00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Young lady, I´m an expert on humans!

.

אמרת לעצמך "בטח, אני אהיה סיפור הצלחה". אמרת לעצמך שהחיים רק מחכים לך בזרועות פתוחות. לא חשבת שתגיעי לגיל 22, יושבת מול המחשב במכנסיים דהויים ובסווטשירט, כרסך משתפלת ביניהם, משחקת פריסל בקדחתנות, בלי הורים, בלי חברים, בלי משפחה. חתולה אחת, זה כל מה שנשאר לי. חשבת לעצמך: "האוניברסיטה תהיה קלה לי. אגיע להגשמה עצמית". לא חשבת שתשנאי את הרגעים בלימודים כמעט כמו שאת שונאת את הרגעים האלו בבית. התחושה של הלבד, היא אוכלת מבפנים. יומיים לא יצאת מהבית. אפילו לא צחצחת שיניים או הסתרקת. לא הסתכלת על עצמך במראה. פה ושם את מדליקה את הסלולרי, סתם לראות כמה שיחות הצלחת לסנן. "אין הודעות חדשות", אומר התא הקולי. ואם יש, אז הן מהעבודה, משהו זניח לגבי זה שאין מי שיסרוק איזה מסמך או יקליד איזה משפט. גם שם את לא נחוצה. ילדים בתחפושות בחוץ. השכנה מצלצלת בדלת לבקש ועד בית. את לא פותחת. הטלפון מושתק כדי שלא תשמעי כמה אנשים לא מחפשים אותך. לכמה אנשים לא אכפת. בשביל מה כל הסבל הזה? והרי הייאוש יעבור, מחר תלבשי איזה מחשוף או חצאית ותלכי לאוניברסיטה כאילו הכל רגיל. הם לא יידעו בכלל מה עובר לך בראש. הם יראו את אותה בחורה משונה. לא ישימו לב לדמעה בזווית העין, לחתכים הטריים על הבטן ועל הירכיים. מאחורי משקפי השמש הגדולים את משחקת אותה "קוּלית". מספרת אנקדוטה פה ושם. אוכלת כריך. הם לא יודעים איך זה מרגיש להיות כשלון. בכל המבחנים את נכשלת. לחברים ולמשפחה לא באמת אכפת. הם יודעים רק לחלק פקודות או לזייף אמפתיה. והכל בשביל מה? כל הסבל הז, לקום בבוקר מוקדם, לרוץ לאוניברסיטה כדי לא להבין כלום, ואחר כך לעבודה המיותרת. כל היום ריצות. אין מנוחה. ובכל זאת את נכשלת במבחנים, והכסף שאת מרוויחה לא מספיק אפילו לְפַתוּת ב"נאפיס". ברגעים כאלה את מבינה את האמת: את תמותי לבד. בודדה. כל החברים האלה הם חברים לרגע. כל מה שיש להם הוא אמפתיה מזוייפת. כל אחד סבור שבעיותיו גדולות יותר. הם שוכחים ממך. לא יודעים איך ההרגשה להיות את. אין בהם שנאה עצמית. הם אינם מכירים את המתיקות שבכאב. אינם שוכבים לישון בכרית רטובה מדמעות. 14 שעות, 16 שעות שינה כשמתאפשר. את מעיפה דברים על הרצפה. הופכת כסאות. דופקת את הראש בקיר. הבעייה היא ששום דבר לא השתנה. חשבת לעצמך: תהיי מוצלחת במשהו. אפילו לכתוב את לא יודעת. הפנים שלך מלאות אבק. השיער מדובלל. הציפורניים נושרות. את לא אוכלת כלום כל היום, ואז פתאום בערב מסיימת חבילת שוקולד. פה ושם את יוצאת, מעמידה פנים שגם את כמותם. שותה עוד כוס יין, צוחקת מעוד בדיחה, גוררת עצמך בקור הביתה על עקבים, מזיעה ונואשת. ובשביל מה? האם יש עתיד לכל הסבל?

 

אני לא אצליח בכלום. לנצח אשאר כשלון. אמות לבדי. יקברו אותי בקבורה דתית, בניגוד לבקשתי המפורשת. כי לא יהיה להם אכפת, או כי ישכחו, בדיוק ימהרו לאסוף את הילדים מחוג או יתכוננו למבחן באוניברסיטה או השם יודע מה. אחלוף מתודעתם כפי שהגעתי. אולי יזכרו בי פעם בחודש, או בשנה. יגידו דבר הבל עליי: "היא אהבה את הפרק הזה של `משפחת סימפסון`", "זה הציטוט של חנוך לוין שאהבה לדקלם". הם לא יידעו לעולם מי אני באמת. הייתי פה גם אני. סבלתי את חיי. גם אני הייתי מישהו. בסוף גם אני אמות, חסרת כל בעולם. גם הם ימותו. אנשים לא יידעו מי הייתי. זה כל מה שביקשתי.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל noaya אלא אם צויין אחרת