11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חשבתי שאפשר.

שיטפון בואדי

 
שיטפון בואדי
 
תוצאת תמונה עבור גשם תמונות
 
 
זיכרון זה עפוף עננת ערפל הזויה, כיאה לאותו יום סגרירי וגשום בו ארע. יום חורף, עננים אפורים כיסו את השמים, יום טוב לזריעה, אמר אבא.
 אני מניחה שעקבתי אחריו מבלי שהרגיש, שומרת מרחק הולם, כדי שלא יורה לי לשוב הביתה, אחי, הצעיר ממני בשלוש שנים רץ אחרי. מוזר, אינני זוכרת שאבא נסע עם העגלה הרתומה לשני הסוסים. מה שבטוח, העגלה היתה שם, בשדה, וגם מילאה תפקיד בסיפור. אבא  הוריד מהעגלה שק אחד, מתוך כמה שקי זרעים, ומיד התחיל פורם את שוליו, והחל  בזריעה, בתנועות גדולות ורחבות, נראה טרוד ועסוק מאוד, לבוש בגדי חאקי, ועל ראשו כובע קסקט אפור, שמעולם לא נפרד ממנו. גם כאשר קנה חדש, תמיד היה זה עדיין קסקט אפור כהה יותר או פחות.
הגשם טיפטף טיפות דקיקות, כאלה שאפשר ללכת ביניהן מבלי להירטב, אט אט נעשו הטיפות צפופות וגדולות יותר. כנראה שהיו אלה שעות אחר צהריים, כי לפתע ירד הערב, ועימו חשכה מוקדמת של חורף, ואבא המשיך לזרוע, מבלי להבחין בנו.  שמרנו על שקט גמור בעת שהסתתרנו מאחורי העגלה,  וכאשר ראה אותנו הופתע ביותר, וכבר היינו רטובים כשני חתולים ספוגי מים. גער בנו רכות, והורה לנו לעלות על העגלה, כשאנו רועדים מקור, מלמל  שעוד נקבל "לינגען אנצינדונק" (דלקת ריאות), וכיסה אותנו בברזנט שקודם לכן כיסה בו את שקי הזרעים. היינו עייפים מאוד ורעבים, אך לא העזנו לקטר, מפאת ריגשי האשמה על המעשה האסור שבעצם נוכחותינו במקום...
כבר היה מאוחר, ואבא המשיך והמשיך בזריעה, והגשם ניתך וניתך בעוז, חושך סמיך ירד על השדה.
 
זהו, סיימתי אמר אבא, אחרי זמן שנראה לנו כנצח, נלך הביתה.
 
אין לי מושג, מדוע הלכנו ברגל, אולי בגלל הבוץ, היה חשש שהעגלה תשקע?
היכן היו הסוסים?
 האם היו שם או שאבא הביא לשדה את העגלה מבעוד מועד והחזיר את הסוסים לאורווה? החלק הזה נמחק מזכרוני...
 
התחלנו ללכת הביתה, הבוץ דבק בנעלינו, והקשה על ההליכה, בגדינו הרטובים דבקו לעורינו והקור חדר לעצמות והגשם לא פסק לרגע...
בשלב מסוים אבא הרים את אחי בזרועותיו, ואני השתרכתי אחריהם, היה משהו מאוד הרפתקני באוויר, מסעיר ומרגש, המים שירדו על המצח והעיניים, והחושך הבוץ והביחד...
 
לפתע אבא עצר לפני התעלה בתדהמה ויאוש. המים זרמו בואדי בשצף, וכעבור מס` דקות, נמלך בדעתו, והורה לי לטפס על גבו, תוך שהוא מתכופף מעט.
 
תחזיקי חזק אמר. לפתתי את צוארו בידיי, וברגליי לפתתי חזק את מתניו, את אחי הצמיד חזק לחזהו מקדימה.
הוא לא אמר דבר, אך חשתי במתח, בפחד שאחז בו, כאשר ירד עם שנינו לתוך הואדי השוצף, משתדל לא לאבד שיווי משקל, ולא להחליק בדפנותיו הבוציות. ליפול אל תוך המים משמעו היה לטבוע, אבל את זה הבנתי רק אחרי זמן רב, באותם רגעים דרמטיים, סמכתי לגמרי על אבי שיוציאינו משם,  ואכן יצאנו, והגענו הביתה מותשים מעוצמת החוויות שספגנו, התחממנו על כוס תה חם. לא היה דוד שמש, גם לא דוד חשמל, לא היו מים חמים בכלל... איני יודעת איך נפתר עניין הבוץ והטינופת שדבקו בנו, אני זוכרת רק עייפות גדולה. וזוכרת את אבא מספר לאמא ההמומה, איך הפתענו אותו בשדה, איך לא פסק הגשם, ואיך חצה איתנו את  הואדי, תוך סכנת נפשות אמיתית. שמעתי אותו מביע תקווה, שהגשם לא ישטוף את הזרעים , והחיטה תצמח...שמעתי אותם ושמעתי עד שנרדמתי...
 
פורסם ב-8/11/06
20:56

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

12 תגובות

תגובות אחרונות
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
תגובות אחרונות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ש י א 1 אלא אם צויין אחרת