00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

יוסי - רשומת זיכרון אישית

"המוות חייב להימצא במקום כלשהו בחברה.
אם שוב אינו מצוי בדת(או מצוי שם פחות),הוא חייב להיות במקום אחר, אולי באותו דימוי היוצר את המוות תוך שהוא מנסה לשמור על החיים"
                                            רולאן בארת, מחשבות על הצילום.
 
כבר די הרבה זמן שאני מנסה לכתוב משהו על יוסי, וזה קשה לי . יוסי נמוג  מהחיים שלי לפני הרבה שנים, מכל מעברי הדירות והזכרונות שאבדו בדרך נשארה קופסת קרטון אפורה עם נקודות לבנות, גדושה במכתבים דהויים, על נייר של מחברות שהפך דקיק וצהבהב כקלף. רק צד אחד יש להתכתבות הזו, הצד שלו, עם הכתב הגדול והמרושל . דפים קרועים עם לבבות וחיצים ושילובים של השמות שלנו. שלוש תמונות פספורט, אחת מגיל 10, אחת מגיל 16 ואחת מגיל 18, ושתי תמונות שלו ושלי, מחובקים בחוף הים, שנינו מביטים בעולם במבט שחצני של ילדים שלא יודעים שתכף הכל ייגמר.
 
כשאני מנסה להיזכר בתקופה הזו כל מה שעולה במוחי הוא  הג`חנון של אמא שלו, הקוסקוס של סבתא שלו, ערימות האוכל בלוויה שלו. אני זוכרת סלאלומים מטורפים על האופנוע שלו בלילה, אני זוכרת אותו  מכריח אותי ללמוד לבגרויות מתוך אמונה משונה בנחיצותן, כורע ברך לרגלי ליד השולחן של המורה נעמה ומתחנן שאבוא לגור איתו. הוא ביקש כלכך יפה, אז באתי. אני שונאת לאכזב אנשים.
 
ליוסי  היו תכניות מפורטות אבל מישהו למעלה סיכל לו אותן. לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו. האם הייתי חיה ביישוב קהילתי, מגדלת ארבעה ילדים, או חיה בוושינגטון כמו שתכננו. תמיד הייתה לו גם תכנית ב` והוא היה בסך הכל בן 18. אני נגררתי אחריו כמו רוח, עד כדי כך לא היה לי ברור מי אני ולאן אני הולכת. היה ברור שבעיניים עצומות אני אלך אחרי הגבר ילד הזה. אולי זה בגלל העיניים דבש עם הריסים הצפופים, אולי זה השפתיים, הייתי מטורפת על השפתיים שלו, אולי זו הנשמה שלו, החיבוק העוטף שלו שידעתי שייגן עלי מכל רע גם בעוד 20 שנה, ועדיין הוא מגן עלי מכל רע. ועדיין יוסי כאן, אני מדברת אליו עשרים שנה אחרי. הוא נמצא בחלומות שלי כל הזמן, אני מעדכנת אותו במה שקורה לי עכשיו, סוגרת איתו חשבונות ישנים, מתווכחת, מאשימה אותו, איך הוא העיז לעזוב אותי כל כך מהר, בשיא האהבה שלנו.
 
אני זוכרת את פס הקול שליווה את האהבה שלנו, הביטלס, הפינק פלויד, באד קומפני. יום אחד אני אכתוב על זה יותר.
גם את הלילה שבו איבדתי את בתוליי בעונג ואף פעם לא הצטערתי אני זוכרת, גם את הבוקר שאחרי, איך קמנו והלכנו לבית-ספר כמו גדולים, הרגשתי שגבהתי בעשרה סנטימטרים לפחות, הילדה הכי אישה בכיתה. אני זוכרת שלבשתי חצאית, כי כאב לי והייתי בטוחה שכולם יודעים, שאני שקופה לגמרי, והייתי כלכך גאה ומבויישת, ובאמת, היו כמה בנות שנגשו אלי ושאלו אותי בשקט אם "עשינו את זה", ואני הבנתי באכזבת מה שבעצם לא הייתי הראשונה בכיתה. 
 
באותה תקופה עברתי לגור עם יוסי ואמא שלו, שקיבלה אותי לביתה באהבה רבה,זו הייתה גלישה טבעית לגמרי,פשוט התווספתי למשק הבית שלהם. יוסי עבד קשה, בחלוקת עיתונים  ובמתנ"ס השכונתי כמאמן כושר. אני רקדתי עם הלהקה המקומית, היינו נוסעים להופיע בטקסי הנחת אבני הפינה בכל מיני ישובים שהתחילו לקום כמו פטריות אחרי הגשם במה שנקרא יהודה ושומרון. בכל רגע פנוי היינו מבלים בים, ביום ובלילה. אלה היו שנתיים נפלאות. הילד גבר הזה ידע לאהוב, ההקשבה וההבנה לצרכים של אחרים היו טבועות בחומר הגנטי שלו, הוא היה היחיד שהצליח לחלץ ממני דיבור, דיבור אמיתי, על הרגשות שלי, היחיד שלא ייחס את המשברים שלי להורמונים או למצבי רוח.
 
ואז הוא חלה ומת. זה היה קצר, מהיר ואכזרי, ואני לא זוכרת כלום. אני זוכרת את הלוויה שלו ממש טוב. ואת השבעה. ואת הפרפר שמצאתי בחדר כשחזרתי מהלוויה, שנשאר איתי כל השבוע, ואת נדרה, אמא של דגנית  שהייתה עושה לי מסאז`ים להעיף את הכאב מהנשמה שלי ואמרה שזה יוסי, שהנשמה של יוסי לא מוכנה לעזוב אותי. שהפרפר הזה ילווה אותי כל החיים שלי, והוא באמת נשאר איתי הפרפר הזה, כל ימי השבעה על המראה בחדר שלי, ביום השלושים ובכל יום שנה הוא חוזר.  

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

71 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת