00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ילדים

זכרונות מסבא

סבא שלי היה איש פשוט, קטן מידות עם המון כח, אופטימי ואוהב חיים, עם ראש פתוח.
אני חושבת עליו מהרגע שקיבלתי את ההודעה, וקטעי זכרונות עולים וצפים, כמו דפים תלושים בספר ההיסטוריה של החיים.
.
.
.
בילדותי, נהגתי לבלות חלק מחופשת הקיץ אצל סבא וסבתא בתל אביב. בבוקר סבא היה לוקח אותי לבית המלאכה. חדר לא גדול במרכזו שולחן מלבני עליו פרוסות יריעות בד, ולידן מונחים גירים מרובעים בצבע לבן וכחול, סרט מידה מגולגל, מספריים ענקיות, ונייר פרגמנט חתוך לצורות.
ליד החלון הפונה לרחוב עמדה מכונת תפירה, ולידה מתלה, עליו תלויים הפוכים, ז´קטים כחולים של נשים, תפורים למחצה ללא בטנה וללא גימורים, עדיין נושאים סימונים של גיר.
לבית המלאכה ברח´ חשמונאים היינו יוצאים יחד בבוקר. אני הייתי מטפסת על הכסא ויושבת לראות איך סבא מסמן על הבד חלקים - שרוול, צווארון חצי גב.... לוקחת גיר ומסמנת לי חלקים משלי על שאריות של בד. אחר כך הבד היה נגזר במספריים ענקיות וסבא היה יושב לתפור.
לאחר שנעשתה עיקר העבודה לאותו היום, סבא היה שואל מה את רוצה שנכין הפעם.
זכור לי אחד מהביקורים האלה בגיל 6 וחצי בערך, קצת יותר גדולה מנעה, בחופשה ההיא אני זוכרת שביקשתי כרית ושמיכה לבובה שלי. סבא לקח שאריות של בטנת מעיל בצבע חום וכן שאריות של בד שמלה פרחונית - סימן, גזר ותפר. כילדה משחק בבובות היה אחד האהובים עלי - כך שהפריטים האלה היו שימושיים מאד - נעה משחקת בהם עד היום.
בצהריים היינו עושים הפסקה לשתות מיץ פטל מבקבוק של פלסטיק, לאכול סננדוויץ´ חתוך לריבועים (קוזלך) ועוגיות עם פירורי סוכר.
אחר כך היינו צועדים יחד הביתה.
אחר הצהריים כשכבר לא היה חם, היינו יוצאים שלושתנו - אני סבא וסבתא לטיול היומי. היו 3 מסלולים עיקריים - כיכר דיזינגוף - זו היפה כשעוד עמד בה פסל חינני בצבע כחול, ולא מפלצת מסתובבת, לפעמים היינו הולכים לים - אטרקציה גדולה לירושלמית כמוני, ולפעמים לגן מאיר. מתיישבים על הספסל, סבתא מוציאה מהתיק קוביות של שוקולד, ואני וסבא שהיה אוהב מתוקים לא פחות ממני, היינו מנשנשים.
.
לימים העבודה פחתה, בית המלאכה נסגר, וסבא עבר לעבוד בבית.
אני זוכרת את הביקורים שם, נכחות עבודתו בכל הבית - אבק בדים, שאריות חוטים ובמרפסת הסגורה מכונת תפירה. ליד המכונה עומדים - סלילים גדולים של חוטים בצבע כחול, בז´, שחור ולבן, סליליים בינוניים בהמון צבעים, וסלילים קטנים שסבא היה טוען במכונה בהתאם לצבע הבד הנתפר.
במגרות ארון הבגדים היו קופסאות גדולות מלאות בכפתורים צבעוניים - מאות של כפתורים, אחדים מכל סוג, לפעמים אחד יחיד ומיוחד. כפתורים שקופים בצבע ורוד של מה שהיתה פעם שמלה. כפתור שחור ענק של מעיל צמר גדול, כפתורים מוזהבים של ז´קט, לכל אחד חן והיסטוריה משלו.
סבא היה יושב על המיטה עם אמא ומנסה להתאים כפתורים לבגד הנתפר ואני הייתי בוחשת בקופסא בוחרת לי כפתורים מיוחדים, מדמיינת את הבגדים שהם סגרו, ומבקשת רשות לקחת כמה שמצאו חן בעיני והיו לי תכניות בשבילם.
.
כשגדלתי הדברים שהיה מכין עבורי השתנו מפריטים לבובות, לבגדים של ממש. כל כך רצה לתפור עבורי ז´קט - המומחיות שלו. אבל אני עוד לא הייתי בעניין של ז´קטים - אני רציתי חצאיות לבילויים. חצאיות מבד חלק וגולש - כזה שנוטה להתפס במכונה. יחד אמא וסבא היו מוציאים את הגיזרה מהבורדה גוזרים את החלקים, ואז משאירים לסבא להכין לפעם הבאה. ועוברים לסלון לשחק קלפים - רמי. זוכרת את שביעות הרצון שלו כמו של ילד כשהצליח לנצח, וגם כשהפסיד מראה לי איזה קלף היה חסר לו ל"יד" מנצחת - בודק בקופה - כמה סיבובים נוספים נדרשו כדי שהקלף יגיע. יושבים ומשחקים סיבוב אחרי סיבוב כל המשפחה עד שהיה מחשיך, ומגיע זמן ללכת הביתה.
בביקור הבא, החצאית היתה מחכה למדידה. אני הייתי מודדת, סבא היה מסמן, ואמא שלי היתה תופרת לה מכפלת בעבודת יד.
עברו עוד כמה שנים - עד שהסכמתי שיתפור לי ז´קט של ממש....
בהריון של נעה תפר לי מכנסי צמר לחורף הירושלמי הקר.
.
זוכרת איך רק לפני כמה שנים סיפר לי על ידידה שלו, שהוא עושה עבורה הרבה תיקונים לפעמים מרחיב ולפעמים מצר - הגברת היתה משנה מידותיה לעתים קרובות ומספקת לו עבודה למכביר - וסבא שלי צחק ואמר שלפעמים נדמה לו שאולי זה רק תירוץ לבוא אליו.
.
לפני שנתיים בערך אמר לאמא שלי בדאגה שקצת קשה לו הסיבוב של הבוקר למכולת ולקנות עיתון - שהוא מתנשף.
האמת כשלעצמו זה באמת נשמע קצת מטריד, רק שכשמכניסים פנימה נתון אחד נוסף, זה נשמע קצת מצחיק - התלונה הזו היתה כשלסבא שלי מלאו 91 שנים. והוא הופתע שפתאום כבר קצת קשה לו.
סבא שלי, ניצול שואה, שרד את בוכנוולד, שרד את צעדת המוות, לא מבין איך זה שפתאום בוקר בהיר אחד קשה לו לצעוד לסופר.
.
קצת אחרי תקופה זו חלה הדרדרות במצבו הבריאותי - אבל הוא סרב לעזוב את הבית - תוך הקביעה שבגילו זכותו להחליט איך לחיות את שארית חייו.
.
ביום ראשון קצת לפני עלות השחר, סבא שלי בגיל 93 וחצי היה ואיננו עוד.
השאיר אחריו, בנות, חתן, נכדים ונינה.

 

(1/3/06)


הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

מאיפה מגיעים
Locations of Site Visitors
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anguly אלא אם צויין אחרת