11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג (הרשמי) של נתאי

לקראת ליל הסדר

זה היה ביום חמישי האחרון. ישבתי על שפת הים וצפיתי בשקיעה המדהימה. לא היה חסר לי כלום, הכמה דקות הללו ממש הפכו את השבוע שלי למושלם.
הגיע הקטע המדהים שבו השמש מתחילה לגעת במים ונוצרת הרמוניה מדהימה.
"אוטוטו פסח.." אמרתי לחבר שישב לידי.
"כן, גם אני כבר מרגיש את החג הזה. אני כבר מרגיש את האווירה שלו" אמר.
שנינו הרגשנו איך חג הפסח מתקרב. אווירת החג המדהימה והשקיעה יצרו רגע מושלם.

לא עבר הרבה זמן והטלפון הסלולרי צלצל. לא היה לי כוח לענות, רציתי להמשיך לצפות בשמש השוקעת שעוד מעט תעלם לגמרי.
מיכל הייתה בצד השני של הקו.
"הלו.." היא אמרה.
"מיכל, מה שלומך? הכל טוב?" עניתי לה.
"ברוך ה`. רציתי לשאול אותך בקשר ל..."
לא נתתי לה לסיים את השאלה ומיד התפרצתי "עזבי מיכל, אין לי כוח לבוא אליכם לסעודת שישי, אין לי כוח לבוא אליכם, אפילו שאני מאוד נהנה לבוא. באמת שזה לא בגללך".
כמה שניות אחרי שאמרתי את זה חשבתי קצת על מה שאמרתי. די הצטערתי שאמרתי לה לא. אני לא יודע למה עניתי לה ככה. מצד אחד באמת באותו רגע לא היה לי חשק, אבל מצד שני, אני כל-כך נהנה לבוא אליהם בימי שישי בערב לקידוש. משום מה, לא שיניתי את התשובה שלי גם אחרי שחשבתי על כך.
מיכל תמיד אמרה שזאת אחת הבעיות של החילונים – הם עושים כל מה שבא להם באותו הרגע, דגש על  -  מה שבא להם באותו הרגע. היא אמרה שגם אם לפעמים אתה רוצה משהו, אולי זה יצר רע כלשהו שעליך לדכא אותו (היא ברוב הפעמים הוסיפה שמאוד יתכן שה` בוחן אותך. מין טענה כזו של דתיים שבכלל לא אהבתי. לא ממש התחברתי לרעיון שיש משהו עליון שמשגיח על הכל.). לא ממש הבנתי את הגישה הזאת, אבל היא בכל אופן הייתה מעניינת.
"חבל, ההפסד הוא שלך. ואני רק חושבת איזה סיפור תביא לחברים שלך, לא יהיה לך סיפור מוכן השישי הזה".
"אל תדאגי מיכל, אוטוטו פסח ויש לי כבר רעיונות..."
היא לא נתנה לי לסיים את המשפט וישר אמרה "גם אני רציתי לומר בדיוק את אותו הדבר".
"איזה דבר?".
"זה שאוטוטו פסח" היא אמרה תוך כדי צחקוק קל.
"איך זה קשור?"
"האמת, בכלל לא התקשרתי להזמין אותך לארוחת שישי, אתה זה שקפצת. רציתי להזמין אותך לליל הסדר שלנו. בהנחה שאולי תרצה הפעם להיות אצלנו במקום אצלכם (אם עושים אצלכם)...".
"כן, נראה לי שעושים אצלנו ואני לא כל-כך יודע אם יהיה לי כוח ללכת..." עניתי בעצלנות יתר.
"ראשית כל: אני מתכוונת שאחרי ליל הסדר שלכם תבוא ואז אנחנו נשב ונדבר על ההגדה, או כדי שזה יהיה מיוחד אני אקדיש זמן לפני ליל הסדר, ואז שתשבו כולכם בסדר יהיה לך קצת מושג על מה מדברים בספר הזה שנקרא "הגדה של פסח", יהיה לך על מה לחשוב ומה להוסיף, ותאמין לי שזה יהיה מעניין גם לי.
שנית כל: מה זאת אומרת אין לך כוח? לא ברור אם התכוונת לכך שאין לך כוח לבוא אלי אחרי הסדר (אפילו שעוד לא אמרתי את זה כשאמרת שאין לך כוח), או שאין לך כוח לעשות סדר בכלל".
חשבתי לכמה שניות ואז אמרתי לה בקול קצת מבויש "שלא תביני לא נכון, אני אלך לליל הסדר אצלנו. מה שאולי היה בקול שלי ולא אמרתי הוא שאיני מבין למה הסדר כל-כך חשוב; נכון שזה כיף לפגוש את כל המשפחה, אבל בשביל מה צריך את הסדר? בשביל מה צריך לקרוא את ההגדה?".
מיכל חשבה לכמה שניות. היא קצת גמגמה. היה ברור שיש לה את התשובה והיא רק צריכה לסדר אותה בראשה כדי שתוכל לענות.
מיכל אמרה לי שהיא אף פעם לא מבינה מאיפה מגיעות השאלות הללו – האם הן שאלות שנועדו להכעיס אותם (את הדתיים), או שבאמת אנחנו שואלים מתוך סקרנות ורצון לדעת.
"תגיד" היא אמרה כאילו היא הולכת לשאול שאלה רטורית, "אתה מבין קצת בהגדה? יש לך מושג מה יש שם?".
לא היה ברור לי אם היא רצתה שאני אענה בשלילה או בחיוב, אבל היה ברור לי שהיא ציפתה ממני לאיזו תשובה.
"אני יודע שיש שמה את סיפור יציאת מצרים, כל מיני שירים וזהו נראה לי....".
"כלומר קראת אותה יותר מפעם אחת בליל הסדר?" מיכל שאלה, וגם פה היה נראה שהיא מכוונת אותי לאיזו נקודה.
"כן, בוודאי!".
"ואתה לא יודע למה?" היא שאלה בפליאה. אבל גם פה היה נראה שיש איזה קטע רטורי.
"נו, באמת, עכשיו את שוב פעם תתחילי לומר לי, כמו שאתם תמיד אומרים `כתוב בתורה ש....`, משהו שמאוד אופייני לכם!" אמרתי בחוסר סבלנות, והאמת, כבר לא היה לי כוח להקשיב לה.
"תתפלא!!!" היא ענתה בנחרצות "זה כתוב בהגדה עצמה!".
"מוזר... איפה?" שאלתי.
מיכל שאלה את השאלה הכי רטורית "מוכר לך מאיפשהו?" והתחילה להקריא לי את הקטע הבא:
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יי לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרַים. לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשָׁבַּע לַאֲבֹתֵנוּ.

"כן, אני נזכר! אומנם זה לא אומר לי כלום על הדיון הנוכחי, אבל על סמך הקטע הזה פורסם הסיפור הראשון שלי איתך! – "מצה של שוקולד" בפסח שעבר".
"יפה שאתה זוכר...אילו זכרונות זה מעלה בי עכשיו....ואוו...".
שנינו שתקנו. מיכל גם ידעה את זה, אבל כשאמרתי הל את זה בקול, זה הזכיר לה את זה עוד יותר טוב וחזק.
שנינו שתקנו. הייתה שתיקה של דקה בערך. תוך כדי אותה דקה שמענו אחד את השני בולעים רוק. הדמעות קצת חנקו אותנו, אבל ככה זה כשנזכרים בזכרונות טובים. אותו סיפור היה המפתח לכל הדיונים (סיפורים) שלנו.

"בכל אופן, עזוב את מה שהיה אז בסיפור, בוא נתרכז בדיון שלנו" מיכל קטעה את אותה הרגשה. היה נשמע בקול שלה שהיא רוצה להישאר באותו רגע מדהים של זיכרון, ומצד שני, היה באותו קול גם פן של סקרנות.
"אה, אני מבין, פה נמצא הציווי (מעניין איך לא שמתי לב לזה אפילו שדיברנו על זה בסיפור הראשון (מצה של שוקולד)). פה כתוב שצריך להעביר את סיפור יציאת מצריים מדור לדור וכל אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים.
אבל למה? בשביל מה?".
מיכל ישר השיבה לי את התשובה הכי צפויה "כדי שנכיר בה`. בליל הסדר ובחג הפסח בכלל, אנו קוראים עדות לנס הגדול שה` עשה לנו – הוציא אותנו מהעבדות בארץ מצרים והביא אותנו אל הארץ המובטחת. נכיר בזה שה` עושה ניסים וגואל אותנו מכל מיני דברים".
האמת, טיפה כעסתי על התשובה שלה "נו מיכל, למה אתם אף פעם לא חשובים רחוק יותר?".
"מה, מה זאת אומרת "רחוק יותר"?".
"למה אתם תמיד מקשרים הכל לה` ולתורה. אני, שבקושי יודע מה כתוב שם בהגדה, יכול לומר לך שמאחורי כל הסיפור הזה יש מסר הרבה יותר גדול וחזק. זאת לא סתם יציאה מעבדות לחרות. לא סתם חוגגים את היציאה הזאת בחג גדול. אני מאמין שבעצם כל סיפור היציאה ומה שכרוך בו הוא משל ע-נ-ק, שיש בו המון מסרים גלובאלים (מסרים שנכונים לכולם ולא רק לנו) ודברים שניתן ללמוד, רק צריך קצת לחשוב, כלומר, לחפש".
"כן, זה ברור" מיכל אמרה בקול חלש. תמיד שמיכל אמרה משהו כזה, זה אומר שהיא לא ממש הסכימה, כלומר, היא עדיין לא שלמה עם הרעיון והיא צריכה לחשוב עליו עוד קצת.
"אולי אומרים שמצווה לספר את זה בכל דור מכיוון, שהדברים הנלמדים מסיפור יציאת מצרים חשובים לחיים, ולכן כל אדם המעמיק בסיפור היציאה לומד דברים חשובים.
ולמה בכל דור? אולי כי המסרים שאנו מקבלים מסיפור יציאת מצרים נכונים לכל תקופה ולכל מציאות אשר תהיה.
הרי יציאת מצרים היא בעצם יציאה מעבדות לחרות, ורוב בני האדם, בכל דור עוברים מסע כזה בחיים (ולא משנה באיזו תקופה הם חיים) – יציאה מעבדות לחרות, ויציאת מצרים באה מצד אחד לסמל את המעבר הזה, להפוך אותו למשהו מוחשי ומשותף שמאחד אתותנו; ומצד שני היא כמו מראה כזאתי, שבאה להראות לכל אדם ואדם את מה שהוא עובר".
"מעניין" השיבה מיכל. היה נראה שגרמתי לה לחשוב קצת.
מיכל מאוד אהבה את זה שדיברנו על נושאים כאלו, על דברים שמשותפים לשנינו.
אחרי הכל, שנינו עושים בדיוק את אותו הטקס, רק שכל אחד מאיתנו מסתכל עליו קצת שונה.

"האמת שזה מעניין מאוד...".
היא לא הספיקה לסיים את דבריה ואז כבר עלתה לי השאלה הבאה: "מה מסמלת יציאת מצרים? כלומר, היא מסמלת יציאה מעבדות לחרות. אבל השאלה היא למה חוגגים יצאה מעבדות לחרות – מה מנסים ללמד בזה? למה זה כ"כ חשוב? מה מסמלת יציאה מעבדות לחרות?"
השאלות הללו באמת סיקרנו אותי. סיקרן אותי לדעת מהי עבדות ומהי חרות ומה המשמעות של המעבר בניהן.

הייתה לי תחושה שמיכל רוצה לומר משהו. שמעתי אותה נושמת בצד השני של הקו, כאילו המילים רוצות לצאת אבל הן לא מסוגלות.
"עכשיו אתה מבין למה זה חשוב לעשות סדר?".
"איך זה קשור למה שאמרתי? אני לא מצליח להבין מזה את הקשר לחשיבות ליל הסדר".
"אתה לא מבין? גם בדורות הקודמים שאלות כאלו העסיקו אנשים, ממש מה ששאלת כרגע, וככל הנראה יעסיקו אנשים עוד הרבה מאוד זמן. לכן חשוב לעשות את הסדר, כי תראה למה זה גורם – תראה אילו שאלות זה מעלה לך. ותסכים איתי שאלו שאלות חשובות שניתן ללמוד מהן המון".
זה קצת מוזר, אהבתי את מה שהיא אמרה אבל לא ממש יכולתי להסכים עם זה, כלומר, הסכמתי עם זה, אבל הייתי לי תחושה שזה דורש הוכחה (למשל: למה כ"כ חשוב לשאול את השאלות הללו?); אבל משהו בתוכי אמר לי שזה נכון.

רציתי להתחיל לדון איתה על זה. לכן חשבתי כמה שניות על כל הנושא הזה.
"תגידי מיכל, מה הכוונה בלהיות אדם בן-חורין?".
"לא כל-כך נעים לי אבל אני צריכה לסיים וללכת...האוטובוס שלי הגיע".
"רגע, אז מתי נדבר?"
"תתקשר אלי במוצש"ק ואז בעזרת ה` נשוחח על כך".
"תודה לך מיכל!".
"להתראות".

ואני, כבר חיכיתי ליום שבת בערב...

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ny22 אלא אם צויין אחרת