00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

קלולס בפריז

תיאורית הקלקר

למרות שקורים הרבה דברים, אירועים, נסיעות, אורחים, איכשהו כשמגיע הרגע לספר מה קורה אצלי אני מתגלגלת בחזרה לקטסטרופות הדומסטיות שלי. כך, לא כתבתי על קריוקי יום העצמאות המעולה ועל המסיבה הרשמית למחרת, על הטיול המקסים בקאסיס ועל הפיקניקים של סופ"ש בבולון. אלמלא המצאת המצלמה לא הייתי זוכרת שהייתי בכל אלה. לעומת זאת, את קטסטרופת הקלקר אני אזכור כנראה לנצח למרות שלא צולמה.

מסוף השבוע האחרון ולמשך 8 ימים הוכפל מספר דיירי הבית. גיסתי הגיעה מצוידת במשפחה – בעל ושתי בנות (4 וחצי שנה). הזאטוט ובת דודתו זה סיפור אהבה שיכול למרחקים ארוכים ולא שמע על רחוק מהעין רחוק מהלב. השניים מסתדרים כה טוב שלא שומעים מהם. בשבת לא שמענו מהם כל כך חזק שנציג ההורים נשלח לחדר לבדוק שהחבר`ה לא עשו תרגיל וברחו מהחלון. הנציג חזר משם, כשהוא נזקק לטיפול רפואי והמליץ למעוניינים לשמור על שפיותם להימנע מביקור באתר. כשהגיעה העת להתלבש ליציאה לא היתה ברירה ונציג אמיץ נוסף נשלח לזירת האסון. תחילה היו שם ארגזי המכוניות והפליימוביל (אלה תמיד הולכים ראשונים). אח"כ גם כמה משחקי קופסא מרובי קלפים, פאזלים בעלי חלקים קטנים וכל מיני מדבקות. ואז נתגלו שני הבנדיטים בתוך אוהל הכדורים, עם הכדורים ועם כמות מכובדת של כדורוני קלקר שחולצו בשלום מתוך פוף.

לאחר שהצלחנו להשיב לעצמנו את כושר הדיבור, המליצה גיסתי בחוכמה שנשאיר את אי הסדר על כנו ונצא. נתמודד עם הבעיה כשנשוב. כך עשינו. במשך שעות ארוכות בילינו מחוץ לבית, צחקנו, אכלנו ונהנינו כאילו אנחנו סתם אנשים בבילוי סוף שבוע וביתנו אינו נראה כשילוב קטלני של מספר תכניות מציאות מזן "extreme makeover": כך תראו לילדכם מי הבוס וכך יעשה לבית במצב קיצון. ואז חזרנו הביתה. גיסתי, שהגיעה לפנינו, פתחה לנו את הדלת. "זוכרת את החדר של הילדים?" שאלה, מחזירה לתודעתי מידע שהודחק בהצלחה "מסתבר שכלום לא השתנה כשלא היינו". אני הייתי בשוק. האמנם לא היה זה חלום (רע)? ולא באו הגמדים? הבעת האכזבה הקשה על פני גיסתי רמזה שהתשובה לשתי השאלות היא לא.

כבוגרים מנוסים ומקצועיים ניסינו להתמודד עם הבעיה באמצעות תחנות הפעלה. גיסי והציוני נשלחו למחנה עבודה בחדר הילדים, חמושים בשואב אבק ושקיות ספייר. אני מניקה בסלון וגיסתי מאכילה את בתה בחדר הסמוך, כשבפתח בין שני החדרים יושבים הבנדיטים תחת עיננו הפקוחה ועושים עוד בלאגן, הפעם עם סטיפה של ניירות מהמדפסת, צבעים וטושים. הקורבן הראשון לא מאחר להגיע. שואב האבק שבק חיים בחצי המסלול. משניסיונות ההחייאה לא הועילו יצא הציוני אל השכנים להביא שואב חלופי, וגיסי נתן לנו בינתיים דוח מודיעין. בחזור הציוני משליחותו הסתבר שבעוד שאנו היינו טרודים בניתוח מצב, חדרו הכוחות העוינים בחזרה לשטח, פיזרו את מה שכבר נאסף וגם שפכו לפוף את האמ-אמא של הקרביים והותירו רק את גווייתו המרוקנת. בקיצור, המצב החמיר פי כמה. כל מי שנתקל אי פעם בגרגרי הקלקר המאוסים האלה מבין את חומרת הבעיה. המאנייקים הקטנים נצמדים, באמצעות שימוש מתוחכם בחשמל סטטי, לכל עצם שיכול לשנע אותם ממקום למקום, כך שכל יעה, נעל או כף יד הופכים למעשה להסעה מאורגנת. עם הגיעם למחוז חפצם הם נוטשים במהירות ומתפזרים על פני שטח גדול ככל האפשר. מלאכת האיסוף היא מתסכלת במיוחד, כיוון שאיך שהם רואים את היעה הם נוקטים באסטרטגיה דו פרצופית: מחציתם תופסים מרחק בטוח ואילו המחצית השניה נצמדת ליעה כאילו חייה תלויים בכך, ומסרבת להרפות גם כשמגיעים אל שקית הזבל. השוטה שמנסה לפנות אותם משם בכח הזרוע, ימצא את עצמו כשידו מכוסה בטפילי קלקר. לשקית בכל מקרה הם לא יכנסו.

הציוני וגיסו נאבקו בהם בחורמה, אבל מניתוח הטקסטים המלומדים שהושמעו בחדר הילדים, ומהנחילים הלבנים שהתחילו להסתנן לשאר חלקי הבית, הסקנו שאינם רואים ברכה בעמלם. ובינתיים, גם שאר אוכלוסיית הבית לא רוותה נחת. הזאטוט פשט את בגדיו ואייר על עצמו לוויתן ודגל ובר כוכבא בטושים שלא נשטפים, ולא התבאס אפילו קצת שלא אהבתי את הציור. הוא גם סירב ללבוש בחזרה את תחתוניו, פריט נחוץ ביותר אצל ילד בן 3 שאך לא מכבר השתלט על ענייני הגיינה. אם כל זה לא מספיק, כל פרטי הלבוש של החדש נתקעו במכונת הכביסה, שפיתחה במפתיע תכנית חדשה של כביסה ב 22 שניות וסירבה לרוקן את המים בסיומה. החדש דאג בקול צווחה רמה שמא למחרת לא יהיה לו מה ללבוש ואני הסכמתי איתו. לאור ההצלחה המועטה שראינו הציוני ואני בתחומי האחריות שלנו הצעתי החלפות. הציוני נשלח להשתלט על הילדים (לא כולל מכונת הכביסה, הגזמתם) ואני לחזית הלבנה.

תוך דקה וחצי השתרר שקט בגזרת הילדים. אין לי מושג איך הוא סכר את פיהם, אם בעזרת מסקינג-טייפ, עוגיות או סתם סמכות הורית. אני מעדיפה לא לדעת. גם בטריטוריה החדשה שלי נרשמה התקדמות מרשימה, אחרי שטבלתי במים את כל אביזרי האיסוף. הקלקרים חטפו שוק וגיסי ואני ניצלנו את ההזדמנות ללכוד אותם לפני שיספיקו לטכס שיטת פעולה חדשה. את הגראנד פינאלה עשתה גיסתי עם השואב של השכנים. לאחר כשעתיים וחצי של מאמץ מרוכז טפחנו זה על שכמו של זו: הדברנו את המגפה!!!

האמנם? זיבי. החארות הקטנים האלה חמקמקים יותר ומסתתרים טוב יותר מקלוריה בכוס דיאט קולה. רק מפנים את הגב לשטח שהיה סטרילי והנה יצוצו עוד כמה עשרות מהם ויצחקו בפרצופנו. שלושה שלמים מחלוף הקטסטרופה ועדיין הם ממשיכים לצוץ בכל פינה. אין מטר מרובע אחד בטווח ראייתי ברגע זה שהוא נטול גרגרי קלקר לבנים. יתרה מזאת, בכל אשר אלך יש גרגרים לבנים קטנים: במעלית, בחדר מדרגות, בחניון. אנחנו הבאנו אותם לשם. בנוכחותם המעצבנת אני מזהה ביטחון עצמי וזלזול במין האנושי. את אולי היית כאן קודם, הם מביעים בשתיקה רבת משמעות, אבל אנחנו נישאר הרבה אחרי שתלכי. כיום, אחרי מה שעברנו, אני אוחזת בדעה שהאדם אינו יכול לגרגרי הקלקר. גם אם נקנה שואב של קירבי,  גם  אם תתרחש שואה אטומית, גם אם יגיע עידן הקרח, גרגרי הקלקר ישרדו. בעוד מליוני שנים, אפילו אחרי שכל הג`וקים כבר ימותו, גרגרי הקלקר, עדיין, יהיו כאן.

 

מבזק בחירות

סארקוזי ניצח וזה בערך הדבר הכי אינטליגנטי שיש לי לומר על הבחירות האלה.

שאר האבחנות שלי הן כדלקמן:

א.      מימי לא ראיתי מערכת בחירות כל כך נטולת אשפה. אף סטיקר לא הודבק למכוניתי, אף עלון לא הוכנס לתיבת הדואר שלי, אף פלייר לא התעופף ברוח. שילוט התעמולה הוגבל למשטחי פרסום מיוחדים וממוספרים שהוצבו לשם כך ברחובות. לכל מועמד היה כמטר רבוע בעל מספר קבוע להדבקת פוסטרים ואיש לא פלש למספר של האחר. בתום הסיבוב הראשון קופלו שטחי הפרסום של המועמדים שנשרו מהמרוץ והושאר מקום רק לשני השורדים. הדבר החתרני ביותר שראיתי היה שפם שצוייר על הפוסטר של סגולן רויאל.

ב.      סגולן מאוד יפה, אבל הרושם הזה נעלם כשהיא פותחת את הפה, גם אם לא מבינים מה שהיא אומרת. הגברת מדברת לאט מאוד ובטון נמוך של חוואית שזה עתה סיימה משמרת ברפת. מי שמבין טוען שהיא גם מדברת שטויות.

ג.       כל מי שאני מכירה הצביע סארקוזי. הנימוק המשכנע שנמסר לי כשטרחתי לשאול הוא ש"סארקוזי הוא ידיד", מסר שכנראה פומפם בכל תחנות הרדיו היהודיות. אישית מזכירה לי המנטרה הזאת שילוט בבסיס צבאי: "הסארקוזי הוא ידידך, שמור עליו". אפשר גם בגרסת גן החיות: "נא לא להאכיל את הסארקוזי".

ד.      לו יכול להצביע היה הציוני בוחר בסארקוזי. עם זאת מלווה בחירתו בבעיה מסוימת עבור הציונות, כיוון שהיא צפויה להקטין את הפעילות בטווח הקרוב.  מאחר ולציוני יש יעדים, כל מה שנותר הוא לקוות לכמה מהומות בפרברים, אולי כמה מכוניות שרופות בשולי העיר, שיצילו את הבונוס השנתי. סתם, סתם. באמת אני מדברת שטויות לפעמים. נראה לכם שהציונות מחלקת בונוסים?

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קלולס בפריז אלא אם צויין אחרת