00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

האם הנודדת של דורותיאה לנג` - הפנים שמאחורי התמונה.

24/01/2007
ברשומה על ג`ון סטיינבק הבאתי את צילומיה של דורותיאה לנג, הממחישים היטב  את תקופת השפל ואת הנהירה מערבה.
 
 
 
 
 
  
 
 
 
 
 תוך כדי  שיטוט ברשת התחלתי לקרוא על הדמות שבצילום המכונה "האם הנודדת" שהפך לסמן תרבותי , ולייצוג  החזותי הבולט ביותר של תקופת השפל .

במרץ  1936דורותיאה לנג` סיימה משימת צילום באיזור לוס-אנג`לס ונהגה צפונה על כביש 101 בדרכה הביתה. בדרך נתקלה בשלט "מחנה קטיף אפונה ". היא הייתה מותשת והחליטה להמשיך בדרכה, אך לאחר 20 דקות עשתה פניית פרסה וחזרה על עקבותיה. לאחר נסיעה בכביש בוצי היא גילתה מחנה שבו כ - 2500 עובדי חווה נודדים. הם  הופנו לשם על ידי מודעות פרסומת בעיתונים שהבטיחו עבודה, ובהגיעם  למקום גילו שהקרה הרסה את היבול.

דורותיאה לנג` נמשכה לאם הרעבה והנואשת כאל מגנט. היא צילמה את המשפחה, ובמשך עשר הדקות הבאות צילמה עוד חמש תמונות, כל פעם יותר מקרוב.
היא שמעה מפי האישה שהיא בת 32 בלבד. היא לא טרחה לשאול לשמה, מאין הגיעה ומה היא עושה במחנה המבודד בניפומו.

האשה וילדיה חזרו לחיי ההישרדות שלהם. לנג חזרה לביתה שבברקלי. אף אחת מהן לא תארה לעצמה שצילום האישה האלמונית יזכה למעמד מיתולוגי.

רק בסוף שנות ה-70 התגלתה האמת על האישה האלמונית , כששלחה מכתב לעיתון המקומי וטענה שנוצלה ע"י לנג`. שמה היה  פלורנס אוונס תומפסון, והיא טענה: "הלואי שלא היתה מצלמת אותי. לא הרווחתי פני מהצילום. הצלמת לא שאלה לשמי. היא הבטיחה שלא תמכור את התמונה. היא אמרה שתשלח לי עותק. מעולם לא עשתה זאת."

לאחר חמש שנים מתה פלורנס וילדיה, המצולמים בתמונות, המשיכו לחשוף את הסיפור.

פלורנס כלל לא היתה פליטה מ"קערת האבק", כפי שכונתה אז אוקלהומה, בעיצומם של סופות האבק שכיסו את אדמת הארץ. אמנם במקור היתה מאוקלהומה, אך היתה אמריקאית ילידה משבט הצ`רוקי, כשלנג צילמה את משפחתה היא חיה עם בעלה בקליפורניה. בגיל 17 נישאה פלורנס לחוואי ממיסיסיפי וילדה לו 3 ילדים. ב-1926 נדדו לקליפורניה ומצאו עבודה חקלאית בעמק סקרמנטו. בהמשך נולדו לה עוד שלושה ילדים ובעלה נפטר. כאלמנה עם שישה ילדים,אחת מהן תינוקת בת חצי שנה, עבדה פלורנס בשדות ביום ובמסעדה בלילות כדי לפרנס את משפחתה. פחדה הגדול היה שהממשלה תיקח ממנה את ילדיה בגלל חוסר יכולתה לדאוג לפרנסתם. שנה לאחר מכן פלורנס ומשפחתה נדדו שוב לעמק סן-חואקין. שם נישאה לגבר וילדה לו בת נוספת. בעלה החדש לא החזיק מעמד בשום עבודה ופרנסת המשפחה נפלה עליה. בשנים שהיתה נשואה לו, הם היו בתנועה מתמדת, נודדים בעקבות הקטיף. נולדו לה עוד שני ילדים ממנו. הם חיו בעוני רב. כשדורותיאה לנג פגשה אותם, הם היו בדרכם מקטיף סלק באיזור אחד לקטיף חסה באיזור אחר, ועקב תקלה במכוניתם נאלצו לעצור בניפומו. הם הופתעו לגלות במחנה קוטפי האפונה כ-3500 איש.

בהערות שכתבה דורותיאה לנג` נכתב "האנשים האלה מכרו את הצמיגים שלהם כדי לקנות אוכל. הם אכלו ירקות קפואים מהשדה ".  בנה של פלורנס,  טען לאחר זמן:  "לא מכרנו את הצמיגים, כי לא היו ברשותנו צמיגים למכירה. אני לא מאמין שהצלמת שיקרה,היא כנראה ערבבה סיפורים שונים. אמא תמיד אמרה שהצלמת לא שאלה לשמה או פרטים אחרים עליה, כך שכל המידע שברשותה נלקח מהילדים הגדולים או מאנשים אחרים במחנה. היא גם הבטיחה לה שהנגטיבים לא יפורסמו, ושהיא עומדת להשתמש בתמונות כדי לעזור לאנשים במחנה.

לנג אכן שלחה את התמונות לגורמים המתאימים בוושינגטון, ואכן היתה להן השפעה מיידית. במהירות גוייס סכום כסף גדול ונשלחה אספקת מזון ותרופות לניפומו. פלורנס ומשפחתה כבר לא היו באיזור.לנג העבירה את התמונות גם לעורך של "חדשות סן-פרנסיסקו". למחרת הצילום כבר התנוסס בכל העיתונים.

באותו זמן פלורנס ומשפחתה כבר עבדו במחנה בעמק פאג`ארו, והבנים הגדולים ש עבדו בחלוקת עיתונים הופתעו לגלות  את תמונת אימם בעתון.

בקטלוג המצורף לתערוכה של דורותיאה לנג` כתבה האוצרת "סביר להניח שחייה של פלורנס תומפסון ניצלו בזכות הצילום הזה".

"עזבנו את ניפומו זמן רב לפני שהמזון הגיע לשם, מספר אחד מבניה. ייתכן שהתמונה הצילה אנשים אחרים, אבל לא את שלנו. החיים שלנו המשיכו להיות קשים הרבה אחרי שהתמונה צולמה. הצילום הטיל כתם על החיים שלנו, אמא שלנו אהבה אותנו, היא אהבה מוסיקה, אהבה לרקוד, אם היה קצת כסף, היא קנתה לנו גלידה. כשהיה מגיע יריד לאיזור, נהגנו ללכת לבלות. לא הכל היה כלכך רע".

כשפלורנס היתה בת 79, חלתה בסרטן. במהלך ניתוח שנערך כדי להקל עליה, לקתה בשבץ. ילדיה רצו לטפל בה בביתם אך היא נזקקה לטיפול סיעודי מסביב לשעון, שלא יכלו לאפשר לעצמם.
הם החליטו להעזר בצילום כדי לבקש עזרה  מהציבור.  להפתעתם נתרמו  כ-35,000$  על ידי אזרחים שהתמונה נגעה לליבם וכך יכלו לכסות את הוצאות האישפוז והטיפול באימם.התרומות הגיעו מכל רחבי ארה"ב בליווי מכתבים מרגשים.                 לראשונה, מספר בנה, הפך הצילום למקור של גאווה עבורנו".

 בגיל 80 מתה פלורנס בביתו של בנה.

 

כל הסיפור מתקשר לי עם קטע הפתיחה של " מלון פרובלמט "   של  דימיטרי ורהלסט המתאר צלם עיתונות המצלם ילד גווע מרעב. הוא משכנע את עצמו שהצילום יועיל להגברת המודעות העולמית,אך מודע לשימוש הציני שהוא עושה במוות של הילד.

וכאן יש כמה שאלות שמטרידות אותי: הראשונה, עד כמה צילום תיעודי אכן משקף את המציאות הקיימת? האם תקופת השפל, או תקופות קשות אחרות בהסטוריה המתועדות בצילום, מיוצגות בסופו של דבר רק על-ידי הטראגי, הנואש והנורא מכל?

ואם כן, עד כמה אמינה העדות הצילומית שיש ברשותנו כצופים בתמונות הללו?

שנית, מהו תפקידו של הצלם התיעודי? האם הוא חש חובה מוסרית לשנות את המציאות על ידי עיסוקו? האם צילום תיעודי יכול להיות אובייקטיבי? האם הוא מהווה כלי שרת ביד מעצמות או שדולות פוליטיות? האם המבט הוא בהכרח קולוניאליסטי? האם הצלם הדוקומנטרי מצלם את הדברים "כפי שהם" או מנסה לייצר אסתטיקה, ללא התחשבות במושא הצילום?

 

שאלות תמימות, אני יודעת.

אשמח לשמוע דעות בנושא, או הפניות לחומר כתוב.

 

*** הסקירה על "מלון פרובלמט" נלקחה ממאגר הביקורות וההמלצות של פורום ספרים וספרות בתפוז. הסקירות הן של siv30 ושל פסיפלורה.

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

9 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת