00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

רולפי

יום שישי הקסום

יש לו ליום שישי איכויות משלו שעושות אותו ליום האהוב עלי ביותר. יש לאנשים יותר זמן ביום שישי והם יותר נינוחים וזה עושה את ההבדל. אברי לי ציטט לי פעם פתגם ערבי שאומר "איזהו עשיר – זה שיש לו זמן" (או כפי שש"י עגנון היה אומר "שעיתותיו בידו").

"אני אוהב את הביטוי הזה  `עיתותיו בידו` " אמר לי אברי בעיניים בורקות. או כמו שאומרים אצלנו "יש לו את כל הזמן שבעולם". אצל שדרני הכדורגל השחקן שעומד מול השער ומפספס מעלה את חמתם והם אומרים "היה לו כל הזמן שבעולם" ומתכוונים בקושי לחצי שנייה. ככה זה בעולם שלנו – הכל מהיר, דחוף ומיידי. האמריקאים אומרים "זמן הוא כסף" אבל הם לא מתכוונים שמי שיש לו זמן הוא עשיר, הם רק אומרים שמי שיש לו זמן יכול להפוך אותו לכסף. ומי שיש לו כסף – האם הוא יכול להפוך אותו לזמן, ממש לא. מי שיש לו כסף הוא עסוק. לא לחינם המילה עסקים באה מעסוק והמילה business באה מ-busy.

"מי שיש לו זמן הוא אשיר" המציא לו אברי אמרה משלו וחייך אלי בפשטות באותו יום שישי שבו הוא ישב על המדרגות בשעת אחרי צהריים מוקדמת ופלה גרעינים מדלעת ישנה כדי לקלות אותם.

הבוקר של יום שישי שייך ליותקה. הוא קם בשש ובשש וחצי אנחנו יוצאים לטיול הקבוע שלנו. הכל קבוע שם, שעת היציאה, המסלול, נקודות המנוחה והשתיקות. אנחנו הולכים ושותקים. לעיתים רחוקות יותקה מספר לי סיפורים כמו אלה שהבאתי בעבר. בדרך כלל הוא שותק, מנסה להחזיר את הזמן לאחור, במחשבתו לפחות. עכשיו בימי החורף השמשיים האלה, השמש נעימה כל כך, העצים זוהרים באורה, רימונים אחרונים עוד תלויים על העצים והכל שלווה מפוייסת. לי אין כל כך סבלנות לקצב האיטי של יותקה. אני רצה לפה ולשם, מרחרחת, מבהילה ציפורים ומנסה לתפוס את הזנב שלי. רק כשיותקה מתיישב אני מצטרפת אליו. לפעמים הוא פותח רימון ובידיו הגרומות הוא שובר אותו לחתיכות קטנות ואחר כך מוצץ את הגרעינים מתוך הקליפה. רוח של שובבות נוחתת עליו ולא אכפת לו להכתים את בגדיו. "ממילא יש לי יותר מדי בגדים" הוא אומר לי. אנחנו חוזרים כדי לשתות את הקפה השני של הבוקר. יותקה פותח את הרדיו חזק לשמוע שירים עבריים. אחר כך הוא מעביר לקול המוסיקה לשמוע מוסיקה קלסית ואז אני אומרת לו שלום והולכת לזורבה. בדרך כלל בשעה זו זורבה מנקה את החדר שלו ולפעמים אפילו שוטף אותו ממש. זורבה לא כל כך מסתדר לי עם דלי ומגב אבל נראה לי שהוא מאד נהנה. כשהוא גומר, הוא לוקח מספר בקבוקי יין ריקים למילוי ביקב הבוטיק הסמוך. שם הוא גם אוכל ארוחת בוקר כל יום שישי. עם הארוחה הוא גומר גם שתי כוסות יין ואז הוא מתחיל לשפוע חוכמת חיים בסיסית. זאת לדעת – אצל זורבה הכל בסיסי. חסרה לו השכבה המעודנת יותר, השיק, אצלו הכל גס קצת ואולי שחור לבן. לפעמים הוא דומה לים ששפכו עליו שכבת שמן עבה והחליקו את גליו. יש כאלה שאוהבות אותו דוקא ככה. נמאס להן מהרוחניים והרגישים שעסוקים ב-ustalk ובניתוחים פסיכולוגיים.

זורבה לא חושב כך על עצמו, אבל זה ברור שהוא כזה. עכשיו הוא אוכל ביצה עיין והחלמון נוזל לו על הסנטר. אני רוצה שינגב כבר כי זה עושה לי צמרמורת אבל הוא מסתכל עלי ונראה לי שעוד רגע הוא יפליץ ברעם ועדיין ירשה לחלמון הצהוב לרדת עד לצואר. פתאום הוא לוקח נייר ומנגב – מה קרה לך זורבה אני חושבת בתוכי ומוסיפה מיד `תודה לאל – היית פשוט מגעיל`.

"תן לי משהו אמיתי זורבה" אני מפצירה בו ויודעת שאחרי שתי כוסות יין הוא ודאי מסוגל.

"אין כמו ביצה עיין עם חלה טרייה ושתי כוסות יין" הוא אומר ומוציא גרפס אדיר.

"אתה מגעיל מגעיל" אני אומרת לו וממש בא לי ללכת.

"גם לחרבן זה תענוג עצום" הוא מוסיף, אולי בכוונה להרגיז אותי.

אחר כך אני חושבת על זה שגם אני אוהבת מאד לחרבן ולהתפנות מהפסולת. ואז אני חושבת שאולי ככה גם זורבה מתפנה לו מקצת זבל שאסף ואולי הוא סתם מגעיל כזה בבסיסו.

"תן לי משהו אמיתי" אני מתחננת שוב וזורבה אומר "נתתי לך מה את רוצה".

אחר כך הוא ממשיך לאכול ופתאום הוא פולט: "מאז שהאדם אכל מעץ  הדעת הוא יודע יותר מדי וחושב יותר מדי ומנתח יותר מדי". אם את רוצה משהו אמיתי אל תשאלי בני אדם, תשאלי את החברים הכלבים שלך.

"אתה הדבר הקרוב ביותר לכלב ממה שאני מכירה" אני מתחנפת אליו.

זורבה מיישיר אלי את עיניו ונאנח – "קרוב אבל לא מספיק" הוא אומר. אחר הוא מוסיף – "דבר אחד טוב אני יכול להגיד על עצמי, וזה שאני לא תקוע, אני יודע לזרום עם מה שיש".

את שעות הצהריים המאוחרות אני מבלה אצל אבי במזנון שבתחנה. ישנה שם המולה נעימה של לפני שבת

ומפעם לפעם נכנס אחד מצוות הבטלנים לשתות וודקה במיץ אשכוליות עם אבי. צוות הבטלנים הוא סיפור בפני עצמו, את השם הזה הם נתנו לעצמם. יום שישי בצהריים הוא נקודת הסינכרון שלהם. בבודדים ובזוגות הם באים, מוזגים, מערבבים, שותים לאט לאט ומחליפים דעות מענייני דיומא.

כשאבי רוצה כבר לסגור אני חוזרת לאט לאט לקיבוץ וגל של אושר מציף אותי. הכל כל כך פשוט וקל. זה יום שישי בקיסמו שעושה את הכל פשוט וקל. השבת שבאה אחריו הרבה יותר שקטה וכבדה ממנו, טעונה קדושה ומסורת ורצינות וקצת משעממת לטעמי. ביום שישי אני אף פעם לא משתעממת. את השעות הקצרות שנותרו עד לחשיכה אני מבלה על הערסל של נמרוד, מנדנדת את עצמי לאט לאט בעזרת החבל המעוגן לעץ הסמוך עד שאני נרדמת קצת ומתעוררת כשכבר כמעט חושך. זה בדיוק הזמן לקפה אחה"צ של ליאת עם עוגת הגבינה המסורתית. רגעים של קסם, שקיעה ושיחה בטלה לכאורה שאנחנו מנהלות בינינו יותר ברמזים מאשר בתוכן גלוי. עוגת הגבינה נמסה לי בפה ואני חושבת שבכל זאת טוב שיש בני אדם ולו רק כדי שמישהו יאפה עוגת גבינה כזו.

בשעה שש מתאספות על הדשא שלוש זמרות מהמקהלה של ליאת ושרות שירים לשבת הנכנסת. שירים יפים שממלאים אותי בגעגועים למשהו רחוק. לפעמים באים אנשים להקשיב ולשיר איתן והרבה פעמים הן שרות עם עצמן וטוב להן. בשש וחצי הן מפסיקות לטובת פרשת השבוע. ידידה ה"רב" (היא אומרת ש"רבנית" זה אישה של הרב והיא רב של ממש בתנועה הרפורמית. מעניין איך קוראים לבעלה – אולי צריך לקרוא לו "הרבנית".) מדברת על פרשת השבוע. יש לה אפילו גליונות ישנים וצהובים של פרופ. נחמה לייבוביץ שהייתה הכוהנת הגדולה של פרשת השבוע. הקהל מסביב הולך וגדל. כולם ישובים על הדשא במעגל וידידה ממשיכה. בעיניים מבריקות ותנועות ידיים נמרצות היא שואלת, מתרצת, מסבירה, מקריאה מובאות ממקומות שונים וסך הכל מנסה להסביר כמה הכל שם טוב ויפה וחכם ושגם שם בתנ"ך היו לאנשים בדיוק אותם רגשות ומניפולציות שקיימים עד היום. כשידידה גומרת ממשיכה המקהלה בשירי שבת והקהל המקומי מצטרף. בשבע וחצי מקרקרת הבטן וכולם מתפזרים לארוחת הערב. בנקודה הזו אני לפעמים עם ליאת ולפעמים עם דורית ולפעמים עם שתיהן אם אחת מהן מתארחת אצל השנייה.

באמצע ארוחת הערב עוברת בי מחשבה כמה ברת מזל אני, עטופה באהבה והגנה סביב וגם בחופש שהוא נשמת החיים שלי.

לאחר ארוחת הערב ליאת פותחת את הטלויזיה לסיכום חדשות השבוע וארץ נהדרת. אני מתגנבת לי החוצה, עושה סיבוב אצל הפרות ובורות התחמיץ להסניף את הריחות, עוברת במוסך לומר שלום לטרקטורים הדוממים, ומשם אני ממשיכה למועדון לחבר שמאוכלס בעיקר בצעירים. ההמולה נעימה לי והבל כוסות התה משרה בי חמימות נעימה. החיילים מחליפים חוויות על השירות ואני תופשת לי פינה ומתבוננת. לפעמים מישהו מתיישב לידי ומלטף אותי. אני עוצמת עיניים ולא רוצה לדעת מי זה – רק שלא יפסיק.

בשלב מסויים אני מחליטה שמספיק לי. לאט לאט אני עוברת את הדשאים והשבילים בדרך לליאת. שם כבר מחכים לי שני הפופים שלי ומפזר חום שליאת שמה לידם עובד לו חרש. אני שותה מים מהצלוחית שלי ונכנסת אל בין הפופים. שם אני מעבירה מחדש את הסרט של היום הזה מיותקה ועד לפופים ומחליטה שאין יותר מאושרת ממני בעולם – בייחוד לא ביום שישי.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ukan1 אלא אם צויין אחרת