00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

דוהרת במרחבים

איפה הזנב שלי? ולמה בכלל הזיזו לי את הגבינה?

התמלכדתי, זה אומר בניתי לי מלכודת יפה ובתמימות נכנסתי לתוכה. והתמימות הזו גורמת לי עכשו הרבה כאב ראש והרבה כאב לב. וחשבתי, שכבר החלטתי, ומכיון שהחלטתי כל ההתלבטות צריכה להרגע, ואני צריכה להפעיל מה שקוראים הפסיכולוגים "דיסוננס קוגנטיבי" ומה שאני קוראת השלמה.
אבל לא. כי בכל צעד שאני מתקדמת במלכודת, אני מרגישה את הקירות שלה לוחצות עלי יותר ויותר, ואני יותר ויותר מתקשה לנשום, והדמעות יותר ויותר נסחטות ממני.
לא, לא הייתי טפשה כאשר נלכדתי במה שבניתי לעצמי. הייתי מודעת לכל צעד כניסה למלכודת. וידעתי, ידעתי שיבוא היום בו אני ארגיש ככה, שבורה ומיואשת, כי העתיד פתאום השחיר, וכי הדרך שלפני, ממש לא הדרך שלי.
 
אני כל כך טובה בדברים אחרים, וכל כך הרבה הזדמנויות היו לי בפוטנציה, אבל האמת המקומית הייתה כזו, שאני... והמלכודת...
 
אני לכודה במסלול מקצועי שאני מתעבת. שאני בחרתי בו. שהייתה לי הזדמנות שיניתי, ואז כאן, בארץ נוכריה, אני במודע, בעין פקוחה ומוח חושב, בחרתי בו שנית. מסלול הבחינות מתקדם במהירות, ואני כבר רואה את היום שבו אצטרך להרים את העט ולעבוד שוב במרץ במה שאני לא אוהבת.
ואני לא רוצה. לא רוצה להיות שם שוב. ושיחות עם אבא-עכשו ממש לא עוזרות, כי הוא נורא נורא רוצה שאחזור למקצוע ההוא, והוא מנסה להסביר לי שכאן זה לא כמו בישראל, והכל אחרת, וגם המשכורת מדהימה ותאפשר לי לעבור משרה חלקית.
אבל לפני המשכורת עוד תוכניות השתלמות והמתמחות. ואני לא רוצה!! לא רוצה!!
 
ואני יודעת שאני אעשה אותן, כי אני בניתי לעצמי, ואני אגדל בתוך המלכודת.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אמא עכשו אלא אם צויין אחרת