00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הורות נכה

בקשה
קרובי משפחה ועמיתי עבודה פוטנציאליים
מתבקשים שלא לקרוא בבלוג
אשמח לקבל תגובות מהקוראים על הרשומות

השפלה

לפני שהתחלתי לקבל תרופות, בגיל 23, הייתי מאוד אימפולסיבי. זאת אומרת שההתנהגות שלי הייתה מונעת דחפים ולא נוהלה על ידי שום מחשבה מסודרת. הייתי שומע את עצמי אומר לאנשים דברים שמאוד העליבו אותם בלי שהם בכלל התגרו בי. גם לא הצלחתי להבדיל בין עיקר לטפל. היה נדמה לי שכל מה שעולה לי בראש חשוב מספיק כדי לספר עליו והייתי מדבר הרבה ובלי טעם. גם היה לי קשה להתנסח בפשטות. כל מה שאמרתי נשמע מתחכם גם כשניסיתי לדבר בפשטות ובגובה העיניים של בני שיחי. אם כי הרבה פעמים היה לי חשוב שבני שיחי ידעו שאני חכם כדי שכישלונותיי הלימודיים לא יובילו אותם למסכנה ההפוכה.

בקיצור, השהייה במחיצתי הייתה בלתי נסבלת.

היו ילדים/נערים/אנשים שהבינו שמשהו איתי לא בסדר והתרחקו ממני או שלא התייחסו לדברי ברצינות. זה היה מעליב. אלה שהבינו פחות טוב דיברו אלי בצורה פוגענית בחזרה.

כשסיפרתי את זה לפסיכולוג שלי הוא אמר: אני מבין שלא היית פופולרי בין הילדים.

עניתי: השהייה במחיצתי הייתה בלתי נסבלת. בעברית לא אומרים `לא היית פופולרי בין הילדים`. בעברית משתמשים בביטוי הרבה יותר מכאיב. אומרים `לא היית מקובל בין הילדים` או `הילדים לא קיבלו אותך`.

 

הזיכרונות הפחות נעימים שלי מחברת הילדים היו מקבוצת תיאטרון הנוער. היו שם נערות ונערים בני 13 עד 15. הם לא היו נחמדים אל מי שהלחין לנו את המוסיקה ולימד אותנו לשיר. הם היו פחות נחמדים אלי.

הפסיכולוג אמר שבגילאים האלה אנשים עושים את המוות אחר אל השני. הם מאוד רגישים לגבי עצמם ומאוד מפוחדים לגבי אהדתם. אני אמרתי שזה אכזרי לקבץ כל כך הרבה נערים ונערות בגילים האלה.

 

מרכזת התיאטרון ממש לא נתנה דוגמא ליחסי אנוש טובים. הרבה חבר`ה טובים, כמו אחותי הגדולה, אמרו לי שהם לא מצטרפים לתיאטרון בגללה. אחד מאלה שסרב להצטרף הוא במאי סרטים היום.

אני לא זוכר את המורה הזו לדרמה מסבירה אף פעם איך לשחק בצורה אמינה. כשהמשחק שלך לא היה מוצלח, נתנו את הקטע שלך למישהו אחר.

כשעלינו לאוטובוס, בדרך לאחת ההצגות, מישהו שאל מי יכול לשלם על הנסיעה שלו כי אין לו כסף לנסיעות. בלי לחשוב הרבה התנדבתי לנקב פעמיים את הכרטיסייה שלי. מייד מצאתי את עצמי משלם על עוד נערים ונערות. המורה לדרמה, שראתה הכל, לקחה לי את הכרטיסייה, שנשארו בה עוד ניקובים, בטענה שהיא צריכה אותה בתור קבלה על הוצאות התאטרון.

הפסיכולוג שאל אותי אם סיפרתי על זה למישהו והסברתי לו שמיד הרגשתי שזה לא בסדר אבל לקח לי שנים להבין עד כמה לא בסדר זה היה.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

לידיעתכם
העברתי את הרשימות שפחות מתאימות לבלוג אל
http://blog.tapuz.co.il/editedout
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אחד העצובים בעיר אלא אם צויין אחרת