00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

קלולס בפריז

יום הפדיון

50 יורו. פחות מ 300 ₪. זה מה שעלה לנו לפדות את הזאטוט.

צפירת ארגעה עבור הסבתות המודאגות: הזאטוט לא נחטף, והסכום לא שולם ככופר. הוא גם לא נמסר למשכונאי כדי שנוכל להסדיר חובנו לשוק האפור. בקיצור, לא היה שום רגע בו הוא לא היה איתנו או לא ידענו בדיוק איפה הוא ובכל עת יכולנו לגשת ולקחת אותו. אז למה הפדיון? תאמינו או לא, ומכרי לא יאמינו (אם תקשיבו טוב תוכלו בסוף המשפט לשמוע את הרעש הקולקטיבי של עשרות רבות של גבות מעוצבות נחבטות בתקרה בתדהמה) אבל בשבוע שעבר השתתפנו בטקס פדיון הבן.

לבורים, כמוני, אסביר מה שהסבירו לבורה, אני, ובשפה של בורים. פדיון הבן הוא טקס בו פודים את הבן הבכור מידי הכוהנים,  כדי שלא ישלח לעבוד בבית המקדש. מאחר וכרגע לא מדובר בסכנה ברורה ומיידית נמצא שוט אחר: פדיון הבן גם מונע בעיות פוריות והפלות.

כל זה הוא כמובן בעל הגיון עמוק. שכן על אף החורבן בן אלפי השנים כמובן שאני יראה מכך שבני ישלח לעבודה בבית המקדש (אם כי מוכנה לשלוח אותו לשם במקום צבא). גם העובדה שהזאטוט הוא תוצר של טיפולי פוריות אמורה להסביר לי את נחיצותו הדחופה של הטקס. אופס, שכחתי, החדש הסתנן לחיינו בלי טיפולים אפילו דרך גלולות למניעת הריון. וכמובן יש את העניין הזה של האמונה. שאין לי.

אז האחת נאלצת לשאול את עצמה מדוע הסכמת לבצע את הטקס הזה? והאחת משיבה לעצמה, בקריזה שעם הזמן תהפוך לנימה של השלמה, שזה המחיר שאני משלמת עבור השהות שלי כאן. והכוונה כמובן אינה ל 50 יורו.

הכל התחיל כשאחרי לידת החדש שאלה אותי הגננת של הזאטוט בגן חב"ד אם עשינו פדיון הבן. מאחר ולא היה נעים לי לומר שלא אמרתי שאולי, ועלי לבדוק עם הציוני. כמובן שנתפסתי. אני חשבתי שזה משהוא שהציוני יכול לעשות בלעדי ושמדובר בחדש, אבל אז הסתבר שדובר על הזאטוט ושאם זה קרה הייתי יודעת כיוון שהשתתפתי. בקיצור, מרגע זה היא לא הרפתה, הסבירה לי שזו מצווה גדולה, הביאה לי דפי הסבר ב 3 שפות וכשכל זה לא הועיל בסופו של דבר שיסתה בנו את בעלה הכהן.

יום אחד הציוני קיבל טלפון מהאיש. מאחר ובכ"ז מדובר בבעלה של האישה הנחמדה בידיה אנו מפקידים את הזאטוט מידי יום, הציוני לא רצה לומר לא ולכן אמר שהוא לא יכול לדבר כרגע. במקרה עברה באותו הרגע ליד חדרו עמיתה חביבה לעבודה שבמקרה שמעה את השיחה הקצרצרה ובמקרה לאותה אישה נולד נכד שהוא במקרה בנה הבכור של בתה ואשר במקרה למחרת חוגגים לו את טקס פדיון הבן. מאחר והכהן והכיבוד כבר שם, ומאחר ומדובר במצווה גדולה הוזמן הציוני על בנו הבכור לקחת חלק בטקס. עכשיו לכו אתם תגידו לא. לי כמובן לא היתה שום בעיה להגיד לא, אבל אני לא הייתי שם ולציוני היתה בעיה להגיד לא, ולי יש בעיה להגיד לא לציוני.

אני מניחה שששת קוראי הקבועים יוכלו לנחש את הלך רוחי גם מבלי שאשתמש יותר מידי במילים מנחות. וככה זה היה:

למיטב ידיעתנו הטקס אמור היה להתקיים בביתה של בתה של העמיתה החביבה. כשהגענו לפרבר המרוחק גילינו שהכתובת בידינו היא של בית הכנסת של הקהילה המקומית. נטמענו בקהל הרב שהתאסף במקום כחרצן מנגו בקערית גרעינים. על השולחנות מסביב התחיל להיות מועמס כיבוד, והועמס והועמס והועמס ואח"כ נאכל ונאכל ונאכל. אז קרא הרב להורי הזאטוט לפינה נסתרת בבית הכנסת. אותי שאל הרב האם ילדתי בלידה רגילה והאם היו לי הפלות. עם הציוני היה כסף שהחליף ידיים. לא שהציוני לא יודע לענות על שאלות או שאני לא יודעת להשתמש בכסף, אבל ככה זה. הרב הציע לציוני לרכוש מטבעות כסף בסכום של בין 30 ל 50 יורו. הציוני רצה לעשות רושם טוב והלך על הסכום המקסימאלי, תמורתו קיבל 5 מטבעות כסף שהתגלו כמטבעות של פרנק צרפתי ישן, בקיצור עסקת החליפין המחורבנת ביותר בהיסטוריה. החלק הזה לקח 3 דקות. למרות הלארג`יות של הציוני, כשהגיע רגע האמת בשיאו של הטקס מול קהל עצום ורב שאל הכוהן את הקהל האם הסכום מספיק ונענה בצעקות "לא לא" קולניות, בעקבותיהן הועברה בקהל צלחת פלסטיק שחזרה אל הכהן כשהיא עמוסה תכשיטי זהב ושעונים. בלחץ הקהל הסכים הכהן להחזיר את הזאטוט לחזקתנו, ואח"כ גם את התכשיטים לבעליהם החוקיים, ואני השבתי את המטפחות שכיסו את כתפי ושערותי החשופות לנשות הקהילה הצנועות. ואז יצאנו הביתה. הדרך היתה ארוכה מספיק בשביל שהציוני ואני ננהל דיון מעמיק על עניין הכפיה הדתית, והטעם שמוצאים כל מיני אנשים שנקלעו לחיינו לאחרונה בלאלץ (בנחמדות אמנם, אבל בכ"ז) אותנו ואחרים לבצע כל מיני מעשים שעבורם הם מצווה ועבורנו טקסים חסרי משמעות במקרה הטוב. הציוני גרס שבמקרה הרע זה לא מזיק, בדיוק מה שאני טוענת לגבי ויטמינים, יוגורט ושמונה שעות שינה בלילה. בכל זאת, אני לא מצליחה לדמיין אופטיקאי שמבקש מהלקוח ליטול כמוסת אומגה 3 במקום לשלם על תיקון משקפיים. לעומת זאת, לאופטיקאי לא היתה שום בעיה לבקש מהציוני להניח תפילין בחדרו האחורי. למרות שזה נשמע הזוי ומומצא המערכון הזה אכן התרחש במציאות. באופן אישי אני חושבת שתוספי תזונה יתרמו לאיכות החיים ובריאות הציבור יותר מתפילין, אבל לא היה עולה על דעתי לתת לזר אקטימל וגם לבקש שישתה אותו מולי (בעצם אולי, אם דנונה היו משלמים לי המון כסף). המדהים מכל הוא שאותו אדם שלפני שנתיים עוד היה חוטף קריזה על החב"דניקים שהיו מציקים לו בנתב"ג שיניח תפילין, הלך והניח תפילין כי האיש ביקש יפה. מצד שני לפני שנתיים האדם הזה היה סתם בעלי והיום הוא כבר הציוני.

ועכשיו הסיפור הזה של הפדיון. במונחים של זמן וכסף, באמת מדובר בהקרבה קטנה מצידי. מה שמטריד אותי הוא שיש דתיים חושבים שזכותם לממש עלי את אמונתם חזקה יותר מזכותי למימוש חוסר האמונה שלי. ולא רק הם. הרבה אחרים, מאמינים ושאינם מאמינים, חושבים שהויתור של הלא מאמין הוא סביר יותר, ועל כן גם הויתור שלי סביר. שיש אפשרות לסרב ובחרתי שלא (לסרב). לא להעמיד את בעלי בסיטואציה מאוד לא נוחה עבורו. אכן, האפשרות לסרב היתה קיימת, אלא שהמחיר שלה היה כבד יותר, עד שהפך את הסירוב ללא ריאלי עבור האדם ההגיוני. כן, אני אדם הגיוני וריאלי, וזה משתלב מצוין עם הצד הרוחני בחיי, שמעולם לא כפיתי על איש לקחת בו חלק. אפילו להציע משהו בעניין אני מהססת ובוחרת את הבודדים בפינצטה, כדי לא להעמיד אף אחד במצב לא נוח וכדי לא למצוא את עצמי מסרבת להתגונן בפני אנשים שאינם חולקים את אותן אמונות שלי. אני מאוד מאמינה בנכונות הביטוי איש באמונתו יחיה, אלא שהם חיים באמונתם ואני חיה באמונתם גם.

אלוהים בטח יושב בקומה העליונה במשרדי הקונצרן המפוארים שלו בא.ת הרצליה פיתוח, מתבונן בי באחד ממסכי הפלאזמה המפוצלים העצומים במשרדו (פינתי, נוף לים) ונקרע מצחוק. "קחו לדוגמא את הבחורה הזאת", הוא יספר על המקרה שלי בהרצאה בפני סוכני מכירות מתלמדים, "היא אמנם לא מאמינה בכלל, אך בכל זאת הסכימה להשתתף בטקס ארכאי ומגוכך, שמכרנו לה תמורת 50 יורו. למה, אתם שואלים את עצמכם? שאלה מצויינת, התשובה בשקף הבא." חיוכים בקהל על אף הדחקה השחוקה, אף אחד הרי לא רוצה להסתבך עם הבוס הגדול. "איש איש וסיבתו הוא: האחד כביכול לא מאמין אבל מעדיף לא לקחת סיכון, אחר מרגיש שזה חלק מדרישות התפקיד בעבודה, יש כאלה שפשוט לא נעים להם לסרב. בדוגמא שלפנינו האישה עשתה מה שעשתה כדי לרצות את בעלה". מלמול של תדהמה עובר בקהל. "רבותי", ממשיך המרצה הכריזמטי בדבריו, "אין סיבה לא טובה. הסיבה לא משנה. מה שחשוב זה הכסף." שתיקה בקהל. "סתאאאאאאאם. צחקתי אתכם, מה פתאום הכסף. שם המשחק הוא שליטה. לא משנה מדוע הם עושים מה שאנחנו אומרים להם, העיקר שהם עושים. כל זמן שאנשים מתעסקים עם כל הזוטות האלה, הטקסים, האוכל, הבגדים, אין זמן לחשוב, והם ממשיכים לעשות מה שאנחנו אומרים." סליחה, אדוני" יעיז ויקום איזה קטנצ`יק אחד בקהל וישאל "ולמה זה טוב?". שתיקה מתוחה. הקהל חושש מדבר, שחין, אולי אפילו מבול. אבל הבוס במצברוח טוב. "כי ככה אני אמרתי" יגיד לו אלוהים בקול גדול. "ועכשיו קטנצ`יק, שב בשקט, תעשה מה שאומרים לך ואל תשאל שאלות אידיוטיות".

 

גאון הדור - פינת הזאטוט:

1.      שאריות מפסח, ששכחתי במקרר: בליל הסדר המצ`וקמק שערכנו בהולנד לא נפקד מקומו של האפיקומן. למעשה, יחד עם שירת מה נשתנה מיצינו את האירוע. הציוני הראה לזאטוט איך הוא חוצה את המצה ומכסה אותה במפית לבנה, וגם הסביר לו שאם ימצא את האפיקומן יקבל מתנה. לאחר מספר דקות נשלח הילד למבצע חיפוש, בסיוע אינטנסיבי של הציוני, שכיוון אותו ללא בושה אל מתחת לכרית הספה. הזאטוט הרים את הכרית, המפית הלבנה בולטת ובוהקת מול עיניו ופצח בקריאות "מצאתי". שניה אח"כ הוא שמט בחזרה את הכרית למקומה, על האפיקומן, נופף לעברינו ב"מציאה" המשמחת – מחזיק מפתחות שאבד לו בצהריים, ודרש את המתנה.

2.      כשאנחנו נדרשים לקלל, הציוני ואני די לא מרשימים. אני משתמשת ב "שיט שיט שיט" שעובר במשפחתי כבר מספר דורות, ואילו הציוני משמיע "אללה איסטר" בניב פולני. את ה"שיט שיט שיט" אימץ הזאטוט די מזמן, למרבה המבוכה. לאחרונה החל להשתמש גם בז`רגון של אביו, כשהוא צועק בקולי קולות "אלה איסטר" ואז, למקרה שלא שמנו לב, הוא מגיע לדווח: "אמרתי אללה איסטר".

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קלולס בפריז אלא אם צויין אחרת