00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

חורים במסך וירטואלי

לאחרונה אני כותבת פוסטים בראש, כשאני כבר במיטה, בין שינה לעירות. בבוקר אני זוכרת רק רסיסים, אם בכלל. קראתי כאן לאחרונה כמה פוסטים מאד מעניינים על החיים בוירטואליה, בעיקר דולצ`ה ויטה התניעה אצלי את המחשבות בנושא הזה, וכמובן סוס על אביר, שבגללו קניתי את "אם החיטה" ושכותרת המשנה שלו היא כותרת הפוסט הזה.
 
בליל אמש נזכרתי באישה לגמרי לא וירטואלית, שאני בספק אם גילתה את נפלאות המדיה הזו, שאקרא לה אמא אדמה. זה היה כשהייתי בת 23 והייתי באובססיה מטורפת על מישהו. אמא אדמה ואני  עבדנו באותו מקום עבודה, היא הייתה בשנות ה-30 המאוחרות, אישה נמוכה, פשוטת מראה, עם אגן רחב וצלליות כהות מתחת לעיניים. זה מה שאני זוכרת ממנה, וגם את הקבלה האינסופית שלה והאהבה שלה אליי. אני לא זוכרת את שמה, היה לה בית קטן בדרום העיר,היא נראתה די תמהונית. 
 
היא כל הזמן ניסתה ליצור איתי קשר. ואני לא הבנתי מה היא רוצה ממני. חשבתי שהיא ממש מבוגרת, מאד בודדה.קצת פחדתי ממנה, היה לה מבט חודר שצילם אותי כמו רנטגן. תמיד הזמינה אותי לערבי שירה, אף פעם  לא הסכמתי להיפגש איתה מחוץ לשעות העבודה. יום אחד היא מסרה לי את מספר הטלפון שלה ואמרה לי, אולי יום אחד תצטרכי אותי. היום הזה הגיע  די מהר,כשהייתי עסוקה במירדף אחרי האובססיה שלי. בלי בושה התקשרתי אליה וביקשתי את עזרתה. היא הייתה מוכנה מייד, הגעתי אליה במונית תוך עשר דקות ועשינו מה שעשינו. היא באה איתי לאן שרציתי, ספגה ביחד איתי את מה שהגיע לי לספוג ואז לקחה אותי אליה ושמרה עלי עד הבוקר. את היממה הזו שהייתי איתה אני לא אשכח. רציתי לשתות, היא לא נתנה לי. היא כיסתה אותי וישבה לידי והקריאה לי שירים של עמיחי ורחל. ככה היא השכיחה ממני את הכאב, הקול שלה היה כמו תה חם לכאב גרון. היה לה קול מעושן וסדוק, וכשהיא הקריאה שירים העולם התרוקן, נשארתי רק עם הקול שלה והמילים. היא העבירה אותי את הלילה הזה בביטחון גמור, כמו ספנית מיומנת על נהר גועש.
בבוקר היא עשתה לנו קפה שחור והביאה ג`חנון. אחרכך היא לימדה אותי להכין קוסקוס. כל הבוקר היא העסיקה אותי עם הסולת, נתנה לי לפורר ולפורר, היו המון גושים קטנים והיא לא וויתרה לי על אפחד, ממש ריפוי בעיסוק.
אחרכך שיחקנו קלפים, היא הושיבה אותי לעשות פאזל של 1000 חלקים. לא ייאמן איך היא הצליחה להרחיק אותי מהטלפון, מהאובססייה שלי, מהלב השבור שלי.
אחרכך היא האכילה אותי עד שהתפוצצתי. ממנה למדתי להאכיל אנשים עם לב שבור.
כשהיא שחררה אותי, היו לי 17 הודעות ממנו, בהתחלה מבודחות ואחרכך כועסות, ההודעות האחרונות נשמעו מבוהלות. ואז התפקידים התחלפו ואני הפכתי להיות האובססיה שלו.
לא ראיתי יותר את אמא אדמה מחוץ לשעות העבודה. תוך זמן קצר עזבתי שם והקשר בינינו ניתק.
אחרי שנתיים פגשתי אותה במקרה, שאלתי אם אפשר להיפגש, היא לא רצתה. אמרה ששברתי לה את הלב.
מאז ראיתי אותה כמה פעמים, לא רחוק מהבית שלה, בכביש הראשי, תמיד עם פרחים שהייתה קוטפת בצידי הדרכים, תמיד מחייכת לעצמה.
 
אין מסקנות וסיכומים. זו הייתה הצצה דרך חור במסך וירטואלי. וזה מה שנקרא, להאכיל בכפית, או לא לסתום את הפה כשנבוכים, אבל אני ממש אמיצה היום ולכן אלחץ על כפתור "פרסום" בלי לחשוב פעמיים.
 
ושבת שלום.
 
 
צילום - לי מילר
 
 
אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

43 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת