00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מסעותיי עם עצמי

מפגש הפסגה שלי עם לירן טל


כאילו בהמשך ישיר לטענה שלי מהרשומה הקודמת שאין מקום לערוץ מוזיקה מזרחית, הגיעה הקארמה וזרקה לעברי פח זבל ירוק שרוף היישר ממהומות החרדים בירושלים.

 

רצה הגורל ובימי שני אני נוסע לאוני` בר אילן להעשיר את הידע שלי. את דרכי אני עושה במונית, שכן לא אדם פשוט אני ואיני נוהג להסתובב באוטובוסים או בתחבורה ציבורית אחרת, פן אבוא במגע עם אנשים אחרים ואזדהם או חמור מכך, אתחכך עם פשוטי העם.

 

וכך עמדתי לי על הכביש בבני ברק. עומד ומחכה למונית אשר תגאל אותי מהבורות ומהנבערות ותיקח אותי למקום בו אנשים רוכשים ידע שימושי אשר יעשיר את חייהם.

 

כעבור שתי דקות עצרה מונית לידי, תוך שהיא חותכת מונית אחרת שרצתה לעצור, עליתי על המונית למרות הריפודים הקרועים של המושבים והודעתי לנהג הצעיר שאני מעוניין להגיע לאוניברסיטה. הנהג מצידו הודיע לי ש:"הייתי כל היום בראשון לציון, אתה יודע למה? כי נגמרה לי הבטריה". חייכתי והבטתי החוצה לעבר רחובות בני ברק כשאני מתפלל שלא יהיו פקקים בדרך לבר אילן.

 

"השארתי את הבטריה ברכב ונסעתי לראשון. חיפשתי אותה שעתיים. ובסוף היא ברכב. סגרתי את הטלפון פעם ראשונה אחרי שבועיים", המשיך הנהג לברבר ולחייך אליי. אני חייכתי בחזרה כשאני מנסה לסדר מחדש את המילים שאמר על מנת שאוכל להבין למה לכל הרוחות הוא התכוון. זו הייתה טעות חיי שגרמה למענה: "אני לא נראה לך קצת מוכר?". הצצתי בנהג, הצצתי בשם הנהג המופיע על הלוחית הקטנה מצד שמאל ועניתי: "למען האמת, לא. לא יודע. אתה זמר?". "נכון!" ציווח הנהג מאושר, "השם "לירן טל" אומר לך משהו?". חשבתי עוד דקה ועניתי: "לא כל כך".

 

שתקנו לרגע והחלטתי לשבור את הקרח: "איזה שירים היו לך?". החכמולוג חייך אליי שוב וענה: "הם עדיין שלי". מכיר את "אהבה זמנית"?". נאלצתי שוב לענות בשלילה תוך שאני מבטיח לעצמי שאתנקם אישית בכל מי שהחליט להציב רמזורים בבני ברק. "חכה, אמצא לך את הדיסק" הבטיח לירן ושלף תיק דיסקים מפוצץ בכמה עשרות דיסקים. כן, הבנתם נכון, בשלב הזה של הנסיעה שתי ידיו לא היו על ההגה וקצב פעימות הלב שלי עלה לרמה בה אנשים שולחים SMSים לתוכנית ריאליטי שונות.

 

"ב"אהבה זמנית" אני שר דואט עם ישי לוי. אתה מכיר אותו?" אמר לירן בחיוך מטורף. "כן, שמעתי עליו..." התחלתי לענות כשנקטעתי ע"י דרבוקה עצבנית. אהבה זמנית עלק, תנסו, טירוף קבוע. הרגשתי כאילו כלאו אותי בחדר עריכה בתחנת הרדיו הנהדרת "קול טורקמניסטן".

 

"זה הקול שלי" הסביר לירן כששמענו גבר שר באפלוליות, כשקול הגבר השתנה חייך המטורף עם ניצוץ בעיניים ואמר: "וזה ישי לוי". אני מניח שאני לא צריך להסביר לכם שבכל פעם ששני הזמרים החליפו ביניהם משפטים בדואט זכיתי לקבל פרשנות מעמיקה שמסבירה מי שר את מה. בשלב הזה כבר כמעט יצאנו את בני ברק.

 

בערך כעת התחילו לעלות לי שאלות בראש: הקול של נהג המונית בכלל לא היה דומה לקול של לירן טל הזמר. האם באמת מדובר באותו האדם או שמא נפלתי קורבן לאדם מטורלל לחלוטין שחושב שהוא זמר מזרחי? מי בכלל מבטיח לי שהפסיכופת שהעמיד פנים שהוא נוהג הוא בכלל לירן טל? השם על הלוחית בכלל רמז שקוראים לו סמי חיים.

 

"את הדואט שלי עם פיני חדד אתה מכיר?" תקף הלירן שנית. "לא כל כך. אולי את השיר אני מכיר", ניסיתי להתחמק. זה כמובן לא הצליח לי. השיר התחיל להתנגן בעוצמה חזקה במונית ואני נאלצתי להודות שאיני מכיר אותו. לפתע לירן החל להשליך את ידיו באוויר בטירוף, הבנתי שאוטוטו נשמע את הדרבוקות משתוללות. לא טעיתי.

 

תאמינו או לא, חיוך עלה על פניי. זיהיתי את השיר. אחרי שהודיתי שאני מכיר את השיר כי בכל זאת, הייתי בחתונה אחת או שתיים בעשור האחרון, ויתר לירן על הפרשנות ושר "חושב עליה אבל מוותר, כי היא שלי ולא של אחר". לפחות נדמה לי שאלה היו המילים. תאמינו לי, אתם גם מכירים את השיר.

 

כנראה שהחיוכים שלי עודדו את לירן שהכריז "יש לי עוד שיר סוליקו. קוראים לו "ילדה רעה". מכיר?". שוב השבתי בשלילה ושוב זכיתי לפרשנות – "זה אני לבד. זה פיני חדד שמצטרף. זה שוב אני". אני מתבייש להקליד את המילים הללו – אבל הכרתי גם את "ילדה רעה". הידרדרתי לתהומות שמהם אפילו שרית חדד הצליחה להימלט. הכרתי שירים מזרחיים, איך אוכל להסתכל על עצמי במראה? איך אוכל לומר לעצמי כשאני כותב את התזה שלי, שפיזמתי להנאתי שיר כמו "ילדה רעה"?

 

בערך בצומת "קוקה קולה" לירן טען בתוקף ששלושת השירים אליהם נחשפתי הם השירים הכי פופולריים שמקפיצים את הקהל. הבנתי למה הוא מתכוון, קצב הדרבוקות בהחלט מסוגל לגרום לאדם לקפוץ במקום. כמובן שזה קורה לאחר שהאדם מבין שאין לו כל ייעוד ו/או מטרה בעולמנו ושהמדינה עומדת לעקל את ביתו.

 

כשהגענו לאוניברסיטה עודדתי את לירן, "לא משנה שאנשים לא מכירים את שמך. העיקר שאת השירים שלך הם מכירים". הוא מצידו ענה לי בשיא הטבעיות ללא שמץ של התנשאות: "יש מספיק אנשים שמכירים את השם שלי. יום טוב כפרה". צעדתי לי בשקט לעבר הכיתה ופיזמתי את "חושב עליה אבל מוותר". בינינו? אחלה שיר.

 

הקליקו כאן לאתר הרשמי של לירן טל.

(אגב - מבהייה בתמונות אני לא מזהה את נהג המונית. מצד שני, הוא היה לא מגולח והיו לו משקפיים)

(אגב 2 - באופן מפליא במיוחד רוב המבקרים מחמיאים ללירן)

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל צפניה בן שבתיאל אלא אם צויין אחרת