00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

ליליאן, או אפקט הצופה

 

קשה להאמין לה, תמיד כשהיא מדברת אתה מרגיש כאילו אתה מביט לתוך  מראה שבורה. כשמנסים לחבר  את השברים, ליליאן נעלמת.

זה חלק קטן מהסיפור של ליליאן (שבר מראה אחד, די גדול, מעורר אשלייה של שלמות עד שמרגישים את הקצוות החדים. זהירות, דם)כשליליאן הגיעה לפריז בפעם הראשונה היא בכתה מרוב אכזבה.  כשליליאן הייתה קטנה, דודה שלה שלחה לה מפריז גלויה של מגדל אייפל. היא שמרה את הגלויה הזו שנים בארנק שלה, והצילום הישן והמקומט היה עבורה הרבה יותר מרגש מהמבנה עצמו.

פריז רחוקה

פָּרִיז רְחוֹקָה. אֲפִילּוּ שָׁם בְּתוֹךְ פָּרִיז

הָיְתָה פָּרִיז רְחוֹקָה מְאֹד.

אִי אֶפְשָׁר לְהַגִּיד שֶׁלֹּא הִבְטִיחוּ לִי

לָגַעַת בְּצַוַּאר הָרֶחֶם שֶׁלָּה וּלְהַרְגִּיש בּוֹדֵד.

                                                         שולמית אפפל, מתוך הספר "מרחק"

 

היא בשום פנים ואופן לא יכלה לחזור לארץ, גם לא לנסוע למקום אחר,היא הייתה נחושה בדעתה לאהוב את העיר. עד שזה יקרה, היא שוטטה  ברחובות  צרים,נמלטה למוזיאונים קטנים, הייתה יושבת שעות במוזיאון פיקאסו. היה שם חם והיא אהבה את הציורים. השומר הקבוע כבר הכיר אותה והיה מחייך אליה חיוך אבהי. ערב אחד  ליליאן ראתה מופע רחוב באחת הכיכרות, חבורה של פרואנים מנגנים מוסיקה אינדיאנית בכלי נגינה לא מוכרים. ליליאן כושפה. בהפסקה אחד הנגנים ניגש אליה והזמין אותה לשתות משהו. היא לא יכלה לסרב לפה שהפיק מנגינות קסומות כאלה, לעיניים המלוכסנות. הם ישבו בבאר אפלולי שראה ימים טובים מאלה, שתו בירה ושתקו. האנגלית שלו היתה גרועה, היא לא הבינה ספרדית. אבל הוא ניגן לה והיא הבינה  איך כל הכיכרות בכל ערי הבירה היפיפיות של אירופה מתמזגות לכיכר אחת חסרת רחמים, שלפעמים אתה נתקל באטימות מוחלטת ולעתים מציפים אותך באהבה שמתבטאת בערמת מטבעות כבדה וכמה שטרות. בדיוק כמוה, הגבר המשיך לשוטט בעולם מכוח האינרציה, הוא אפילו לא הרגיש מתי נבט בו הפחד לשוב הביתה.

ליליאן לא סיפרה מה קרה אחרכך. יכולתי לנחש איך הכיכר נראתה בבוקר, קרעי ניירות מתעופפים ברוח, שיכורים ישנים מכורבלים על ספסלים, כל הערים בעולם עצובות בחמש בבוקר, אפילו פריז.

לדעתי ליליאן נתקפה דחף נואש לברוח, אבל בסוף נשארה עם הגבר, המשיכה איתו לרומא. בתחנת הרכבת היא נתקפת געגועים עזים הבייתה, היא מתקשרת לאמא, המשיבון עונה לה. היא לא משאירה הודעה.

וכאן המקום להודות ליונה וולך על המשפט האלמותי

 "הַיּוֹם חָזַרְתִּי מֵעִיר אַחֶרֶת 

 שֶּתָּמִיד הָיָה קוֹרֶה לִי בָּהּ סֶבָּאסְטִיַאן"

 

 

אחר כך יש 180 יום של דברים. כל מיני דברים.

כשליליאן חזרה לארץ היא החליטה לשכוח הכל, לליליאן היו המון דברים שצריך להסתיר מאור השמש, הרבה חומרים אפלים, תיבת פנדורה עצומה בגודלה, גדולה יותר מהדירה שהיא שכרה בנווה שלם (זה נקרא מזרח העיר אם את חייבת לדעת, לא דרום העיר),  ליליאן הלכה כל ערב אחרי העבודה לבריכה ביד אליהו, היא רקדה במתנ"ס, חח... היית מאמינה?היא ניסתה, והצליחה, לעבוד בעבודה הגונה ומשעממת, ולהינשא לגבר הגון ומשעמם, ואם לא היו מזכירים לה היא לא הייתה נזכרת. ימי רומא האפלים הלכו והיטשטשו . ליליאן עברה לצפון העיר  וילדה שניים וחצי ילדים.  היום ליליאן היא עקרת בית נואשת.

 

 עקרות בית נואשות: סקטור רחב של נשים עובדות, בבית ובחוץ, גם  אלה הצועדות בחליפה ונעלי עקב ,נבלעות בבוקר בחניון בניין המשרדים. גם הנשים עם המבט המנומנם והטרנינג שיושבות בגינה בבוקר,לפעמים הן  נראות כמו החתול שאכל את כל השמנת, לפעמים הן נראות כאילו מילה אחת  תשבור אותן לרסיסים 

בכל זאת, כבוד למגזר!

 

 

נ.ב. אז זהו, רק שתדעי. שומדבר פה לא אמיתי. המצאתי הכל. או לפחות, את לא שואלת , אני לא עונה .

נ.ב2. ותחשבי על האבסורד, הרשומה הזו מתייחסת לרשומה שנמחקה, מה שאומר שאף אחד כנראה לא יבין על מה אני מדברת.

 

 

 
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

43 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת