44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

מכתב אל ה`

 

ה` נכבדה,

התחלתי לצפות בריאיון שנתת לערוץ 10 למחרת מתן פסק הדין נגד חיים רמון. בשלב שבו אמרת שבחיים, אבל בחיים לא היית חושבת בכיוון של משהו רומנטי עם כבוד השר (סלחי לי שאינני זוכר את הניסוח המדויק), כבר הייתי כל כך מחומם עלייך, שהייתי חייב להפסיק לצפות. בשלב הזה כבר איחלתי לך את כל הרע שבעולם, לא משום שאני חסיד גדול של חיים רמון, ולא משום שיש לי ביקורת על פסק הדין, אלא משום שזרקת אותי למקום שאני ממש לא אוהב להיות בו: העמדה של הדחוי.

 

הכרתי את המקום הזה כשהייתי בכיתה א`. ישבנו בכיתה בארבעה טורים של שולחנות, שני תלמידים ליד כל שולחן. למורה שלנו היה מנהג: אחת לכמה זמן היא הייתה מסדרת מחדש את מקומות הישיבה. הייתה פעם שיטה כזו, אני לא יודע אם היא נמשכה גם בזמנך. בפעם הראשונה שהצטוויתי לשבת ליד מיכל, לא כל כך שמחתי. הייתי אז בגיל החביון, בנות לא כל כך עניינו אותי, ומיכל אפילו לא הייתה אחת מהבנות שמשחקות עם הבנים: היא הייתה קטנה, עדינה למראה, עור לבן, שיער שחור חלק מסורק ומהודק בסיכה או בקשת, עיניים חומות, קול צפצפני במקצת, שין שורקת. אמא שלי הכירה את אמא שלה, ומדי פעם שאלה אותי עליה, איך היא בכיתה. אבל אחרי שישבתי לידה איזה כמה זמן, גיליתי שכייף לי לשבת על ידה: גיליתי בה צד עליז ומצחיק שלא היכרתי, צד שלא רואים אם לא מתקרבים. כנראה שהיו בינינו יותר מדי צחוקים ופטפוטים, כי בפעם הבאה שהוחלפו מקומות ישיבה, המורה הפרידה בינינו.

 

כל ההקדמה הזו מביאה  אותנו לרגע שעליו רציתי לספר לך: אחרי כמה זמן, לא זוכר כמה, שוב הגיע זמן הערבוב. שוב עמדו כמה מאיתנו עם הילקוטים מול הכיתה, ושוב נצטוויתי ללכת לשבת ליד מיכל. הפעם דווקא שמחתי מאד. מיכל, חברתי הותיקה, איזה כייף הולך להיות. אבל גם הפעם ציפתה לי הפתעה. על פניה הקטנות והעדינות של מיכל הייתה הבעה שבין זעם לתיעוב, נדמה לי שאפילו ראיתי וריד קטן על מיצחה. היא לא רצתה שאשב לידה. היא גם אמרה משהו מרושע, לא זוכר בדיוק מה, אבל אני די בטוח שהמילה "מגעיל" נאמרה שם.

 

בסוף השנה העבירו אותי לכיתה אחרת, ויותר לא הצטלבה דרכי עם זו של מיכל. עוד יש לי את תמונת הסיום של כיתה א`, ואני יכול לראות בעיניים של מבוגר שמיכל באמת הייתה ילדה יפה. אין לי מושג מה גרם לה לשנות את יחסה אלי, ואני גם לא חושב שזה משנה. מה שאני כן יודע, זה שזכרון הדחייה הראשונה עדיין חי ונושם בי, וכל פעם שילדה יפה כמוך מעודדת גבר להתקרב אליה ואחר כך דוחה אותו, זה מפוצץ אותי בכעס ובעלבון. אפילו כשהגבר הוא אקזמפלאר ירוד כמו חיים רמון. את לא אשמה בזה, מיכל לא אשמה בזה, אף אחד לא אשם בזה. ככה זה. 

 

זהו, גברתי, זה כל מה שרציתי להגיד לך. אני מקווה שדבריי אלה אינם עילה לתלונה במשטרה, וגם אם כן, נדמה לי שאין לי יריבים בחלונות הגבוהים שיקפצו על ההזדמנות לתקוע אותי באמצעותם. אז סעי לך לקוסטה ריקה, סעי להודו, תעשי סמים, תנסי סקס אחר, תקרעי את העולם, תעשי מה שבא לך, רק תעופי לי מהעיניים. תעופי לי מהעיניים. את ואני, חברים כבר לא נהיה. 

 

בברכה, ש. פרא

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

97 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת