00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

טווס לבן וצבעי החושך: הצבע בשני ספרים של טוני מוריסון

21/01/2007
לפני זמן מה סיימתי את "שיר השירים אשר לסולומון" של טוני מוריסון, וקטע אחד נתקע לי בראש, כמו תקליט שבור.

"אתם חושבים שהחושך הוא רק צבע אחד, אבל זה לא כך. יש חמישה או שישה מינים של שחור. יש כמו משי, יש כמו צמר. יש סתם ריקים. ויש כמו אצבעות. והוא לא עומד במקום אחד. הוא זז ומתחלף ממין אחד של שחור למין אחר. כשאומרים על משהו שהוא שחור-משחור זה כמו שאומרים על משהו שהוא ירוק. איזה מין ירוק? ירוק כמו הבקבוקים שלי? ירוק כמו חרגול? ירוק כמו מלפפון, כמו חסה, או ירוק כמו השמיים רגע לפני שהם מתפרצים בסערה? ובכן, השחור של הלילה זה אותו הדבר. באותה מידה זאת יכולה להיות קשת-בענן."

 אצל טוני מוריסון יש שימוש חזק בצבע, או בחוסר צבע. כמובן נושא השחורים ולבנים, וחוצמזה, כתיבה חושנית מאד, המפעילה את כל החושים. אפשר לטעום את הצבע אצלה ולהריח אותו.

ב"שיר השירים אשר לסלומון" הלבן מיוצג על-ידי הטווס הלבן המשוטט. טווס לבן . המחשבה על צמד המילים הללו יוצרת תחושת דחייה. הרי צבעי הטווס הם התפרצות כמעט קסומה של יופי. טווס לבן נראה "מחוק", כאילו מישהו מחה ממנו את כל הצבעוניות, כמו חיה שפשטו את עורה.

זה אחד הדימויים החזקים שנתקלתי בהם לאחרונה.

וכמה דוגמאות מ"העין הכי כחולה": זהו ספרה הראשון של טוני מוריסון, ובניגוד ל"שיר השירים אשר לסלומון", עוסק ישירות בדילמה של שחור מול לבן. הסיפור נפתח בקטע מתוך "דיק וג`יין", מקראה ללימוד קריאה לילדים שהיתה נפוצה משנות השלושים והלאה. מין "דנה קמה, דנה נמה", כשמוסד המשפחה הוא הגיבור העיקרי. המשפחה הלבנה, כמובן. "הבית ירוק ולבן, יש לו דלת אדומה". כך נפתח הסיפור.

האידיאליזציה של היופי הלבן, המתבטאת בתרבות הפופולרית, בבובות הלבנות, זהובות השיער וכחולות העיניים, בדמותה של שירלי טמפל, האמהות המתעבות את צבע עורן ומעבירות תחושה זו לבנותיהן.

כשסטנדרט היופי הוא כזה, כשהלבן מתקשר עם ניקיון וטוהר והשחור עם לכלוך וזוהמה, מה הפלא שפקולה נכספת לעיניים הכי כחולות בעולם.
 
 
     
Bruce Davidson, from 100 East
 
ועוד ציטוט בלתי נשכח:

"אהבה, סמיכה וכהה כסירופ `אלגה`, טיפסה והתרווחה לה בחלון הסדוק ההוא. יכולתי להריח אותה – לטעום אותה – מתוקה, עבשה, עם חריפות של ירוק חורפי בבסיסה – בכל מקום בבית ההוא.

היא דבקה, יחד עם לשוני, לזגוגיות המכוסות כפור. היא עטפה את חזי, יחד עם המישחה, וכשנשמט הפלאנל בשנתי שירטטו פיתולי האוויר הברורים והחדים את נוכחותה על גרוני. ובלילה, כשהשיעול שלי היה יבש ומחוספס, חמקו רגליים אל תוך החדר, ידיים שבו וכרכו את הפלאנל, היטיבו את השמיכה, ונחו רגע על מצחי. לכן כשאני חושבת על סתיו אני חושבת על מישהו עם ידיים שאינו רוצה שאמות."

 

הקטע הזה מעלה דמעות בעיני, תיאור האהבה, שיש לה ריח, טעם, וצבע, ואפילו מגע מרפא, המגע הראשוני של האם  המספקת כל צורך גופני, הכאב הכרוך במחלה ובאהבה.

 

אני בטוחה שניתן למצוא עוד דוגמאות רבות. אני זוכרת את הסבתא מ"חמדת", ואת הזדקקותה הנואשת לצבע.

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

18 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת