00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בסוד העניינים

חיית אדם (מסתורין 2007)

ולאד נולד בחורף של שנת 1813 בערבות רוסיה הרחוקה.
אימו של ולאד הייתה צועניה מגדת עתידות אשר עיברה אותו לאחר ששלושה חייליו של נפוליאון אנסו אותה באכזריות זה אחר זה.
 
היא ילדה אותו בשדה קפוא, באחד מהחורפים הקשים ביותר שידע העולם.
 
היא לא רצתה שהוא ישרוד, למעשה, מתוך שיגעונה היא התפללה שהוא לא ישרוד.
אך הוא שרד, חרף הקור וחרפת הרעב, הוא שרד.
 
הם נדדו ביחד בין קרנבל אחד לשני.
הוא שימש לה ולכולם כעבד נרצע, חסר כל פנים, מעולם לא ייחסו לו חשיבות מעולם לא ראו בו כנער, כאדם אנושי.
הוא למד לאכול מהאשפתות, כי אחרת היה נשאר רעב.
הוא למד לצוד חיות, כל חייה, ולאכול את בשרה חי, הכל על-מנת לשרוד.
 
יום אחד נפלה אימו למשכב ומתה.
 
ולאד היה בודד בעולם.
 
ללא אדם שידאג לו, החל הוא להסתובב ביערות הסבוכים, ניזון משורשים, חיות בר וחרקים, כאשר שום בגד לא לגופו.
 
יום אחד, 5 שנים אחרי מות אימו, כשהוא נמצא במעמקי היער הקפוא נגלה לפניו אדם.
ולאד היה רעב, כבר יומיים שהוא לא מצא שום דבר לאכול, מלבד עשבים זעומים וכמה שורשים, ורעבו סינוור אותו.
שוב לא היה זה אדם שמופיע מול עיניו, כי אם בשר חי, טרי.
 
כחיה ערב הוא בין העצים, וברגע אחד מדוייק, זינק הוא אל האדם, ובעזרת ידיו, ושיניו ביתר את האדם והחל לאכול אותו כשהוא עדיין חי.
 
זוהי הייתה נקודת האל חזור של ולאד.
 
בשרו של האדם עב הכרס היה לטעמו של ולאד, וזה, החל לתור ולצוד אחר בני אדם נוספים.
 
לא עבר זמן רב וולאד הפך להיות כאגדה חייה שהסתובבה בין כל האיכרים והנוודים.
היער שלו הפך למקום שכל הנכנס ממנו לא יוצא.
רוחו ואימתו ססבו את החיים הכפריים והפחידו אף את האמיצים ביותר.
 
אך הוא לא חדל, נהפוכהו, בהיעדר אדם שהעז לגבור עליו החל ולאד להיות אמיץ יותר ויותר, והחל לצאת מעבר היער שלו ולהתחיל לתור אחרי אנשים בתוך הכפרים והעיירות.
בהתחלה הוא היה חוטף תינוקות מעריסתם,כשהוא מנצל את חשכת הליל.
בשרם הרך היה ערב לפיו, אך גם לא השביע את רעובנו לזמן רב, כשם שאדם בוגר היה משביעו.
 
כך חי ולאד במשך 3 שנים תמימות, תוך שהוא מטיל מורא ובפחד בכל הערים והכפרים השכנות.
אנשים ניסו להתגודד, להקים קבוצות שמירה, אך כלום לא עזר.
ולאד הכיר כל פיסת אדמה, וכחייה, למד הוא להסוות את עצמו ולהתמזג בסביבה.
 
- - -
 
יום אחד בשלהי החורף הגיעה אל הכפר משפחה בת 3 נפשות:
אבא, אמא ובת.
הפחד מפני ולאד לא הגיע אל אוזנם, והם חשבו שמצאו בית להתיישב בו.
 
בת המשפחה הייתה נערה בת 16 שנים, עם שיער אדום גולש ועיני איילה ירוקות.
אנשי הכפר שראו בה לראשונה נאלמו דום והחסירו פעימה.
הנערה הייתה יפה יותר מכל דימיון.
כאשר חייכה נראה היה כאילו העולם עצר מלכת.
כאשר בכתה נראה כאילו כל העולם חרב.
 
- - -
 
ליל אחד, באחת מהגיחות לציד של ולאד לפתע עיניו נפלו עליה.
ולאד נעצר, נעמד כמביט מהופנט אל עבר הנערה.
היא לא שמה ליבה אליו, היא לא ראתה אותו.
 
אבל הוא ראה אותה.
 
- - -
לפתע הרציחות והחטיפות נעצרו, תושבי הכפר הודו למזלם הטוב והחלו להאמין שאותה החייה, היצור שעורר בכפרם טרור ופחד פשוט מת, או שעבר למקום אחר, כך או כך, הכפריים החלו לנשום לרווחה.
 
אבל ולאד היה שם, כל יום.
 
הוא עקב אחר אותה הנערה בשקיקה.
 
יום אחד הלכה הנערה אל היער ללקט פטריות.
למרות שהורייה הזהירו אותה מפני הסכנות הארובות ביער, היא הייתה בטוחה שכל הסיפורים ואגדות.
 
הוא עקב אחרייה מרחוק,בוחן את צעדייה ומחכה לשעת כושר, כדי להתייצב מולה ולזנק עלייה.
 
שעת כושר זו, לא איחרה לבוא.
 
בעוד היא התכופפה ללקט פטרייה מהאדמה, זינק הוא מעלייה, ובשנייה אחת, עוד לפני שהיא הבינה מה קרה, הוא הנחית עלייה מכה נמרצת על העורף ובכך היא בעצם צנחה, חסרת הכרה אפיים ארצה.
 
- - -
 
מלאכת סחיבתה אל מערתו הרחוקה כמה מאות מטרים ממקום נפילתה, לא הייתה קלה, אך כוחותיו לא בגדו בו, וחצי שעה מאוחר יותר, הוא כבר הניחה במערה החשוכה.
 
- - -
 
מידי פעם שבה לה הכרתה, היא רק הסתכלה הצידה לשנייה, ועדיין לא הבחינה בו.
היא הבינה שגוררים אותה, אך עדיין מוחה, המעורפל מעוצמת המכה, לא הצליח להסיק מסקנות, או אפילו לפחד.
 
- - -
 
כבר באותו ערב יצאה משלחת של גברים, בראשות אביה, לחפש אחרייה, אך חיפושם היה לריק, הנערה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.
 
- - -
 
ולאד, חיכה לידה, חיכה שתתעורר, מביט בה במבט מלא השתהות.
 
- - -
 
כמה שעות ארוכות אחרי, התעוררה הנערה.
עיניה נפקחו לאיטם, מנסות לראות משהו בעלטה.
לפתע הבחינו שתי עיניה בעיני חייה, חיה, לא של אדם,
בזה היא הייתה בטוחה.
 
העיינים נצצו באפלה
"מי שם?!?" שאלה
צעקה.
בלי שום אזהרה מוקדמת היא ראתה את פניו.
עורו היה כאילו נחרט על גולגולתו, הטירוף ניצת בעיניו.
אפו היה מעוקם ושבור, פיו היה מלא בשינים.
הוא היה ערום
 
היא צעקה, צעקה שנשמעה לכל אורך היער האפל.
אך לא היה אדם שיכל לעזור לה.
 
היא התעלפה שוב.
 
- -
 
היא שוב התעוררה, הפעם, מוחה זכר את פני החייה שראתה.
ליבה נעצר לשניה בשעה שהקשיבה בדריכות לשקט.
היא שכבה שם קרוב לשעה, לא זעה ולא נעה, מחכה לראות האם החייה עדיין נמצאת שם.
 
הוא לא היה שם.
 
לאט-לאט החלה היא לקום ממשכבה, מנסה לגשש ולראות היכן היא נמצאת.
 
היא ניסתה למתוח את ידייה על-מנת להרגיש את הקיר, והיא אכן מצאה אותו.
 
אט אט מוחה החל לקבל את התמונה בשלמותה.
 
היא הייתה בתוך בור עמוק, "אולי באר?!?" היא חשבה.
הבור היה עמוק כל-כך שרק קרני שמש קטנות הצליחו לחדור עד עומקו.
 
היא נתפסה בחרדה וצעקה לכל עבר, אך ללא עונה.
היא לא הפסיקה לצעוק עד שקולה נדם.
 
ואז, או אז, הוא הגיע.
 
בהתחלה היא צעקה, מפחד, מיסורים, צעקות צורדות וכאובות. היא הרגישה כאילו מיתרי קולה נפקעים.
אחר-כך היא החלה מתחננת אליו, מנסה לדבר אל ליבו.
בתמימות האמינה כי יש בו עדיין צלם קל של אנוש.
 
אחרי זמן מה, כאשר הרעב והצמא גברו עלייה, היא השתתקה מהצעקות, והחלה להתחנן אליו, בהתחלה למים, ועם חלוף הזמן, גם לאכול.
 
אך נדמה כאילו היצור לא שומע אותה, או מתעלם ממנה.
מפעם לפעם היא הייתה רואה אותו מציץ אל פתח הבאר, ואז הייתה שוב קמה וצועקת, בכחותייה האחרונים, שיביא לה משהו לשתות ולאכול.
 
אך מאום לא קרה.
 
שלושה ימים שרדה כך הנערה, מתנדנדת בין שפיות לשיגעון ואז, לפתע החלו לטפטף טיפות של גשם.
 
טיפות הגשם הרוו את צימאונה, אך הרעב הלך וכירסם בה יותר ויותר.
 
- -
שבוע וחצי עבר כך, והצעקות מהבאר הישנה חדלו.
 
ולאד החל להסתקרן בדבר שלומה של הנערה.
הוא שירבב את ראשו מהבאר וראה שהדמות של הנערה זעה מעט.
 
הוא החליט שזה הזמן.
 
אל עבר הבאר הוא זרק חולדה מתה.
הוא רצה לראות מה הנערה תעשה.
הוא ידע מה זה להיות רעב, והוא ידע שבמוקדם או במאוחר היא תאלץ לעשות זאת.
 
והוא צדק.
 
בתחילה, נחרדה הנערה מגופת החולדה ורק מראה גרם לה להקיא את מיצי קיבתה.
אך הזמן שעבר, שפיותה שחלפה, ורעבונה הנורא גרמו לחולדה להיראות שונה,
להיראות טעימה.
 
יומיים החזיקהה גופת החולדה.
אחרי יומיים, נשארו רק עצמותיה.
 
ולאד היה מרוצה.
הוא ספק ידו ברצון.
וכל כמה ימים היה זורק גופת חיה כזאת או אחרת אל עבר הבאר.
 
כך שרדה הנערה כחודש, ניזונה מגופות של חיות וממי הגשמים.
מקיאה מידי פעם, סובלת ממחלות שחונות שהרקיבו את עורה וגרמו לנשירת כל שערה.
 
חודש אחרי, החליט ולאד להרחיב את ניסיונו ואל עבר הבאר זרק ציפור פצועה, חייה, אך פצועה.
לא עבר זמן רב וולאד שמע קול פיצפוץ, קול המעיד על שבירת מפרקתה של הציפור האומללה.
 
כך חייה הנערה, שנהפכה בנתיים ליצור, לחיה, במשך כימעט שנה.
 
יום אחד, הפסיק היצור לזרוק לה אוכל.
למרות שהיא הייתה מוכנה שדבר כזה יקרה, המצבור ששמרה לשעת חירום כבר עמד להיגמר, והיצור עדיין טרם נראה.
 
כך עברו להם שבועיים וחצי מסוייטים, הנערה המוטרפת החלה להסתובב כמו חיה בכלוב, ציפורניה נעקרו מן השורש, בראשה היו שערות אדומות בודדות, ועיניה רשפו כאש.
 
פיתאום שמעה הנערה בכי, בכי דק.
היא הרימה את ראשה אל עבר פתח הבאר וראתה את היצור מחזיק דבר מה בידו.
פיתאום דבר מה נזרק לעברה, והיא זזה בפראות ובמהירות כדי לתפוס אותו.
בטוחה היא שהיצור זרק לה חיה נוספת לאכילה.
 
אך בידה הופיע דבר מה שונה, תינוק.
היא ניעורה משנתה הטרופה שנחתה עלייה, והסתכלה אל עבר היצור.
 
אז, ברגע הבינה מה הוא רוצה, מה הוא מבקש ממנה שתעשה.
צעקה נוראית חוללה את השממה, צעקה שהרעידה את היער.
 
היא שמה את התינוק בצד, מניחה אותו בעדינות, ברכות.
והתיישבה בצד השני.
היא הסתכלה נרעדת אל עבר פתח הבאר, ממאנת להאמין.
אך הוא עדיין היה שם, מחכה, מחייך את חיוכו מלא השיניים, וממתין.
 
היא לא יכלה לעשות את זה, גופה, ליבה והשפיות המעטה שעוד נשארה לה לא נתנו לה מרגוע.
 
אך התינוק בכה, הוא היה רעב, הוא היה פצוע מהנפילה, והוא בכה.
היא הגנה עליו, כיסתה אותו בעשבים, ובשמיכה הבלויה שהיצור זרק לה לפני כמה חודשים, והגנה עליו.
 
אך התינוק לא שרד, יומיים אחרי, חרף כל תחינותייה ובכייה, הוא מת.
והיא, היא עדיין לא אכלה כלום.
והיצור, היצור עדיין ערב שם, מסתכל בה בסקרנות, מנסה להבין מה היא תעשה.
 
עבר יום נוסף, ועוד יומיים, והרעב שבר את רוחה ואת מוחה של הנערה.
 
ולאד ראה הכל, נפעם עדיין ממה שראה, אך בטוח, שהרעב לבסוף יכניע אותה.
וגם עכשיו, גם עכשיו...
הוא צדק!
 
כך השתעשע בשפיותה היצור, מדי פעם זורק לה חיות, מדי פעם הרעיב אותה.
וכך היא חייה, כמה חודשים.
 
בפעם הבאה שזרק אלייה תינוק בן-יומו, היא כבר לא חיכתה.
הנערה לא הייתה כבר בת אנוש, היא הייתה חייה, והיא הייתה רעבה, וכבר לא בחלה באמצעים.
 
כך חייה הנערה 5 שנים, 5 שנים ארוכות מנשוא.
 
ומכורח הזמן, והזיותיה, מחלותייה הרבות, החלה היא למצוא את ולאד כשותף לחייה.
היא החלה לדבר איתו, לא לצעוק, לא להתחנן, לדבר.
אפילו עם דברייה היו גיבוב של מילים לא מובנות, מפאת שיגיונה, זה היה דיבור.
לפתע, החל ולאד להוריד עם גלגלת וכד מים, שמיכה נוספת.
ואם חלוף הזמן, כאשר היה בטוח לחלוטין בעצמו,
ירד ולאד בעצמו אל הבאר ומשה אותה משם.
 
- - -
 
בהתחלה היא עדיין פחדה.
המרחב פיתאום הפחיד אותה.
 
ולאד לא השאיר אותה בהתחלה לבד, לא מפני שפחד שהיא תברח, אלא מפני שהיא הפצירה בו.
הוא נשאר לידה, האכיל אותה, עד שנתחזקה.
 
יום אחד יצא ולאד לציד.
אך עם בוא הערב, לא הגיע.
והנערה, שרעבונה גבר עלייה, החלה דואגת שמא הוא מת.
 
היא יצאה לחפש אחריו.
 
המסע היה רחב, היער היה מוכר לה, אך אם זאת, שלא כמו ולאד, הוא גם היה זר לה.
היא חיפשה אותו בכל מקום, אך ללא הועיל.
ולאד לא נמצא.
 
היא חזרה אל מקומם ושם היא הבחינה בו.
 
ולאד היה פצוע, אנושות.
 
הוא לא הסביר לה איך, אבל היא כבר הבינה, מסע הציד שלו הפעם, נתקל בבעיות.
מישהו היה חזק יותר, וחכם יותר מולאד.
 
היא ניסתה לטפל בו אך ללא הועיל.
ולאד מת.
 
- -
 
כאשר ולאד מת לבסוף, כל פיסת השפיות של הנערה עזבה אותה.
היא זעקה כחיה פצועה, קורעת את פיסות בגדיה.
 
אך ללא הועיל, ולאד מת.
 
- - -
הזמן חלף, עבר, ורעבה גבר עליה.
הפעם זו היא שצריכה למצוא את האוכל, את הציד.
ולאד לא היה שם כדי להאכיל אותה, הייתה זו היא שצריכה לדאוג לעצמה.
- - -
 
לפתע, שמעה היא קול, קול של אנשים, לא אחד, הרבה.
היא רצה להסתתר, והסתכלה מבין העצים.
היו שם כ-10 גברים, הם הסתכלו על ולאד ורקעו בידיהם וברגליהם משמחה.
הם סוף-סוף הכניעו אותו.
היו מביניהם שעדיין לא האמינו שיצור זה, הוא באמת אדם, אדם רגיל, לא חיה, לא מפלצת, אדם.
 
הם נשאו אותו על כתיפהם, והחלו להרימו אל עבר הכפר, למען יראו כל אנשי הכפר את ניצחונם.
 
לפתע, הבחין אחד מהאנשים בעינים נוספות שהסתכלו עליהם.
מייד הוא נדרך לתקיפה, והכין את כל חבריו בצעקה: "יש שם מישהו!"
 
בשנייה, אחד מהם, הגדול מביניהם, זינק אל בין העצים, ותפס את הנערה.
 
בהתחלה חשבו האנשים שהמדובר בעוד יצור כדוגמאת ולאד, אך בשניה שתפסו את הנערה הבינו את טעותם.
 
הם תפסו אותה, עדיין לא מבינים מי היא, והביאו גם אותה אל הכפר.
באור המדורה הם ניסו לדובב את הנערה לדבר.
 
פיתאום, הגיח מתוך הכפר אדם, מבוגר, אדם שנראה שכל חייו נלקחו ממנו.
הוא קרב אל פניי של הנערה, בהה בהם, ואז קפץ וחיבק אותה.
הנערה זעה כמו חייה בכלוב, היא החלה לצעוק ולזעוק.
והאדם נרעד, וזז הצידה מבוהל.
 
אותו אדם היה אביה, אותו אב שטיפל בה ואהב אותה, שסירק את שערה, וששיחק איתה משחקים כשהייתה ילדה, והיא, היא לא זיהתה אותו.
 
- - -
הזמן חלף, הנערה שבה אל בית משפחתה, ובאהבה ומסירות אין קץ, החלו הורייה להשיבה לחיים, ולשפיות.
בעזרתם של רופאים רבים בנו הורייה את חייה שוב צעד אחר צעד.
 
וזו, חזרה לחיים.
 
- - -
 
הימים עברו, והשנים חלפו להם, והנערה, הפכה לאישה, והאישה למבוגרת,
ומבוגרת לזקנה.
 
היא נשארה בודדה, אף אחד לא קסם לה, או דיבר איתה.
 
למרות שמוחה סירב להאמין, ליבה ידע את האמת.
ולאד היה אהובה היחידי
ולא היה עוד אדם אחר שיכל לגרום לה להרגיש כך.
 
ובתוך כל זאת,
ליבה ידעה אמיתה נוספת
מחרידה יותר מכל דימיון
יותר מכל
גופה בער בה
מהגעגועים
 
לא אל ולאד
 
אלא לבשר אדם!
 
 
- - - סוף- - -
 
 
 
שינה ערבה ונעימה,
 
על החתום
בלה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל brose אלא אם צויין אחרת