00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

על אנדרו וויאט, או בשבחי היושן

 מִכָּל יְצִירות הַאָדָם / בּרטולד בּרכט

 

מִכָּל יְצִירות הַאָדָם אֲנִי אוהֵב
אֶת אֵלֶה שְהִשְתַמְשו בּהן.
סִירֵי הַנְחושֶת עִם הַצָלָקות וְהַשּוּלַיִם הַמְשּוטָחִים
סֲכִּינִים וַּמַזְלֵגות שֶיִדיוֹת-הַעֵץ שֶלָהֶם
נִיטַּשְטְשוּ מֵהַרְבֵּה יַדָיִּם: צוּרות כָּאֶלֶה
נִרְאוּ לִי הַאֲצִילות בְּיותֵר. כָּךְ גַּם אַבְנֵי-הַפִּינות מִסָבִיב לְבָּתִים יְשָנִים
שֶנִשְחֲקו מֵהַרְבֵּה רַגְלַיִם, נִלְטְשוּ נָמּוך
וְהִצְמִיחו פַּקְעות-דְשָאִים בֵּינֵיהַן, אֶלֶה
 יְצִירות מְאוּשָּרות.

דְבָרִים שנוצְרו לְשִימּוש הָרַבִּים
ושֻנוּ פְּעָמִים רַבּות, משֲפְּרִים אֶת דְּמוּתָם וְנַעֲשִים יְקָרִים
כִּי הָעָרְכוּ פְּעָמִים רַבּות.
גַם שִבְרֵי פְּסָלִים
שֶיְדֵיהֶם נִקְטְעוּ אֲנִי אוהֵב. גַם הֵם
כְּחַיִים עֲבוּרִי. אָמְנָם הִפִּילּו אותָם, אַךְ גַם נָשְאוּ אותָם.
אָמְנָם נִדְרְסוּ, אַךְ לְעולָם לא עָמְדּו גָבוהַ מִדַי.
בִּנְיָנִים חֲרֵבִים לְמֶחֱצָה
שוּב עוטִים מַרְאֶה שֶל בִּלְתִי-גְמּורִים
מְתוּכְנָנִים בְּהַרְחָבָה: מִידותֵיהֶם הַיָפות
כְּבָר נִיתָּנות לְנִיחוּש: אַךְ עֲדַיִן זְקוּקים הֵם
לַהֲבָנָתֵנוּ. מִצָד אֲחֵר
הֵם כְּבָר שֵרְתּוּ, כְּבָר הִתְגַבְּרו עֲלֵיהֶם.  כָּל זֶה
עושֵׂנִי מְאוּשָר.

 

 

מתוך "גלות המשוררים", הוצאת הקיבוץ המאוחד

 

 

 

צילום של אנדרו וויאט - Wyeth Andrew

 

 

כשאני מתבוננת בעבודה של אנדרו וויאט אני נזכרת בשיר הזה.

נכון שהוא לא מצייר הרבה עצמים, אבל המשפט  "אבני הפינות

מסביב לבתים ישנים שנשחקו מהרבה רגליים",  יכול להוות כותרת

הולמת לרבות מעבודותיו.
הקירות הקלופים האלה, הבתים הישנים, המפתנים השחוקים,

החדרים הריקים שלא מספרים שום סיפור מלבד עצם קיומם.
הוא מצייר את הנופים הכפרי של פנסילבניה ומיין, בעיניים של צייר

שחי את סביבתו בכל שעות היממה. ניכר שהוא מכיר את  הטבע

בכל מצבי הצבירה שלו.

מיין יכולה להיות מקום אכזר בחורף. אכזר ובודד.

 מי שקרא את סיפוריו של  סטיבן קינג יבחין מייד בהשפעת 

הנוף הקודר  הזה על כתיבתו.

אחד המבקרים השווה את אופן הציור של אנדרו וויאט ליצירתו הספרותית של

תומאס הארדי. שניהם מתמקדים ביושן  ובטקסטורה, הוא מצייר

את הדברים החבוטים, הישנים, שהזמן נגס בהם,

שהרוח החליקה אותם.  הוא לא מחפש את הפסיכולוגיה שמאחורי הדברים,

אלא  מצייר את הגלוי לעין.


 

בין השנים 1971-1985 צייר בעיקר את שכנתו הלגה. כשהחל לצייר

אותה היתה בתחילת שנות ה-30 שלה. אפשר לראות בציורים את

ההתבגרות שלה. הלגה הרגישה בטחון מוחלט בחברתו של וויאט,

לעתים קרובות צייר אותה ישנה. כ-240 ציורים שלה, חלקם בעירום,

חלקם בסטודיו וחלקם בטבע.  איש לא ידע שהוא מצייר אותה, גם

לא אשתו. כל גוף העבודות נמכר לאספן אחד. ב-1986 הופתע

בעלה של הלגה לגלות את ציורה של אשתו על כריכת ה"טיימס".


הציור "עולמה של כריסטינה" הפך לסימן ההיכר של וויאט,

אחד הציורים המסתוריים והיפים ביותר איבד מקסמו בגלל ששועתק

למיליוני פוסטרים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

     

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

47 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת