00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אהבת חינם

סיפור - שושנה אדומה, וכוח האהבה

לפניכם הפעם סיפור אהבה מאת מחבר אלמוני, המתאר אהבה שלא תלויה במראה חיצוני, אלא בחיבור אנושי.

"הסימן לאהבה אמיתית הוא השכחה; כאשר אדם שוכח את עצמו, וחושב רק על מי שהוא אוהב."  (ר' נפתלי מרופשיץ)

תהנו!

ינון

שושנה אדומה וכוח האהבה 

ג´ון התמתח במושבו בקרון
הרכבת, עוד לפני שזו הגיעה לתחנה.
הוא יישר את מדיו והחליק אותם בידו, רוצה להיראות במיטבו.
כשהרכבת עצרה, הוא נחפז יחד עם עוד עשרות האנשים שנפלטו לרציף תחנת גרנד סנטרל בניו יורק, כשעיניו תרות סביב אחר בחורה האוחזת בידה שושנה אדומה.
בחורה שאת פניה לא הכיר, אך את לבה ידע בעל פה... 

העניין שלו באותה בחורה החל כשנה וחצי לפני כן, בספריה עירונית
בפלורידה.
ספר שהוריד מאחד המדפים שבה את לבו, הקסימו והסעירו - ולא בגלל המילים המודפסות בו, אלא בגלל המילים והמשפטים שנרשמו בשוליים, בעפרון דק, בין דפיו.
הוא מצא את עצמו שוקע אל בין השורות.
כתב היד הרך והעגול שיקף נפש עדינה ופיוטית, מתחבטת בהרהורים עמוקים, והמילים הצביעו על האישיות המיוחדת של הכותבת.
הוא חיפש בשקיקה בעמוד הראשון האם כתוב שמה של בעלת הספר ואכן, באותו כתב מעוגל ומעוצב היה רשום "מיס הוליס מיינל".
לאחר השקעה של זמן ומאמצים רבים, הצליח ג'ון להתחקות אחר עקבותיה של הוליס.
היא עברה להתגורר בניו יורק.

ג'ון כתב לה מכתב בו הציג את עצמו, והזמין אותה להתכתב עמו.
ימים מספר לאחר מכן קיבל ג´ון צו קריאה לחיל הנחתים, הוא גויס ונשלח לשרת באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה.
במשך השנתיים בהן שירת, היו מכתביה של הוליס כמו צינור חמצן עבורו והוא חי ממכתב למכתב.
כשלא קרא, כתב - וכך, למדו השניים להכיר זה את נפשה של זו לפני ולפנים.
כל מכתב היה כזרע שנפל על קרקע פורייה, ניצנים החלו ללבלב וסיפור אהבה גדול נרקם ביניהם.
ג´ון ביקש מהוליס לשלוח לו תמונה, אך היא סירבה.
היא אמרה לו שאם הם באמת אוהבים אחד את השני, אז המראה החיצוני בכלל לא חשוב.

כשהגיע סוף סוף זמנו לשוב חזרה מאירופה הביתה, הם קבעו את פגישתם הראשונה
: 19:00 בערב, תחנת גרנד סנטרל בניו יורק.
"אתה תכיר אותי לפי השושנה האדומה שאענוד על דש בגדי", כתבה לו הוליס.
והרגע אכן הגיע.
19:00 בערב, ג´ון בתחנה, מסתכל
סביב, מחפש בחורה עם שושנה אדומה על דש בגדה.
בחורה שאת פניה לא הכיר, אך לבה היה כספר הפתוח בפניו, הספר המרתק ביותר שקרא בימי חייו.

מכאן והלאה אתן את רשות
הסיפור לג´ון עצמו:

אישה צעירה באה לעברי.
גזרתה ארוכה אך מעוגלת, שערה הערמוני צנח תלתלים תלתלים על כתפיה.
עיניה היו כחולות כמו פרחים.
שפתיה וסנטרה מזדקרים בנחישות מעודנת, ובחליפתה הירוקה היא נראתה כמו האביב בשיא פריחתו.
התחלתי מתקדם אליה, לא שם לב בכלל שהיא איננה עונדת שושנה אדומה על דש חליפתה.
כשהתקרבתי אליה נדמה היה לי
שהבחנתי בצל צילו של חיוך פרובוקטיבי בזוויות פיה. 
"הולך בכיוון שלי, מלח?" מלמלה
כלפיי.

בדחף כמעט לא בר שליטה נתתי
צעד אחד נוסף לעברה, ואז, באותו רגע בדיוק, ראיתי את הוליס.
היא עמדה בקו ישר מאחורי הבחורה המדהימה.
היא נראתה בערך בשנות הארבעים לחייה, שערה מאפיר ותקוע מתחת לכובע מרופט.
היא הייתה מאוד גדולה, וקרסוליה העבים היו נתונים בתוך נעלי סירה שטוחות עקב וחסרות חן.
הבחורה בחליפה הירוקה התרחקה מהמקום בצעדי ענק.
אני הרגשתי כאילו נחציתי לשניים, כל כך עז היה רצוני ללכת בעקבותיה.
ויחד עם זאת, כל כך עמוקה הייתה ערגתי לנפש בה התאהבתי, לאישה שרוחה ליוותה אותי וחיזקה אותי לאורך כל המלחמה.

והנה שם היא עמדה.
פני הירח החיוורות שלה נראו טובות לב ומבינות, עיניה האפורות היו חמימות והקמטים מסביבן הוסיפו לה נופך נעים.
לא היססתי לשניה אחת!
אצבעותיי לפתו בחוזקה את הספר הכחול הקטן והמשומש שהיה אמור להיות הסימן לפיו היא תכיר אותי.
אולי לא יהיה כאן רומן גדול, חשבתי, אבל תהיה כאן חברות נפלאה, אולי אפילו טובה יותר מסיפור אהבה, חברות שאני אדע להוקיר ולהעריך.
זקפתי את כתפיי, נמתחתי, הצדעתי בפני האישה, והגשתי לה את הספר הכחול, וכל זאת למרות שכמעט נחנקתי מגוש של מרירות ואכזבה שהחליק במורד גרוני.

"אני לוטננט ג´ון בלאנשארד" הצגתי את עצמי רשמית, "ואת בטח העלמה הוליס מיינל. אני כל כך שמח שיכולת לפגוש אותי. האם תרשי לי להזמין אותך לארוחת ערב?"
פניה זרחו בחיוך רחב.
"אין לי מושג מה הולך כאן, חיילצ'יק" היא אמרה בקריצה ממזרית, "אבל הבחורה הצעירה שהייתה כאן לפני כמה דקות, זו עם החליפה הירוקה, ביקשה ממני לענוד את השושנה הזאת על דש בגדי.  היא אמרה שאם במקרה תזמין אותי לארוחת ערב, להגיד לך שהיא מחכה לך במסעדה הגדולה מעבר לכביש. היא אמרה שזה איזה מין סוג של מבחן. תהרוג אותי אם אני מבינה מה קורה כאן."
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ינון פיאמנטה אלא אם צויין אחרת