00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הורות נכה

בקשה
קרובי משפחה ועמיתי עבודה פוטנציאליים
מתבקשים שלא לקרוא בבלוג
אשמח לקבל תגובות מהקוראים על הרשומות

על ספת הפסיכולוג עם משקפי קסמים

לפני שנכנסתי לחדרו של הפסיכולוג, החלטתי שהפעם אדבר על התקרית שגורמת לי להרגיש רע כבר עשרים שנה. החלטתי לא לחפש תירוצים לפיתוח של שום נושא שיחה אחר. מדהים כמה העזתי לחשוף בפני הדר` עד היום רק כדי לא לדבר על התקרית ההיא.

נכנסתי והתחלתי להרצות בשטף כמו סטודנט שנתנו לו עשר דקות כדי להעביר מצגת שהוא עבד עליה חודשיים. התחלתי מהקרע שהביא למעשה: מצבי התרופתי דאז, יחסי עם הורי, אחיותיי, מורי וחברי לכיתה, הערכים והתפיסות השגויות של התקופה, המחשבות הילדותיות שהיו לי אז, האדם שעשיתי לו את העוול, סיטואצית הפגישה בייני לבין אותו אדם ומייד הוספתי תקציר זריז על התקרית והשתתקתי.

אַבוי. הסטודנט גמר את המצגת בשתי דקות והפגין שטחיות רגשית.

פסיכולוג צריך יכולת משחק טובה. ממש כמו פוליטיקאי, זמר או עורך דין. הפסיכולוג שלי כשל לראשונה כשחקן בנוכחותי. על פניו התפרשה ארשת שכמו אומרת `דַחִילַכּ, זה מה שמציק לך עשרים שנה?!` אני מניח שהוא מצליח לשמור על הבעה יותר אמפטית כשנערה קתולית אדוקה וסמוקה מגלה לו שהיא אוננה פעם.

``זה לא עניין של מה בכך, דר`,`` אמרתי לו. ``כשעשו לי דברים דומים מאוד נעלבתי. וחוץ מזה, שמעתי על אנשים שנשפטו על פחות מזה.``

``זו סטייה מהנושא`` הודיע לי הפסיכולוג. ``הבט,`` הוא אמר, ``תקריות כאלה שכיחות מאוד בין נערים. זה טבעי.``

``כן,`` אמרתי, ``אלא שהייתה לי גם תקרית דומה עם אמו של אותו אדם.``

הפסיכולוג החוויר. הוא ניסה לאחוז בדבריו הקודמים כעוגן. ``תקריות כאלה שכיחות מאוד אצל נערים. זה טבעי.``

``עם אישה בת חמישים שנירְאֶת כבת שבעים?!`` הקשתי.

``האמת, שלא.`` אמר הפסיכולוג. ``מה הביא אותך לכזו תקרית עם האמא?``

``לא יודע,`` השבתי.

הפסיכולוג: ``אולי אימפולסיביות?``

אני: ``לא נראה לי. אם זו הייתה רק אימפולסיביות, זה היה קורה לי בחברת מבוגרים רבים.``

הפסיכולוג ניסה לשנות כיוון: ``כיצד אתה מרגיש כעת מבחינה גופנית?``

עניתי שיש לי לחץ בחזה.

הפסיכולוג: ``מה היית אומר לאותו אדם שאתו הייתה לך התקרית, אילו ישב כאן היום.``

אני: ``הייתי אומר דבר מאוד טיפשי. הייתי אומר שעשרים שנה לא הספיקו לי לסדר את מחשבותיי בעניין.``

הפסיכולוג שתק לרגע ואחר כך שאל אם אני רוצה לנסות מכשיר שיעזור לי להיפתח. הוא הסביר שהמכשיר הוא למעשה מין משקפים מיוחדות.

ממש כמו הרמטכ``ל שלנו, גם אני מאוד אוהב צעצועים ועזרים טכנולוגים. אפילו טכנולוגיות שהשימוש בהם נשמע מגוחך.

הפסיכולוג קם וחיטט בארון. הוא הוציא משם אריזה נאה ושלף ממנה מעין משקפת צלילה נטולת שנורקל בצבע שחור אטום. המכשיר נראה חדש ונקי כאילו הוא נשלף מהארון לעיתים נדירות בלבד.

חשבתי בהתחלה ששום קרן אור לא יכולה לחדור ל-`משקפיים` האלה. אלא שאז הראה לי הפסיכולוג שבמקום הזגוגיות יש למכשיר דסקיות שמסתובבות סביב צירן. באחד מצדי כל דסקית, סמוך להיקף, יש חריץ קטן לאור. הפסיכולוג אמר שאור מכיוונים שונים נותן השְרַאות שונות ותחושות שונות שלפעמים עוזרות להרגיש בטוח, רגוע ופתוח.

הרכבתי את המכשיר על פני והפסיכולוג שאל אותי שאלות טכניות על התקרית המעיקה. עניתי לשאלות והשיחה קלחה. מידי פעם הופסקתי וחריצי האור גולגלו לכיוון אחר. כוונתי מחדש את פני אל מיקומו המשוער של בן שיחי ותהיתי אם השיחה קולחת בגלל השפעת המכשיר או שמע בגלל שאני מרוכז בעיקר בפלסטיק שעל פני.

זמן השיחה המוקצב לי הלך והסתיים ולקראת סופו שאל אותי הפסיכולוג אם הוקל הלחץ בחזה שלי.

``כן,`` אמרתי. ``אלא שעכשיו יש לי לחץ על האף.``

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

לידיעתכם
העברתי את הרשימות שפחות מתאימות לבלוג אל
http://blog.tapuz.co.il/editedout
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אחד העצובים בעיר אלא אם צויין אחרת