00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

הסיפור של מ. ושלי

 

כמה חודשים אחרי שהכָרתי את מ. הוּזמנוּ להוריו. מעולם לא נפגשנו קודם והייתי די לחוצה. מ. ביקש שאתלבש יפה. לבשתי מכנסי  ג`ינס שחורים  וגופייה לבנה. הוא התעקש על שמלה. לבשתי שמלה אדומה עם פרחים לבנים, השמלה היחידה שלי. מ. אמר שהיא לא מתאימה, ולמה לעזאזל אין לי שמלה שחורה.  אמרתי לו שילבש בעצמו שמלה שחורה, זו השמלה היחידה שיש לי והיא מספיק יפה. הוא ויתר. נסענו בשתיקה זועפת, מתל-אביב לחיפה, בפקקים של ערב החג. לקח לנו יותר משעתיים להגיע לשם. אני זוכרת את הטיפוס בעליות, הכול היה ירוק  ופורח, הים נשקף מכל פינה.  הבתים הלבנים על צלע ההר נראו מהכביש כמו בתים באי יווני.הבית של הוריו של מ. בלט כמו צלקת על הרקע העליז של הלובן הכללי. בית אפור שדמה למצודה, מוקף בגדר אבן גבוהה. כשחנינו מ. הניח את מצחו על ההגה. ידיו רעדו. הוא לא נתן לי לגעת בו.

 האישה שפתחה לנו את הדלת הייתה צנומה, לבשה סינר לבן וחייכה בעצבנות. היא לוותה אותנו לחדר האורחים העצום ונעלמה. הוריו של מ. ישבו שם, ונראו כמו שני פסלים זקופים וחמורי-סבר. הם לטשו לעברי מבט רציני עד אימה. חייכתי במבוכה. מ. החווה בידו לכיוון הכורסא הריקה. התיישבתי בנוקשות. שוחחנו מעט, שיחת נימוסין משונה. אחרי זמן מה שנראה לי אינסופי, מ. סימן בידו לכיוון הדלת. הבנתי שהם רוצים לשוחח איתו ביחידות. שמחתי להימלט מהחדר, שהיה טעון במילים שלא נאמרו  וכעסים ישנים. מצאתי את עצמי משוטטת בין החדרים, שואפת לקרבי את הריח המאובק של ספרים ישנים, טבק ופרחי אלמון.  הבית הזה פשוט נמשך ונמשך, לא היה לו סוף. אז עוד לא היכרתי בתים שיש בהם יותר חדרים מדיירים.  

 כל החדרים היו מכוסים במדפי ספרים, מהרצפה עד לתקרה.  היו שם שני חדרים של ספרות יפה וחדר שלם של ספרי אמנות. הצמחייה גלשה פנימה דרך החלונות העצומים, ובכל חדר היו כורסאות נוחות וכמה שרפרפים, וסולם כדי להגיע לספרים העליונים. והיו המון אוספים. אוסף מקטרות,  אוסף  של פילים, אוסף מסכות והמון פסלים ופסלונים. ניכר שבעלי הבית טיילו הרבה בעולם ושיש להם עין טובה לחפצים בעלי ערך. באחד החדרים הייתה יציאה לגינה. אני זוכרת כמה הייתי מופתעת לגלות את הגן האנגלי הסימטרי הזה, שנראה כמו פאטה מורגנה על רקע הצמחייה הים-תיכונית שמסביב.

 אני הגעתי ממקום אחר לגמרי. 
גדלתי בחדרה בבית של 40 מ"ר, אבל עם חצר ענקית, מחסן כלי עבודה גדול יותר מכל הבית ופרדס משלנו.  הכל צמח פרא. הייתה לנו גינת ירק קטנה וכמה פרות. סבתא שלי גידלה אותי. ביליתי את ימי בפרדס ועם חיות-הבית. המשק הקטן וגן-הירק סיפקו את כל צרכינו. אמא עבדה במפעל במשמרות, בקושי ראיתי אותה. אבא שלי היה איש בית"ר , עם בטן מלאה על שלטון מפא"י. "אין אמונה בבנקים", היה המשפט הקבוע בבית, ולפיכך החסכונות המועטים הוחבאו מתחת לבלטות. ותמיד זה היה "אנחנו והם".

 הבית על הכרמל היה שונה. הוא היה תרבותי. אפילו הגינה נראתה מאולפת. שפע של פריחה מתוכננת עד אחרון הזלזלים. הדשא היה מטופח ונראה כאילו זה עתה כוסח.  מכל מקום בגינה ראו את הים. התיישבתי על כיסא נוח ושלפתי  את הספר שהבאתי מהבית, אני זוכרת שזה היה "האירופאים" של הנרי ג`יימס , והסיפור על האח והאחות האירופאים, החודרים לסביבה לא להם, ומקסימים את קרוביהם האמריקאים שיעשע אותי על רקע הסיטואציה  ההזויה שבה הייתי. ידעתי שאת ההורים של מ. אני כבר לא אקסים.

 השילוב של השמש שהייתה בזוית אידיאלית, ניחוח הורדים, המיזוג של בטחון כלכלי ושפע תרבותי, גרמו לי להאמין לרגע שאני נמצאת בעולם מושלם.  ישבתי שם עד שהשמש שקעה, לא הרגשתי לא רעב ולא צמא. רציתי להישאר שם לנצח. מ. בא לקחת אותי, והרגשתי שהוא קורע אותי באלימות מהמקום הזה שכבר הייתי מאוהבת בו לגמרי. עד היום אני מתגעגעת לריח של הבית ההוא, של  כסף ישן והיסטוריה, הריח של המשפחה של בעלי. בכניסה עמדו הוריו. אמא של מ. ניקרה לי בלחיים, אבא שלו לחץ את ידי לחיצה רפויה. מ. שתק כל הדרך. כשהגענו הביתה, הוא הציע לי נישואין.  

 

שנה אחר-כך, מ. ואני התחתנו, בחצר של סבתא שלי בחדרה. ההורים שלו לא באו לחתונה. לא ראיתי אותם מאז. הם ממשיכים להתקיים בעולם מקביל, כמו שתי רוחות רפאים בלתי מזיקות. מ. נוסע לראות אותם פעמיים בשנה. הוא מעולם  לא הציע לי להצטרף אליו.

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

50 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת