00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הורות נכה

בקשה
קרובי משפחה ועמיתי עבודה פוטנציאליים
מתבקשים שלא לקרוא בבלוג
אשמח לקבל תגובות מהקוראים על הרשומות

לא דיברנו עוד על השטחים

תראה דר`, אם אני כבר מקיא עליך את כל מה שהשאיר בי איזה רגש אשם, אז הייתה לי גם חוויה עם פלשטינאים.

ההערכה העצמית שלי השתקמה בצבא. כל העלבונות מבית הספר הפסיקו להרשים אותי כשהחבר`ה העריכו רק את מי שתורם לעבודה. הם די התפלאו שלערב אחד התייחסתי לפלשטינאים כמו שהתייחס אליהם הטפיל המחלקתי.

זה לא חשוב איך קרה שעשינו עבודה שהיה צריך להפעיל בה יותר מדי שיקול דעת. לא באתי למרפאה שלך כדי לדון במדיניות. הנקודה היא שכשהיה צריך להפעיל קצת אלימות כדי להצליח לשלוט, שני חיילים הפעילו יותר מדי אלימות ומאחד מהם ממש לא ציפו את זה.

לא דר`, לא הייתי בסכנת חיים באותו ערב. כשברור לבן אדם שהוא היה בסכנת חיים יש לו פחות רגשות אשם. חוץ מזה שלחיילים מאוד ברור מה הם צריכים לעשות כשיורים בהם.

במשך כל אותו יום נזרקו הרבה אבנים על מכוניות של אזרחים תמימים ונרגמו נזקים. אנחנו לא הצלחנו להפסיק את זה. לכן בערב אספנו את כל הגברים שמהחצרות ומהגגות שלהם נזרקו האבנים והסברנו להם שהם לא יישנו הלילה. הסברנו שהם לא יישנו בכל לילה שבו יזרקו כל כך הרבה אבנים.

לקח זמן לדפוק על כל כך הרבה דלתות, לאסוף כל כך הרבה אנשים ולהביא אותם אל שפת הכביש כדי שיקבלו הסברים. באמת שלא הייתה ברירה והיינו צריכים להשתמש בקצת אגרסיה כדי שהם יבואו. הם ידעו שלא נעיז לירות אם לא ירימו עלינו יד וניסו לסרב לבוא בנימוס. הם גם לא ממש רצו ללכת באופן מסודר ושקט. אם היינו מאפשרים להם להחליף חוויות ולנוע בקצב אישי, היינו מאבדים שליטה וכולם היו בורחים הביתה. ובכל זאת, אחד החברים שלי הסביר לי שזה לא נחוץ לתקוע את הקנה בצלעות של כל מי שמדבר.

לאחת החצרות לא הצלחנו להיכנס דרך השער וטיפסנו מעל המשקוף. על המשקוף היו עציצים וסמל לא מבריק במיוחד אמר לי להפיל עציץ אחד ``בטעות``. הרעיון קסם לי. החלטתי שאם אנחנו שם בשביל להעניש, אפשר להפיל משהו ``בטעות`` בכל חצר ובית. מפקד הפלוגה צעק עלי בגלל זה אבל אני לא זוכר אם הפסקתי לשבור דברים.

באמת חשבתי שאני מפעיל שיקול דעת נכון. לא ניצלתי כל הזדמנות להיות רשע. היה, למשל, זקן אחד שהחלטנו להשאיר בבית אבל הוא רדף אחרינו כדי לתת מעיל לנכדו. ברור שנתתי לו למסור את המעיל וללכת הביתה.

כשכבר היינו קרובים לשפת הכביש, אחד האנשים שאספנו הסתובב פתאום והתחיל ללכת נגד כיוון ההליכה. כנראה שנפל לו משהו והוא ספונטנית התחיל לחפש אותו. נתתי לו בעיטה הגונה והוא התאמץ לחזור למקום ולעשות מה שאמרו לו. האמן לי דר` שבמקרה הזה הרגשתי מיד שטעיתי. גם הקצין שלי הרגיש מיד וקרא לי הצידה לשיחה קצרה. מאותו ערב הקצין הפסיק לחבב אותי.

כעבור כמה ימים אחד החבר`ה שחזר מהבית הביא פיסת עמוד פנימי של עיתון, שסופר בו על פלשטינאי שהתאשפז בבית חולים בגלל בעיטה בבטן. הזמן והמקום התאימו לתקרית הנ``ל.

אז אומנם `טוב כאב הבטן מכאב הלב` (מתוך שיר של חוה אלברשטיין) ואומנם אני חש אשם גדול יותר כלפי חבְרותַי לשעבר, אך בכל זאת, על אף אחת מהן לא כתבו בעיתון.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

לידיעתכם
העברתי את הרשימות שפחות מתאימות לבלוג אל
http://blog.tapuz.co.il/editedout
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אחד העצובים בעיר אלא אם צויין אחרת