ימי בינה

את מאמר זה אני מפרסם קצת באיחור מחג החנוכה, אך נראה לי שהדברים הם רלוונטיים לכל ימות השנה. חלק מהדברים שמופיעים כאן כבר כתבתי בעבר במאמרים אחרים, אך כאן הם מקבלים אור בהיר יותר לאור הקישורים השונים שערכתי ביניהם המאחדים אותם אל תוך רעיון אחד.

חג החנוכה הוא החג, שיותר מכל חג אחר, מעורר תמיהה רבה בנוגע לסממניו ומשמעותו. חג זה כמו חג פורים אינו מהתורה, אך בניגוד לפורים חג זה גם אינו מהתנ"ך. למעשה, זהו החג היחיד שאין לו ציון במקרא, ומקורו באירועים שהתרחשו בתקופה הראשונה לאחר חתימת ספרי המקרא. למרות זאת, יש המזהים רמזים שונים לחג זה בתורה, והבולט שבהם הוא בפרשיות המועדים בויקרא כג`. שם נסקרים כל המועדים, כאשר האחרון בהם הוא חג הסוכות, ולאחר מכן בתחילת פרק כד מופיעים הפסוקים הבאים:

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-משֶׁה לֵּאמר: צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: מִחוּץ לְפָרכֶת הָעֵדֻת בְּאהֶל מוֹעֵד יַעֲרךְ אתוֹ אַהֲרן מֵעֶרֶב עַד-בּקֶר לִפְנֵי ה’ תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדרתֵיכֶם: עַל הַמְּנרָה הַטְּהרָה יַעֲרךְ אֶת-הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה’ תָּמִיד: וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת: וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהר לִפְנֵי ה’: וְנָתַתָּ עַל-הַמַּעֲרֶכֶת לְבנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַה’: בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה’ תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי- יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם

אין מנוס מלראות בסמיכות פרשיה זו לפרשיות המועדים כרמז נבואי לחג החנוכה. הופעת עניין חלות השבת שמופיעה בחלק השני של פרשיה זו, אולי בא לסגור את כל פרשיות המועדים שנפתחו במצוות השבת (שם כג, ג). אם כך הדבר, למה נצרכה התורה להזכיר את חג החנוכה רק במרומז? האם זהו חג כמו כל שאר החגים שנצטוינו עליהם? כיצד אפשר לברך "ברוך אתה ה` ... וציוונו להדליק נר של חנוכה" ללא נבואה עם ציווי מפורש לעשות כן?

  מלבד זאת, מה בכלל המקור של הדלקת הנרות בחג הזה? במסכת שבת דף כא` מוזכר נס פך השמן, ושם מוזכרת רק תקנת ההודאה בהלל, שלפי מקור זה נעשתה שנה לאחר הנס, אך לא מוזכר דבר לגבי מקור התקנה להדליק נרות חנוכה. יש חוקרים הטוענים שבאותם ימים נהגו בתקופת כסלו, שהיא החשוכה ביותר בשנה בשל הלילות הארוכים, לקיים את "חג האש" שמקורו בימי שיבת ציון. יש רבנים שטוענים שהמקור לכך מופיע בגמרא שמספרת שכאשר גזרו היוונים שלא לקיים את מצוות ברית המילה, נהגו היהודים לעשות זאת בסתר בבתיהם. ההודעה על הולדת הבן היתה מפורסמת בכך שהיו מדליקים נר בפתח הבית. יתכן שבכל יום עד ליום המילה היה מתווסף נר, ומכאן מקור המנהג. בשורה תחתונה, אף אחד אינו ממש יודע מתי תוקן מנהג זה, אבל מה שברור הוא שככל הנראה מדובר במנהג שהתחיל באופן עממי ובשלב מאוחר יותר קיבל תוקף הלכתי. האם על תופעה מעין זו ניתן לברך "אשר ציוונו"?

  שאלה נוספת היא למה החג הזה מיוחס לניסים. נס פך השמן מופיע רק במקור אחד בגמרא, ועניין זה הודגש כאשר הצד הלאומי-מדיני הפך להיות בלתי-רלוונטי כאשר העם היה בגלות, אך במקור עיקר הדגש היה הנצחון על היוונים. נצחון זה הוא אמנם מפליא, אך נעשה בדרך הטבע. יהודה המקבי היה טקטיקן מזהיר, ודבר זה איפשר את נצחון המעטים על הרבים. אם כך, האם הנס היחידי הקשור לחג זה הוא נס פך השמן?

  למה כל כך חשוב לפרסם את הנס?  בחגים אחרים, כגון פסח, אין כל עניין לפרסם את הנס, אבל בחנוכה דבר זה נראה כעניין העיקרי שעומד מאחורי מצוות הדלקת הנרות, ולכן החנוכיה צריכה להיות בחלון או בפתח הבית.

  לחג הזה נוספו סממנים נוספים כגון: העיסוק במוטיב האור על-שום הדלקת הנרות, בישול מאכלים בשמן על-שום נס פך השמן, המשחק בסביבון (מקורו מימי הביניים), שככל הנראה, מקורו בכך שחיפשו תעסוקה בתקופה זו של השנה שבה החשכה היא מוקדמת, ועוד. האם יש משמעות פנימית יותר לסממנים אלו מעבר להקשר הפשוט הידוע שציינתי?

  נראה לי שהתשובה לכל השאלות שנשאלו כאן מופיע במזמור `מעוז צור` במילים "בני בינה ימי שמונה". הבנה עמוקה של תכונה הבינה ותפקידה בנצחון המקבים על היוונים עשויה לתת תשובה אחד שתחבר יחד את כל השאלות שהוזכרו לעיל.

  הסיפור של חנוכה מופיע בתקופה הראשונה בעם ישראל לאחר שפסקה הנבואה. בימי המקרא כאשר המלכים (מבין אלו ששאפו לעשות את רצון ה`) רצו לצאת למלחמה, הם לא היו עושים זאת מבלי לשאול בנביא או באורים ותומים. בתקופת גזירות אנטיוכוס לא רק שלא היתה נבואה, אלא גם לא היתה הנהגה אמיתית לעם, שכן שההנהגה המקומית שהיתה בידי כהני המקדש, היתה כולה מתייוונת. תופעת ההתייוונות היתה תהליך ארוך שהתחיל זמן רב קודם לכן, מאז תחילת התקופה ההלניסטית, אך הפעם בעקבות הגזירות, ההתייוונות היתה בכפיה, ולא רק שמנעו מיהודים לקיים את דתם, אלא שגם כפו עליהם לעבור עבירות, כגון אכילת חזיר. ניתן אולי לומר שבכל ההיסטוריה של עם ישראל לא היו גזירות אנטי-דתיות כאלו חמורות כנגד היהודים. המצב הפך לבלתי נסבל ורבים נאלצו לברוח ולהסתתר במערות.

  משפחת כהנים ממודיעין הבינה שהגישה הגלותית הפסיבית שבה מחכים שה"פריץ" ימות ואחר-כך יגיעו ימים טובים יותר, לא תעזור במקרה זה, ויש לקחת את האחריות לגורלם לידים שלהם. הם הבינו שבעיות אינן נפתרות מעצמן, וכדי לתקן אותן יש צורך בעשיה. אפשר בעצם לומר שהקשבה למציאות הביאה אותם למסקנה שיש לצאת למלחמה, למרות הסיכויים הקטנים שהיו לכמה אלפי איכרים לנצח עשרות אלפי לוחמים של ממלכת אנטיוכיה. את בחירה זו הם עשו ללא נביאים וללא אורים ותומים.

  את נס המרד הניף מתתיהו כאשר שחט יהודי מתייוון כאשר זבח לאלילים לעיני כל. בעקבות זאת הצבא ההלניסטי דלק אחר המורדים שהתחבאו במערות מדבר יהודה ותקף אותם בשבת. באותם ימים המסורת היתה שאסור להלחם בשבת. היוונים ידעו זאת היטב ובפעמים רבות כאשר תקפו את היהודים עשו זאת בשבת, ובאמצעות כך טווחו בהם. מתתיהו ואנשיו הבינו שיש כאן בעיה במסורת. הם שינו את ההלכה וקבעו שמותר להלחם בשבת במקרה של הגנה עצמית. החידוש הגדול בתקנה זו היתה שהם ביטלו את המונופול של המסורת כמקור היחידי שיכול להצביע על רצון ה`, והבינו שניתן לזהות רצון זה גם בתוך המציאות. לאחר תקנה זו חלה תפנית במרד והיהודים החלו לנצח.

  הנצחונות של יהודה המקבי היו מפליאים לא רק בשל העובדה שהיו אלו נצחונות של מעטים מול רבים, אלא גם בשל התבונה העצומה שהיתה לאיש זה, שבאה לידי ביטוי בטקטיקה המלחמתית שלו.

  לאחר טיהור המקדש, ניפוץ המזבח הישן וחנוכת המזבח החדש, התעוררה השאלה מה יש לעשות עם אבני המזבח הישן. בסופו של דבר הוחלט להשאירם בקרן פינה בחצרות המקדש, ולהמתין לנביא שיבוא ויורה מה יש לעשות בהם. החלטה זו מלמדת על כך שהתפיסה שיש צורך בנבואה כדי לפסוק הלכות במקרים ייחודיים שאינם מוכרים קודם לכן, עדיין היתה רווחת בעם.

  מכל מקום, מידת הבינה שהתגלתה במלוא הדרה בהחלטה לצאת אל המרד, להבין שיש להלחם בשבת ובטקטיקה שבה יש להלחם, היא גם זו שהובילה את העם לאחר האירועים הללו לגבש לעצמו את מנהגי החג, ובייחוד את מנהג הדלקת הנרות.

  זוהי למעשה תקופה שמסמלת עידן חדש בהנהגה האלהית, שבה הבינה החלה להחליף את הנבואה הישנה. הבינה אינה מידה שכלית גרידא, אלא מידה נבואית מסוג חדש (כפי שאראה בהמשך). יש להזהר ולא לערבב בין מידות שכליות אנליטיות לבין הבינה המייצגת דרגה כלשהי של הנבואה. כמו כן, במילה יש בו מעין היפוך אותיות למילה ניבה, הקשורה לנבואה.

  אילו היינו מתבוננים בדבר באותה עת ומבינים את מלוא המשמעות של ההנהגה החדשה, לעניות דעתי, היינו חוסכים מעצמנו הרבה עיוותים בדרך שהיהדות הלכה והתפתחה מאז. שימוש בבינה לא אומר שאנחנו הם אלו שקובעים את ההלכה הנכונה, אלא שעלינו מוטלת המשימה לזהות אותה. הזיהוי נעשה מתוך חיבור עמוק לעקרון שעומד מאחוריה, שאותו אנו צריכים להבין מתוך התבוננות נכונה.

  יש דורשים את המילה חנוכה מלשון חינוך. מטרת החינוך היא להקנות לתלמיד ערכים כדי שיוכל לפעול על-פיהם ביום שיגדל ויהיה עצמאי. החינוך הטוב ביותר הוא כשהמורה מצליח לגרום לתלמיד להבין מתוך עצמו את הערכים הנכונים, ובאמצעות כך התלמיד מגיע לזהות מירבית עם אותם ערכים ויכול לפעול על-פיהם באופן עצמאי. זאת בניגוד לחינוך שאומר לתלמיד מה עליו לעשות, ועיקר עבודתו של התלמיד היא באימון מידת הצייתנות שבו. במצב זה, כאשר התלמיד מגיע לשלב שעליו להיות עצמאי, הוא אינו יודע כיצד לפעול במצבים המשתנים של התרבות והמציאות, כאשר הם שונים ממה שהורגל בזמן חינוכו.

  כך גם באשר לנבואה. ראינו כיצד עם שלם שנכח במעמד הר-סיני, ושמע קול אלהים חיים שהורה לו שלא לעשות פסל ומסכה, בסופו של דבר נפל בחטא עגל הזהב. לא מדובר פה בחוסר צייתנות לדבר האלהים, אלא בחוסר הבנה. העדרותו של הנביא בקרבם, משה, למשך 40 יום השאירה וואקום אדיר, ולכן באמצעות פלפולים שונים ניתן היה לשכנע אותם שהתגלמות ה` אלהי ישראל היא בעגל זהב, והדבר אינו סותר את הדברים ששמעו בעשרת הדיברות. לכן, גישה טכנית שרואה בתורה כאוסף של הלכות שכל מה שמוטל עלינו הוא רק לקיים אותן, לא תצליח לקבוע הלכות מתאימות למציאות ותרבות השונה באופן מהותי מזו של תקופת המקרא. זאת לעומת, הגישה המתבוננת בטקסט ומנסה לזהות את רוח הדברים ואת העקרונות העומדים בשרש הדוגמאות המוצגות בתורה, היא זו שתדע כיצד להתמודד במצבים המשתנים.

  במילה חנוכה יש לנו את אותיות ה`חן`. עניין החן מופיע מספר פעמים בחנוכה. הוא מופיע שלוש פעמים אצל יוסף בפרשות השבוע שקוראים בחג זה, ומופיע גם בהפטרה של שבת חנוכה `אבן הראשה תשועות חן חן לה`. החן קשור מאד למידת הבינה. בקבלה ספירת הבינה היא הספירה השמינית (מלמטה למעלה), וכך גם הח` שמייצגת את המספר שמונה, המספר של החג. כמו כן, הנ` מייצגת את שער האמונה שמגיע לאחר ארבעים ותשעה שערי הבינה. ההתבוננות מביאה לאמונה, ומצד שני האמונה מסדרת גם את הבינה (ראשית חכמה יראת ה`). המילים - חניה, הנחה והנחיה - קשורות זו לזו ברמה הפנימית. מי שיודע מתי לנוח, אך לא מתוך בטלה, אלא באופן אקטיבי (כמו ביום השבת), שבו הוא עוצר את שצף החיים הסוערים, עומד בצד הדרך ומתבונן בה (משיג את הבינה), יזכה לראות את הנהגת ה` בתוך המציאות, ומתוך כך ידע לבחון את דרכו שוב ולתקן את היעד והאופן שבו הוא הולך.

  המושג למצוא חן בעיני מישהו, אם קוראים אותו כפשוטו, מביא לתמיהה רבה. כשיוסף מוצא חן בעיני יעקב, משהו ביוסף מגלה את החן בעיניים של יעקב. החן מייצג נקודה פנימית שהיא מעבר לכל הפרטים, ואולי אף מאחדת אותם - זוהי נקודת החן. החן אינו היופי החיצוני שתלוי בנתונים אלו ואחרים, אלא משהו פנימי הקשור בנפשו של האדם. גם טקסט מסויים יכול למצוא חן, והדבר קורה כאשר הקורא מתנתק מהקריאה הטכנית של המילים והאותיות, ומזהה את הכוונה של המחבר. כוונה לא ניתן למדוד באופן כמותי, מפני שמדובר בעניין רוחני שאינו ניתן לפירוק לגורמים. זהו אגב, גם סוד התפילה שעושה שימוש בטקסט מוכן. זהו גם סוד החיבור בין דברים, מפני שברגע שמזהים את נקודת החן, אז מזהים נקודה אחת, ונקודה זו היא אותה נקודת חן שמתגלה גם במקומות אחרים, והן כולן אחת. זוהי הסיבה שאבן הראשה של הקשת נקראת פעמים חן. אבן זו מבטאת את בינתו של האדם שבאה לידי ביטוי בזיהוי סגולתה של נקודת המרכז. למצוא חן בעיני מישהו פירושו לגלות את הנקודה האלהית שבי ,שמן הסתם היא גם מאירה את עיני המתבונן בי, שדרכם מתגלה האלהי שבו. העינים הן השער לנשמת האדם.

  בני הבינה חנו בכה` רגע אחד לפני שהגיעו לכו` שהוא מניין שם הוויה, ובחניה זו התבוננו היטב וגילו את החן בחושך העצום שבו היו נתונים באותן ימים. אותה מציאת החן היא זו שמביאה לתובנה. התובנה שלעיתים אף נקרית הארה, היא תופעה שבה אנו מקבלים תשובה שעונה, לא רק לשאלה ששאלנו, אלא גם לשאלות אחרות שלא חשבנו שקשורות לשאלה שהיתה במוקד. הדבר יכול להיות משול לחתיכה בפאזל שלמרות שחיפשנו התאמה רק בצד אחד שלה, עצם העובדה שההתאמה מופיעה גם בדפנות האחרים, וגם תמונת הפאזל שפתאום נגלית לעינינו הינה מקיפה יותר, היא האינדיקציה לכך שמדובר בתשובה אמיתית. אמנם לא כל האמת נגלית לעינינו, אך עצם העובדה שקיבלנו תמונה רחבה יותר, מעידה על כך שהתקרבנו לאמת. זוהי התובנה והארה של מידת הבינה, וזהו האור הגנוז של חנוכה. האיחוד בין הפרטים הוא זה שיוצר את האור. אחד מאפיוני הגלות הוא הפירוד והתפרקות לפרטים של העם, ולכן נקודת חן שיוצרת איחוד היא אור גדול.

  ההתייוונות באה מאותו שורש של ההתנוונות הגלותית. שניהם נתנו חשיבות רבה לחיצוניות, ובייחוד לשכל החיצוני. ליוסף היה גם יופי חיצוני וגם חן פנימי, ומי שהתמקד ביופיו החיצוני ללא חינו הפנימי, התנכל לו, ואילו יוסף ידע כל הזמן לבחון את הדברים על-פי הנקודה הפנימית. פרשת מקץ והקצתו של פרעה מהחלום, מבטאים מצב בו האדם מתעורר מתרדמת תודעתו ומגיע להארה רוחנית שבה הוא מבין שלכל פרטי האירועים בחיים אין משמעות אם רק מסתכלים עליהם באופן חיצוני. אין כל משמעות בלנסות להבין חלום כפשוטו, ללא ההבנה שלכל הפרטים בו יש משמעות סמלית. כך אף במציאות; יש להבין שגם היא מעין חלום, וכדי לזהות בתוכה משמעות יש להתבונן פנימה, אל המסר שמסתתר בין כל האירועים. יש לקרוא את הטקסט בין השורות, ואז ניתן להבחין בתבניות הנסתרות שבו, לזהות את החן ולהגיע לבינה. כי אחרי ככלות הכל "חלום פרעה אחד הוא" ו"את אשר האלהים עשה הגיד לפרעה".

  גם נח מצא חן בעיני ה`, והוא עשה זאת מפני שידע לנוח בזמן שכל הדור שלו רק נע קדימה ללא הפסקה. ישנם רמזים רבים בסוף פרשת בראשית הקושרים את חטאם של דור המבול למספר 7 ולעניין המנוחה. את העולם החדש לאחר המבול מייצגת היונה שיודעת לעוף עם חוש כיוון. היא זו שגילתה את ענף עץ הזית, שהינו מין הצומח הראשון שנזכר במקרא. עץ הזית הוא אחד מהסממנים המרכזיים בחג החנוכה, ומופיעה גם בהפטרה שקוראים בשבת חנוכה מספר זכריה. עץ הזית נותן את פריו בכל שנה שניה. כלומר, שנה אחת הוא נח ושנה שניה הוא מוציא פרי. הזית מייצג עץ פרי שפריו דורש עיבוד נוסף מצד האדם, כדי שיהיה ראוי למאכל. משמעות הדבר היא שהטבע אינו מושלם ודורש את ההתערבות האדם שיערוך בו תיקונים (זו גם משמעות ברית המילה שנעשית ביום השמיני). בניגוד לחיטה, העיבוד של הזית אינו משנה את מהותו, זהו עיבוד שנעשה בצורה הרמונית יותר עם הטבע.

  כך גם עשיית האדם בעולם דורשת לקיחת אחריות במקום המתנה פסיבית שהדברים יסתדרו מאליהם. המתנה זו מאפיינת את הגלות שבה האחריות לתיקון המצב מוטלת על האלהים. המתנה זו גם מאפיינת דתות פגניות שהטבע עומד במרכזן. זוהי תכונה של חוסר עשייה. לעומת זאת,  העשיה הבלתי פוסקת שאינה יודעת להרפות, נובעת מתפיסה ששמה את האדם במרכז העולם. זה היה החידוש העיקרי של תרבות יוון, והיא זו המשחיתה את הטבע של העולם ובסופו של דבר גם את הטבע האנושי. הזית מייצג את דרך האמצע בין שתי תכונות אלו.

  מן הזית אנו מפיקים את השמן שמביא למאור. המילה שמונה שרשה ב-ש.מ.נ. גם הכהן הגדול והמשיח משוחים בשמן. היפוך האותיות של שמן הוא נ.ש.מ. השורש של נשמה ונשימה. נשאלת השאלה מהי התכונה שעושה נוזל זה בעל חשיבות רבה כל כך. אולי זה משום שכדי להפיק שמן דרוש כח עוצמתי רב שהאדם מסוגל לייצרו רק באמצעות הבינה. בין אם זו טכנולוגיית בית הבד הקדום או טכנולוגיית קידוחי הנפט של ימינו (נפט הוא גם סוג של שמן). גם השימוש בנוזל זה יכול להפוך לעוצמתי ביותר כאשר הוא נעשה בבינה יתרה. כך ניתן להפיק מאור לזמן רב, וכך גם באמצעותו ניתן להפעיל מנועים וליצור חשמל.

  כאשר אנו מדליקים את נרות החנוכה באמצעות השמן ומניחים אותם בחלון או בפתח הבית, אנו למעשה מביאים לפרסום החן בעולם. בתקופה החשוכה ביותר בשנה אנו מוציאים מתוך המקום הפנימי שלנו אור חינני שהולך וגדל, ומאפשרים לעולם החיצוני לנו להתבונן בו. התבוננות זו מוציאה את החן מעיני המתבונן וכך מתגלה אור זה גם בעולם החיצוני. למצוא חן בעיני מישהו זה גילוי פנימיות דו-סיטרית.

  בהדלקת הנר אנו מקרבים את האש של נר אחד לשני באמצעות השמש. השמש הוא מעין חונך שמעביר את מה שיש בו אל הנר החניך. הוא עושה זאת מתוך מגע עם החניך, ואז עוזב אותו בשלב שהאש כבר בוערת באופן עצמאי. לשמש עצמו יש חשיבות פחותה מזו של הנרות שקיבלו ממנו את האש. המדרש מספר שבבית המקדש לאבוקה של הכהן הגדול לא היתה צורך לגעת בנרות המנורה, ואלו נדלקו כבר כשזה היה בקרבתן. כך גם דרך החינוך שהזכרתי קודם לכן, וכך גם ההנהגה החינוכית של ה` בימי החושך הגדול של הגדלות. בתחילת דרכנו ה` העביר לנו את דרכיו מתוך קרבה יתרה, והדבר היה בולט ביותר בזמן יציאת מצרים, שבעניין זה היא ההיפך מגאולת חנוכה. החל מזמן חנוכה, היה עלינו להתחיל לזהות את דרכיו באופן עצמאי יותר.

  עדיין נשאלת השאלה כיצד אפשר להתייחס למידת הבינה העצמאית הזו כאל דרגה כלשהי של נבואה. אם נתבונן היטב בדרך שבה אנו מגיעים, למשל, לפתרון של חידה מסויימת, וננסה להתחקות אחר כל שלב מחשבתי שעשינו בדרך לתשובה, תמיד נזהה קפיצות דרך בלתי מוסברות. כמו כן, כדי להבין כיצד הבינה יכולה להפוך להיות נבואה יש לעיין בפרשת בהעלותך ששם ניתן להבחין בשני סוגי נבואה -  נבואה שבחסד ונבואה בזכות. משה מכנס סביב אהל מועד 70 איש מזקני העם ומאציל עליהם מרוח ה` והם מתנבאים לפי מידת הצורך. שני אנשים, אלדד ומידד, אינם מגיעים לכינוס ונשארים במחנה, ורוח ה` נחה עליהם. במילים אחרות, באותו זמן שבו משה האציל מרוחו ל-70 הזקנים, שני אנשים זכו לנבואה ללא קשר ישיר לפעולה זו. הם קיבלו נבואה בזכות ולא בחסד. יהושע לא אהב את הנבואה העצמית של אלדד ומידד ורצה לכלוא אותם, אך משה במשפט אחד אומר לו את כל עניינה של התורה "מי יתן כל עם ה` נביאים כי יתן ה` את רוחו עליהם". הדבר גם לכאורה עומד בסתירה למאמר ה` בסיפור מעמד הר סיני שבספר דברים, כאשר העם הרגיש שהוא אינו מסוגל להמשיך לשמוע את קול ה`, וביקש ממשה שהוא זה שיעביר לו את משפטי ה`. תגובת ה` היתה "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם עד עלם". אז האם רצוי שנשאף לשמוע מה` באופן ישיר את רצונו, או שנשאף להבין לבד את רצונו באמצעות הכוונה מנביא? נראה שאפשר ליישב עקרונות מנוגדים אלו על-ידי כך שננסה להבין מה היא בעצם תכלית האדם.

  האם כל תכליתו היא לעשות את רצון ה`? למלא אחר הוראותיו?  אולי יש תכלית גבוהה יותר? אולי צריך להגיע לזהות עם ה` - לזהות עם האחד? היתה מחלוקת מהותית  בין הגר"א לבין הבעל שם-טוב לגבי השאלה האם הבורא נבדל מן הבריאה, או שהאלהים מצוי גם בבריאה עצמה, ולמעשה כולנו חלק מאותו אחד, חלק מהאלהים. התפיסה השניה מייצגת גם את התפיסה הבודהיסטית ורוב התפיסות הרוחניות של העידן החדש, שהעולם כיום הולך ומאמץ אותן. בעניין זה לדעתי הבעל שם-טוב צדק, וזה גם מתחבר היטב לעניינו. כאשר אדם מצליח מתוך עצמו להגיע לזהות עם דרך האלהים, אז הוא למעשה גם מגיע לזהות עם האלהים, ולכן הוא זוכה לנבואה בזכות. תהליך זה מסתיים כאשר מגיעים לאחדות מוחלטת של הבריאה עם האלהים, ואז באמת ניתן לומר ש"אין עוד מלבדו". לעומת זאת, כאשר אדם שם את כל יהבו על ה` שינחה אותו ויראה לו את דרכיו, תוך התעלמות מוחלטת מקולו הפנימי שכבר מכוון אותו במידת מה אל המעשים הנכונים, אז הנבואה שיוכל לזכות לה תהיה לכל היותר נבואת חסד. מעמד הר סיני היה נבואת חסד, ונבואת אלדד ומידד היתה נבואת זכות. המשותף לשמות שני נביאים אלו הוא ה`דד`. דד זה שד, ושד מייצג שפע וחסד. אותו חסד שהתינוקת תלויה בו בתחילת חייה, הופך להיות חסד ושפע שהאם הבוגרת כבר אינה תלויה בו מפני שהוא טבוע בה, והיא כבר יכולה בעצמה להעניק אותו. לכן החזון הוא אכן "מי יתן כל עם ה` נביאים" - אבל נביאים שבזכות.

  לסיכום, חנוכה הוא מצד אחד חג של לקיחת אחריות -  חג של עשיה, אבל עשיה מתוך התבוננות, מתוך הקשבה לתובנות הבאות בהנחיה אלהית. לא מחכים שהבעיות יפתרו מאליהן, אלא עושים פעולות כדי שהן יפתרו. אני בכוונה כותב "שהן יפתרו" ולא "פותרים אותן" מפני שבסופו של דבר הפתרון הוא מה`. החלק שלנו בפתרון הוא התבוננות בפרטי הבעיה ובהקשרים שלה, וזאת במקום חיפוש ישיר של הפתרון. ההתבוננות בדרך כלל עוסקת בתחום הערכי, וזהו מקור הבינה. זאת לעומת, הפתרון המעשי שבסופו של דבר בא לידי ביטוי באופן שכלי. אך כדי להגיע למידה של "שכל טוב ולב חכם" צריך קודם להשיג את הבינה. 

  צריך לדעת להסתפק גם בפתרונות חלקים שאינם מיישבים את כל הסוגיות ברגע אחד. העשיה היא זו שתחשוף את הפתרונות הבאים. לא עושים מה שרוצים, אלא מנסים לזהות את צו השעה, ועושים את מה שאפשר לעשות ברגע הנתון. לא חיים בעבר וגם לא חיים בעתיד, אלא לומדים להעריך את גודל השעה, בכך שמבינים שבכל נקודה בזמן יש המעשה הנכון עבורה ואת האפשרות להניח לבנה נוספת בבניין הגדול, וזאת גם כשנראה שאין חומרים.

  חנוכה הוא ההיפך מפסח. שם באמת היו ניסים גלויים, ושם ההנהגה היתה "ה` ילחם לכם" ואתם תחרישון, ואילו בחנוכה אנחנו נלחמים וה` כביכול מחריש, אבל בחרש זה - בחושך הגדול של הגלות, יש עדיין פך שמן קטן ונר דולק, יש קול דממה דקה שאם נקשיב לה על-ידי התבוננות, נגיעה לתבונה. תבונה זו היא ההארה שמאירה את דרכנו בעשיה הגדולה. ההארה זו האירה לעם ישראל בחושך הגדול שהוטל עליהם בזמן גזירות היוונים, והיא זו שגרמה להתעוררות מלמטה שהושגחה כל העת מלמעלה - ממש כמו הסביבון. ההשגחה הגדולה שלה אנו קוראים נס היתה בכך שה` נתן בינה למתתיהו שבאמצעותה ידע שרצון ה` הוא לצאת למרד. באמצעות בינה זו בנו, יהודה המקבי, ידע להיות טקטיקן גדול ולהוביל לנצחון המעטים על רבים.

  הבינה שמחליפה את הנבואה אין פירושה שהיא מבטלת את מידת הביטול וההכנעה של האדם מול צו האלהים, אלא פירושו שהיא משדרגת אותו. ישנה נבואה שבחסד שהיא הנבואה השכיחה במקרא, ואותה אנו מקבלים כאשר איננו בשלים להבין את הדברים לבד. לעומת זאת, יש נבואה שבזכות, שבאה מתוך קרבה רבה יותר אל ה`, השואפת להזדהות ולאחדות עמו. הזדהות זו מביאה את האדם להכיר בדרכי ה` כבר מתוך עצמו, ולכן זוהי נבואה שבזכות. נבואה זו היא נבואה שמצליחה לשמוע את הקול התמידי שמדבר עמנו ולא רק את הקול הפתאומי שבה בפרץ כתוצאה מהחסד. זוהי הדרגה שמשה הגיעה אליה ואותה קראנו בשבת "וּבְבא משֶׁה אֶל-אהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו".