטיבנט אמר, בעור לא מעובד, וקשור ברצועות עור. הדפים יצרו צירוף מוזר של דפים צהובים, ומגילת קלף מתוצרת ביתית.

מצאתי את הסיפור, מודפס על גבי חומרים ישנים. הוא היה שובה לב ומוזר. אין ספק, המדפיס עבד תחת פיקוחו של הכותב. צירופי המילים היוו שילוב בלתי רגיל של המאה השבע עשרה והשמונה עשרה, ואופן הכנסת האותיות הנטויות והראשיות לא יכלו להיווצר אלא רק במוחו של הסופר.

ככל שהתפתחתי מהתנסותי בסוד האחד הגדול של ההצלחה לכל המטלות החומריות, אני מעריך זאת בחוכמה, עכשיו כשימי כמעט ספורים, לתת לדורות שיבואו אחרי את ההטבה של כל הידע שבבעלותי.

אינני מצטער על אופן הביטוי שלי ולא על חוסר המצוינות הספרותית, כלים כבדים יותר ממשקל עטי היו למנת חלקי, ויותר מזה, משקל השנים שיתק במידה מסוימת את ידיי ואת מוחי; אף על פי כן, את העובדה אני יכול לומר, וכך גם את עיקרם של הדברים.

אין לי ספק שאשתמש, בסיפור, בביטויי ילדות שדבקו לזיכרוני; מפני שכשאנשים מגיעים לגילי, מאורעות הנעורים נראים צלולים יותר לתפיסתם מאשר המאורעות האחרונים; וזה גם לא משנה כיצד מחשבה מבוטאת, אם היא בריאה ועוזרת, ומוצאת את ההבנה הנכונה.

הטרדתי את מוחי רבות בשאלה כיצד לתאר בצורה הטובה ביותר את המתכון הזה להצלחה שאותו גיליתי, ונראה שהדרך הטובה ביותר היא לתת אותו כפי שהוא בא אלי; שזאת, אם אקשור במידה מסוימת את סיפור חיי ואת הכיוונים לצבירת החומרים, ואספק את התבלון להשלמת התבשיל, הוא ייתפס בצורה ברורה.

ונניח שזה יקרה; האנשים שייוולדו דורות לאחר שאהפוך לעפר, יחיו כדי לברך אותי על המילים שאני כותב.

***

אבי, שהיה איש ים עוד מתקופה מוקדמת בחייו, חיפש את תכליתו, והתיישב במטע במושבה של וירג`יניה, במקום שכמה שנים מאוחר יותר, נולדתי, אירוע זה התרחש בשנת 1642; וזה היה מלפני למעלה מ 100 שנה.

היה טוב יותר עבור אבי, אילו היה שומע בעצת אימי, שייעצה לו להישאר בתחום ההשכלה שלו; אבל הוא לא הסכים לכך, והאונייה שעליה פיקד הומרה לאדמה שעליה דיברתי.

כאן מתחיל השיעור הראשון שצריך להילמד:

על האדם לא להיות עיוור לערכה של ההזדמנות שיש בידיו, ולזכור שאלף הבטחות לעתיד הן חסרות משקל לעומת הבעלות של מטבע כסף אחד.

כשהגעתי לגיל עשר, נשמתה של אימי התעופפה, ושנתיים מאוחר יותר אבי היקר הצטרף אליה. אני, שהייתי בנם היחיד, נשארתי לבדי; למרות זאת, היו חברים שלזמן מה, דאגו לי; כלומר הם הציעו לי להתגורר תחת קורת הגג שלהם – דבר שניצלתי במשך חמישה חודשים.

מהעיזבון של אבי לא הגיע לידי כלום; אך, עם החוכמה שהגיעה במשך השנים, שכנעתי את עצמי שחברו, שתחת קורת גגו התמהמהתי לתקופה, רימה אותו, ולכן גם אותי.

על התקופה מגיל 12 ועד 23, לא אספר כאן, מכיוון שתקופה זאת אינה קשורה לסיפור זה; אך זמן קצר לאחר מכן, כשהיה בראשותי סכום כסף של 16 גיניס, עשרה שחסכתי מפירות עבודתי, לקחתי ספינה לעיר בוסטון, שבה התחלתי לעבוד תחילה בחביות, ולאחר מכן כנגר האוניה, אולם תמיד לאחר שהאוניה עגנה; מפני שהים לא היה אחד מתשוקותיי.

המזל לפעמים מחייך אל מול קורבן מכוון בעקבות הלך רוח של עקשנות טהורה.

כך הייתה אחת מחוויותיי. שגשגתי, ובגיל 27 היה בבעלותי מגרש ישן, פחות מ 4 שנים מוקדם יותר, עבדתי כשכיר.

העושר, לעומת זאת, הוא סוס שצריך לרסן אותו, אחרת הוא יהיה מפונק.

כאן מתחיל השיעור השני שאותו יש לרכוש:

העושר הוא לעולם חמקמק, ואפשר להחזיק בו רק על ידי כוח. תתנהג איתו בעדינות והוא יחליף אותך באדון חזק יותר.

בערך בתקופה הזאת, אסון, קפץ לבקר אותי.

שריפה הרסה את המגרשים שלי, ולא השאירה לי דבר מלבד חובות, ולא היה לי במה לכסותם.

הסתובבתי בין מכרי, מחפש עזרה להתחלה חדשה, אבל האש ששרפה את היכולת שלי, נראה שגם כילתה את האהדה שלהם.

כך שזה קרה, בתוך זמן קצר, שלא רק שאיבדתי הכל, אלא גם הייתי חסר תקווה ובחובות כלפי אחרים;

ועבור זה הם הכניסו אותי לכלא.

ייתכן והייתי יוצא מהפסדיי אבל הביזיון האחרון הזה, שבר את רוחי וכך, הפכתי למדוכדך לגמרי.

לאחר שנה יצאתי מהכלא; אך לא הייתי אותו האדם מלא התקווה, השמח, והמרוצה מחלקו, שבטח בעולם ובאנשיו, כפי שהייתי כשנכנסתי לשם.

לחיים יש הרבה שבילים, ומספר רב יותר מתוכם מוביל למטה.

חלקם תלולים וחלקם פחות; אך בסופו של דבר, לא משנה באיזה נטייה הזווית, השבילים שיורדים מובילים לאותו היעד – כשלון.

וכאן מתחיל השיעור השלישי:

כישלון קיים רק בקבר. האדם, בהיותו חי, לא נכשל; תמיד יוכל הוא להסתובב ולהתנשא באותה הדרך שבה הוא ירד; ויכולה להיות דרך אחת שלא כל-כך תלולה ומותאמת יותר למצבו.

כשיצאתי החוצה מהכלא, הייתי מרושש. וכל רכושי בעולם היה כלום מלבד הבגדים שכיסוני, ומקל הליכה חסר ערך שהסוהר נתן לי לקחת איתי.

בהיותי איש עבודה מנוסה, מצאתי במהירות עבודה בשכר טוב; אך, חוסר הסיפוק דבק בי. הפכתי לקודר וזועף.

ביליתי את הערבים במסבאה כדי לשכוח את הפסדיי ולעודד את רוחי, לא שתיתי אלכוהול יתר על המידה, מלבד במקרים מסוימים, כדי שאוכל לצחוק ולשיר, ולבלות בחברת אנשי ה "כמעט עשיתי זאת טוב";

וכאן יכול להיכלל השיעור הרביעי:

חפש חברים מבין החרוצים, מפני שהבטלנים יסחטו את האנרגיות ממך.

זה היה העונג שלי בזמן ההוא לקשר עם קצת פרובוקציה, את סיפורי האסונות שלי, ולדבר נגד האנשים אשר עשו לי רע ולא באו לעזרתי.

מעבר לזה, מצאתי תענוג ב"לסחוב" מהמעביד שלי בכל יום, כמה רגעים מהזמן שהוא הקדיש לי.

דבר כזה הוא פחות ישר מאשר גניבה רגילה.

ההרגל המשיך וגדל אצלי עד ליום שמצאתי את עצמי לא רק מחוסר עבודה, אלא גם ללא אופי, שזה אומר שלא יכולתי לקוות למצוא עבודה אצל אף מעסיק אחר בבוסטון.

זה היה ברגע הזה שהחשבתי את עצמי ככישלון.

אני יכול לתאר את מצבי אז כדומה לאדם אשר יורד מהר בדרך התלולה, מאבד את אחיזת רגליו. ככל שהוא מחליק ומתקדם, כך המהירות גדלה. שמעתי שהמצב הזה תואר על ידי המילה ישמעאלי, שלפי הבנתי זה אדם אשר ידו יוצאת נגד כולם, ושחושב שידו של כל אדם אחר היא נגדו;

וכאן מתחיל השיעור החמישי:

הישמעאלי והמצורע הם אותו הדבר, מאחר ושניהם דחויים בהשקפת האדם – אף כי יש ביניהם הבדל גדול, בכך שהקודם יכול להשתקם לבריאות מושלמת. הקודם הוא לחלוטין תוצאה של הדמיון; לאחרון יש רעל בדמו.

לא אדבר בהרחבה על ההתנוונות ההדרגתית של האנרגיות שלי. זה לא מן הראוי לדבר על חוסר מזל.

מספיק אם אוסיף שהגיע היום שלא היה לי מספיק בכדי לקנות אוכל וביגוד, ומצאתי את עצמי כעני מרוד, ניצל בזמנים נדירים כשמצליח להרוויח כמה אגורות. לא יכולתי להבטיח תעסוקה קבועה, אז הפכתי לרזה ומצומק בגופי, ולשלד ברוחי.

המצב, אז, היה מתועב; לא כל- כך בגלל הגוף, אם אפשר לומר, כמו עבור הצד הנפשי שלי, שהיה חולה עד מוות. בדמיוני סברתי שאני מנודה על ידי כל העולם, כי שקעתי מאוד נמוך בהחלט;

וכאן מתחיל השיעור השישי והאחרון שאותו יש לרכוש, (שלא יכול להיאמר במשפט אחד, ולא בפסקה, אך חייבים לאמצו משאריות הסיפור הזה).

***

זכרתי בצורה ברורה את ההתעוררות שלי, כי זה קרה בלילה, כשלמען האמת, התעוררתי משינה. מיטתי הייתה ערימה של שיוף בחלק האחורי של חנות לחביות שבפעם עבדתי בה בשכר; הגג שלי היה פירמידה של חביות, שמתחתיה מיקמתי את עצמי. הלילה היה קר, והייתי מקורר, אף כי, בצורה ניגודית, חלמתי על אור וחום ועל שפע של דברים טובים.

אתם תאמרו, כשאני משייך את האפקט שהיה לחזון עלי, שהמוח שלי הושפע.

שכך יהיה, כי זאת התקווה, שמוחות האחרים יושפעו באותה הצורה, שגורמת לי להשתחרר במלאכת הכתיבה הזאת.

זה היה החלום שהמיר אותי לאמונה – לא, לידע – שהייתי אחוז דיבוק על ידי שתי הוויות:

וזה היה העצמי הטוב יותר שהגיש לי את העזרה שעבורה התחננתי לשווא ממכרי.

שמעתי שהמצב הזה מתואר על ידי המילה "כפול ." למרות זאת, מילה זו אינה מסבירה את המשמעות שלי. כפול, לא יכול להיות יותר מאשר כפול. אך לא אתפלסף,

מכיוון שפילוסופיה היא חליפה מקושטת עבור האידיוט.

יותר מזה, זה לא היה החלום עצמו שהשפיע עליי; זה היה הרושם שנשאר אחריו, וההשפעה שהוא הפעיל עליי, שהשלימה את השחרור שלי.

לאחר הליכה דרך סופה של שלג ורוח, השקפתי לתוך חלון וראיתי את ההוויה השנייה הזאת.

הוא היה שופע בבריאות; על האח שמלפניו, בערה להבה של עצים;

הייתה מודעות לכוח וחוזק בהתנהגותו; הוא היה שרירי באופן פיסי ונפשי.

נקשתי בביישנות על הדלת, והוא הכניס אותי פנימה. לא היה לו חיוך של לגלוג בעיניו כשהוא הוביל אותי לכסא שליד האח; אך הוא לא אמר אף מילה של ברכה; וכשחיממתי את עצמי, המשכתי הלאה אל תוך הסופה, עם משא של בושה לנוכח הניגודיות שבין שנינו אשר נכפתה עלי.

זה היה אז שהתעוררתי; וכאן מגיע החלק המוזר של הסיפור, כי, כשאכן התעוררתי, לא הייתי לבדי. הייתה איתי נוכחות; בלתי נראית לאחרים, כך גיליתי מאוחר יותר, אך אמיתית לגמרי עבורי.

הנוכחות הייתה בדמותי, ועדיין היא הייתה שונה באופן בולט. המצח לא יותר גבוה משלי, אך נראה יותר עגול ומלא; העיניים, צלולות, ישירות, ומלאות במטרה, הן זרחו עם התלהבות ונחרצות; השפתיים, סנטר, כל תווי הפנים והגזרה היו דומיננטיים ונחושים. הוא היה רגוע, עומד איתן, ובטוח בעצמו; אני פחדתי, עם רעידות עצבים, ועם חשש מצללים בלתי מוחשיים.

כשהנוכחות פנתה והלכה, עקבתי אחריה, ובמהלך היום מעולם לא אבדתי קשר עין איתה, מלבד כשהיא נעלמה לזמן מה מאחורי דלת מסוימת שלא העזתי להיכנס דרכה; במקומות כאלה, חיכיתי לחזרתה עם רעד ויראת כבוד, כי לא יכולתי שלא לתהות לגבי התעוזה של הנוכחות (כל-כך כמוני, ועדיין כל-כך שונה) בהעזה להיכנס להיכן שרגלי פחדו לפסוע.

זה נראה כאילו שבאופן מכוון, הובלתי למקומות ולאנשים שלפני כן הכי פחדתי להופיע בהם; למשרדים שניהלתי בהם פעם עסקים; לאנשים שהיו לי איתם עסקים כלכליים.

במשך היום רדפתי אחר הנוכחות, ובערב ראיתי אותה נעלמת מאחורי שערו של פונדק המפורסם בעליצותו ובחיים הטובים.

חיפשתי את הפירמידה של החביות ושאריות השיוף.

בחלומותיי באותו הלילה לא נתקלתי שוב "בעצמי הטוב יותר" (כך קראתי לו), אף כי אולי, התעוררתי משינה קלה, והוא היה קרוב אלי, לובש את החיוך הרגוע של הלגלוג האדיב שלא היה יכול להיחשב בטעות כרחמים, ולא כתנחומים באף צורה. הזלזול שלו כאב לי בוודאות.

היום השני לא היה שונה מקודמו, ושוב נגזר עלי לחכות בחוץ במהלך הביקורים שהנוכחות ביקרה במקומות שברצון הייתי הולך אם היה ברשותי את האומץ הדרוש.

זהו הפחד שמבריח את נשמתו של האדם מגופו והופך אותה לנתעבת. הרבה פעמים ניסיתי לומר זאת אך ההצהרה שקשקה בגרוני.

היום נסגר כמו קודמו. זה קרה במשך הרבה ימים, אחד אחר השני, עד שהפסקתי לספור אותם; אף כי, גיליתי שהקשר הרצוף עם הנוכחות הפיק השפעה עלי; ולילה אחד כשהתעוררתי בין החביות הבחנתי שהוא היה נוכח, אזרתי אומץ לדבר איתו, אף כי עם בישנות בולטת.

"מי אתה ?" העזתי לשאול; וקפצתי בבהלה לתנוחה זקופה מצלילו של קולי; נראה שהשאלה גרמה לו לעונג, אך דימיתי שיש פחות לגלוג בחיוכו כשהוא הגיב.

"אני מה שאני ," הייתה התשובה. "אני הוא מי שאתה פעם היית; אני הוא מי שאתה יכול להיות שוב; מדוע אתה מהסס? אני הוא מי שהיית, זה שסילקת החוצה עבור חברה אחרת.

אני הוא האיש העשוי בצלמו של האלוהים, שפעם היה הבעלים של גופך. פעם חיינו בתוכו ביחד, לא בהרמוניה, כי זה לעולם לא יכול להיות, וגם לא באחדות, כי זה בלתי אפשרי, אך כדיירים משותפים שלעיתים נדירות רבו על בעלות מלאה (של הגוף). אז, היית חלשלוש, אך הפכת לאנוכי וסוחט עד שלא יכולתי יותר להתגורר איתך, לכן יצאתי החוצה.

ישנה הוויה – חיובית ( + ) והוויה – שלילית ( - ) בכל גוף אנושי שנולד לתוך העולם.

האחת מהן שמועדפת על ידי הגוף נהיית הדומיננטית; ואז השנייה נוטה לעזוב את "מקום מגוריה", באופן זמני או שלתמיד.

אני היא ההוויה החיובית שלך; אתה היא ההוויה השלילית. אני הבעלים של כל הדברים; לך אין כלום. הגוף הזה ששנינו אכלסנו הוא שלי, אבל הוא לא נקי, ואני לא אשכון בתוכו. נקה אותו, ואני אקח בעלות.

" למה אתה רודף אחרי ?" שאלתי את הנוכחות.

"אתה רדפת אחרי, לא אני אחריך. אתה יכול להתקיים בלעדי לזמן מה, אך המסלול שלך מוביל למטה, והסוף הוא המוות, אתה תדון עם יהיה זה לא נבון שתנקה את ביתך ותזמין אותי להיכנס. תסור הצידה, מהמוח וכוח הרצון; נקה אותם מהנוכחות שלך; רק בתנאי הזה אתיישב בהם שוב."

"המוח איבד את כוחו, " גמגמתי. "כוח הרצון הוא דבר חלש, עכשיו; האם תוכל לתקן אותם? "

"הקשב! " אמרה הנוכחות, והוא התנשא מעלי בזמן שהושפלתי מפחד לרגליו.

"להוויה החיובית של האדם, כל הדברים הם אפשריים. העולם שייך לו, - הוא הנכס שלו. הוא לא מפחד, לא עוצר בשום מקום; הוא לא מבקש זכויות יתר, אלא דורש אותן; הוא שולט, ואינו יכול להתרפס; הבקשות שלו הן פקודות; ההתנגדות בורחת כשהוא מתקרב; מיישר הרים, ממלא עמקים, ומטייל על מישור ישר ללא מכשולים."

לאחר מכן ישנתי שוב, וכשהתעוררתי, נראה שהייתי בעולם אחר. השמש זרחה והייתי מודע לציוצי הציפורים מעל לראשי. גופי, שאתמול רעד והיה לא בטוח, הפך לאיתן ומלא באנרגיה. הבטתי בפירמידת החביות בתדהמה שזמן ממושך כל-כך השתמשתי בה כמקום מגורים, והתפלאתי שביליתי את הלילה האחרון מתחת למחסה שלה.

מאורעות הלילה חזרו לזיכרוני, וחיפשתי בסמוך אלי אחר הנוכחות. היא לא הייתה גלויה, אך מיד גיליתי, בפינה מרוחקת של מקום מנוחתי, דמות חסרת ערך מושפלת ורועדת, פרצוף מעוות, צורה מעוקמת, פרועה ומרושלת במראה. מעדה כשצעדתי, כי היא התקרבה עלי ברחמים; אך צחקתי בכל רם, ללא רחמים. אולי ידעתי אז שזאת ההוויה השלילית, ושההוויה החיובית נמצאת בתוכי; אף כי באותו הזמן לא הבנתי זאת. מעבר לכך, מיהרתי לצאת וללכת; לא היה לי זמן לפילוסופיה. היה הרבה מה לעשות עבורי – הרבה; זה היה מוזר שלא חשבתי על זה אתמול. אבל האתמול נעלם – היום הזה היה איתי – הוא רק התחיל.

כפי שפעם היה זה ההרגל היומי שלי, הפניתי צעדיי לכיוון המסבאה, שבה בעבר אכלתי את ארוחותיי. הנהנתי בעליזות כשנכנסתי, וחייכתי בהכרה לאיחולי ברכה שהוחזרו אלי. אנשים שהתעלמו ממני במשך חודשים קדו בחינניות כשעברתי לידם במעבר הראשי. הלכתי לנוחיות, ומשם לשולחן ארוחת הבוקר; לאחר מכן, כשעברתי את המסבאה, נעצרתי לרגע ואמרתי לבעל הבית:

"אני אתגורר באותו החדר שהשתמשתי בו בעבר, אם במקרה, הוא פנוי. אם לא, חדר אחר יתאים גם כן, עד שאוכל לקבל אותו. "

משם יצאתי ומיהרתי בחיפזון לעשיית החביות. הייתה שם כרכרה ענקית בחצר, ואנשים העמיסו אותה עם חביות למשלוח. לא שאלתי שאלות, אחזתי בחביות, והתחלתי להשליכן לעבר האנשים שעבדו בראש המטען. כשזה הסתיים, נכנסתי לחנות. היה שם ספסל פנוי; זיהיתי שהוא לא בשימוש על ידי הלכלוך שמעליו. זה היה אותו האחד שעליו פעם עבדתי. הפשטתי את מעילי, פיניתי אותו מהציוד שעליו. בבת אחת התיישבתי, עם רגלי על המכשיר, התחלתי לשייף.

היה זה שעה מאוחר יותר כשאחראי העבודה נכנס לחדר, ועצר בהפתעה כשהוא הבחין בי; כבר הייתה ערימה טובה ומסודרת של שיוף לצידי, כי בימים ההם הייתי עובד מצוין; לא היה טוב ממני, אבל, אבוי! עכשיו, הגיל קיפח אותי מהמיומנות שלי. השבתי לשאלתו הבלתי מבוקשת בצורה מתומצתת, אך במשפט מקיף:

"חזרתי לעבודה, אדוני." הוא הניד בראשו והמשיך ללכת, מביט על עבודתם של אנשים אחרים, אף כי הוא הביט בחשדנות בכיווני. כאן מסתיים השיעור השישי והאחרון שאותו יש לרכוש, למרות שיש דברים נוספים לאמור, מאחר ומאותו רגע נהייתי אדם מצליח, בעל מספנה אחרת, ורכשתי את מלוא היכולות של מוצרים חומריים.

אני מתפלל עבורך זה שקורא, שים לב להתראות הבאות, מאחר ועליהם מסתמכת המילה "הצלחה" וכל המשתמע ממנה:

כל הטוב שאותו אתה מבקש הוא שלך. אתה צריך רק להושיט את ידך קדימה ולקחת אותו.

למד שהמודעות לכוח השולט שבתוכך הוא הבעלות לכל הדברים שאותם ניתן להשיג.

בטל כל פחד מכל סוג או צורה, מפני שפחד הוא תוצר הלוואי של ההוויה – השלילית.

אם יש לך מיומנות, תוציא אותה לפועל; העולם חייב להרוויח ממנה, וכתוצאה מכך, גם אתה.

הפוך לחבר ביום ובלילה של ההוויה החיובית שלך; אם אתה צריך את העצה שלה, אתה לא יכול לטעות.

זכור, פילוסופיה היא טיעון; העולם, שנמצא בבעלותך, הוא מצבור של עובדות.

לכן לך ותעשה את מה שאתה מרגיש בתוכך לעשות; אל תשים לב למחוות שייקחו אותך לצד; אל תבקש מאף אדם רשות לבצע.

ההוויה – השלילית מבקשת טובות; ההוויה החיובית מעניקה אותן.

העושר מחכה בכל צעד שאתה לוקח; תפוס אותו, קשור אותו, החזק אותו, כי הוא שלך הוא שייך לך; התחל עכשיו, עם ההוכחות האלו במוחך.

הושט את ידך, ותפוס את החיובי, שאולי מעולם לא השתמשת בו, שמרת אותו למקרי חרום גדולים. החיים הם מקרה החרום החשוב ביותר. הוויית הפלוס שלך נמצאת לצדך עכשיו; נקה את מוחך, וחזק את כוח הרצון שלך. היא תתפוס בעלות. היא מחכה לך.

התחל הלילה; התחל עכשיו במסע החדש הזה.

עמוד תמיד על המשמר. כל הוויה ששולטת עליך, האחרת מרחפת לצדך; הישמר שמא הרוע יכנס, אפילו לרגע אחד.

המלאכה שלי הושלמה. כתבתי את המתכון ל "הצלחה." אם יעקבו אחריו, הוא לא יכול להיכשל.

אם מאיזו בחינה לא הייתי מובן לחלוטין, הוויית הפלוס של מי שקורא את זה תספק את החסר; ועל העצמי הטוב יותר שלי, אני מטיל את המשא של להעביר לדורות הבאים שיבואו, את הסוד של הטוב המתפשט הזה –

הסוד של להיות מה שיש בתוכך להיות.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

ארכיון פוסטים
נקה
קוד חופשי

הבלוג של הלב מזהב

קוד חופשי
הומלץ על ידי ה-בלוג
קוד חופשי
ההזמנות שלי

ארכיון פוסטים
נקה
קוד חופשי

הבלוג של הלב מזהב

קוד חופשי
הומלץ על ידי ה-בלוג
קוד חופשי
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הלב מזהב אלא אם צויין אחרת