22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

ברזל ושוט הכוהו, בן

יצא לי השבוע לשמוע את "על אם הדרך עץ עמד" של אלתרמן ושמר. ברגיל, הפומפוזיות של אלתרמן, נטייתו לדרמטיות יתרה, חיבתו לדימויים של דם ואש, כל אלה "סוגרים" אותי ומעירים בי בעיקר מיאוס וציניות. אני בהחלט מעדיף תמיד את השדה של גולדברג על פני העץ של אלתרמן, שסופו להפוך לתורן. אבל הפעם, אולי בגלל הלחן, אולי בגלל השירה הנקיה ומלאת העצמה של חיה ארד, אולי בגלל המקום שהגעתי אליו בחיים, משהו "נפתח". עברה בי צמרמורת של אימה ועלו בי דמעות של צער למשמע הבית השביעי:

אל זה העץ אביך, בן,
נקשר, עקוד בחבל.
ברזל ושוט הכוהו, בן,
וחם תימר ההבל.

ומכיוון שאין אדם בוכה אלא על עצמו, שאלתי את עצמי על מה אני בוכה: מימיי לא ספגתי מכות רצח, לא הגעתי לחדר מיון, אפילו פנס בעין או עצם שבורה אני לא זוכר שהיו לי. אבל הייתה הרבה אלימות במקומות שגדלתי בהם, במיוחד בבלוקים של של רחוב הטייסים באשקלון, שם חייתי מגן חובה עד סוף כיתה י"א. כמה מהתמונות הכי אלימות שאני זוכר קשורות לארון (במילעיל), שהיה בכיתה שלי מכיתה ג` עד כיתה ח`. לא בטוח שארון היה הילד הכי חזק בכיתה, הוא גם לא היה גדול מימדים במיוחד, אבל הוא היה הכי אלים ומשום כך גם הכי מפחיד. הוא היה מעורב בהרבה קטטות בהפסקה, בכיתה ומחוצה לה. אני זוכר שבאחת מהן נשמע אחד מבריוני הכיתה צועק בכאב מתוך ערימת הילדים, ואחר כך הוא הסתובב כמה ימים עם עין נפוחה. מקטטה עם אחד הבריונים האחרים יכולת לצאת עם אגרוף בבטן, שהיה יותר משפיל מאשר כואב. מקטטה עם ארון יכולת בקלות לצאת עם נזק רציני, אולי אפילו נזק בלתי הפיך. ואנחנו מדברים על כיתה ד`. כשארון היה מתרגז באמת, זה היה פשוט מפחיד.

ולא שתמיד היה אפשר לדעת מה ירגיז את ארון. אני גם זוכר תקופה, בכיתה ג`, שהיה טרנד כזה שבאים למישהו מאחורה, מושכים למטה את מכנסי ההתעמלות שלו וחושפים את ישבנו ברבים. אני זוכר שילד מהכיתה הוריד לארון את המכנסיים בזמן היציאה להפסקה, וארון, להפתעתי, קיבל את זה ברוח ספורטיבית, כלומר, פלט קללה, הרים את התחתונים והמכנסיים, והמשיך במאוצתו החוצה. עכשיו כשאני חושב על זה, המוריד היה אחד הילדים החזקים בכיתה, וכנראה שבמסגרת הכללים הבלתי כתובים של התחרות על תואר "מלך הכיתה", זה היה אקט לגיטימי. אם אני הייתי עושה את זה, או אפילו מנסה, ארון היה קורע לי את הצורה. היה "מחלע" אותי, כמו שנהגו לומר אצלנו בשכונה.

עם כל זה, רובנו גם הערצנו אותו ורצינו להיות חברים שלו. ארון היה מציק לך ומצחיק אותך בו זמנית: היה מביא לך כאפות וצ`אפחות ונאגלות וגוזות, דוחף לך את המטאטא של הכיתה לפנים ומוריד לך את הדלי על הראש, אבל באותו זמן היה משמיע מין גיבוב של מילים שנשמעו כמו גיבוב של אנגלית מהטלביזיה וערבית מרוקאית מהשכונה. היה לך ברור, וגם לכולם מסביב היה ברור, שארון לא כועס עליך, הוא רק משתעשע איתך ובך, מזכיר לך מי פה השולט, למי מותר מה. עכשיו, כשאני נזכר בזה, אני יכול לומר בוודאות שאת הרומנית שבפי הוריו לא נהג לחקות. היו לחשושים על זה שארון ילד מאומץ, ובגלל זה להוריו ולאחיו הקטן יש פנים אדמומיות ושיער בהיר, בעוד שלארון עצמו יש שיער שחור ועור שחום. אבל לחשושים היו על הרבה ילדים בשכונה, ומובן שאת ארון עצמו לא העזתי לשאול. אף ילד שהכרתי לא העז.

ארון גר עם הוריו ואחיו בקומה הראשונה של הבלוק הצפוני, מעל שורת החנויות השכונתית. המרפסת שלהם צפתה אל המדרכה שלפני החנויות, אל הכביש הראשי ואל מגרש הכורכר הגדול שבו היינו משחקים כדורגל. לעת ערב היו חונים בו כלי הרכב הכבדים של דיירי השכונה, ביניהם המשאית הגדולה של אבא של ארון, שהיה לו עסק קטן לחומרי בניה. בחופשות מבית הספר ארון היה נוסע עם אבא שלו למפעל. פעם חזר ללימודים עם יד מגובסת, וסיפר שערימת בלוקים התמוטטה ופגעה בו. כל הבנות השוות רשמו לארון הקדשות על הגבס. אני חשבתי שזה נורא גברי, הקטע עם הגבס. מצידו האחר של המגרש הזה השתרעו דיונות חול מכוסות צמחיית חולות נמוכה, ששם היינו הולכים לחפש אוצרות. אחרי הדיונות היה הים.

וביום קיץ אחד, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ראיתי ילדים נקבצים על המדרכה שלפני החנויות ומרימים מבטים אל המרפסת בקומה הראשונה. תריסי הפלסטיק היו פתוחים לרווחה, ואבא של ארון עמד שם בחצי גוף עירום ובפנים מעוותים בזעם, מחזיק את ארון מתחת לזרועו האחת וידו השניה מתנופפת באוויר. ארון, רק מכנסיים קצרים לגופו, פרפר וניסה להיחלץ מאחיזת אביו. למי עוד הוא הרביץ, קרא אבא של ארון אל הילדים שלמטה. היה לו מבטא רומני כבד, אבל היה אפשר להבין. לי, קרא אחד הילדים. לא נכון, צרח ארון, זה הוא התחיל. הצריחה הפכה מצריחה של כעס לצריחה של כאב. אבא שלו הכה אותו בכל הגוף, אני כבר לא זוכר אם ביד חשופה או בחגורת עור. עוד ילדים נזכרו במכות שחטפו מארון, ועם כל ילד שהצטרף למקהלה הלכו המכות וגברו. אני מניח שבשלב מסוים ילדים התחילו להמציא מכות שלא היו ולא נבראו, רק כדי שהחיזיון המזוויע לא ייפסק. אני לא זוכר איך זה נגמר, אם זה אני שברחתי משם או שאבא של ארון סחב אותו אל מאחורי הקלעים. אני לא זוכר שראיתי את ארון עם סימנים כחולים מההלקאה הזו. אבל התמונה הזו לא יוצאת לי מהראש עד היום. הבן, האב, הברזל והשוט.  
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

9 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת