00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

גלגלית החיים

פרידות לא נגמרות אף פעם

אני:"תשמעי, אני חייבת לומר לך שהיית נהדרת, אמרת לה בדיוק את מה שצריך".
 
שגית: "כן, תודה האמת גם את ביטאת יפה מאוד את מה שהיית צריכה".
 
אני :"אנחנו פשוט חשנו אותה".
 
שגית: "נכון, מקווה רק שהיא באמת תצליח ליישם את מה שנאמר".
 
אני: "כן, כן, דרך אגב המכנסיים מקסימות, יושבות עליך בול. עושות לך "טלייה".
 
שגית: "איזה "טלייה" ממזמן קו המותן התרחב לאבוב מנופח עד לכדי פיצוץ".
 
אני: "תפסיקי את נראית שיגעון".
 
שגית: "גם את מתוקה, נשמתית שלי".
 
(חיבוק)
 
אני: "לא משנה כמה את עלית במשקל עדיין את מקסימה ויפה".
 
(נשיקה)," חכי חכי, עוד 9 , 8 ,7, 6, 5 ,4, 3, 2, 1, 0.....הנה זה בא, הוא לא יעמוד בזה גם הפעם...":
_________________________________________-
 
"דייייייייייייייי".
 
נשמעת צעקה מפי גונן.
 
"כל פעם שאומרים להתראות,  ביי,  אתן מתחילות עם הפרידות הלא נגמרות האלה, מספיק כבר".
 
"אמרת שהולכים, אז די, הילדים כבר נרדמו לפני שעה במכונית ואני יושב שם ואת אמרת שאת רק הולכת לקחת את התיק ששכחת".
 
"כמה אפשר לסבול את הקטע הזה, אמרת שלום כבר פעם אחת, מה אתן מתחילות שוב לקשקש, אפשר להשתגע, עידו מהנשים האלה".
 
"עידו, זה לא נורמלי כל פעם אותו דבר, איך שאומרים שהולכים, הן נכנסות לבולמוס חסר מעצורים של דברת שבו הן מספיקות להתעמק בכל אירועי השנה בלי לקפח אף כתבה שקראו,  אף חברה שהסתננה ביניהן במקרה הטוב לשניה וחצי, ואף גרב צמר שקנו בשקל וחצי בסופר במבצע".
 
ובאמת, חברו לצרה מסתער על תחושת הגיבוש של קבוצת התמיכה המורכבת ממנו ומחברו ושופך אף הוא מעט משלו למדורה: "כן גם שגית, כל פעם שהיא אומרת לי, יאללה הולכים אני יודע שאני יכול לתפוס לי תנומה של שעה לפחות, על הספה, עד אשר תפנה ותאמר לי: "עידו, רצית ללכת לא? אחר כך תגיד שבגללי אנחנו עוד כאן".
 
גונן: "משהו אלה".
 
עידו: "כן, מכה".
 
אנו לעומת זאת מחייכות במבוכה מתחבקות בפעם המיליון ואומרות "ביי" כעשרים פעמים אחרונות בהחלט וזהו אני גוררת את גונן איתי למכונית העומדת לידינו ובה נמצאים כבר "יורשי העצר" בשלב השינה העמוק ביותר אליו נכנס אדם בכשעה לערך מרגע הרדמותו.
 
וזהו.
 
________________________________
 
גונן: "גלית, יו איפה התעודת זהות שלי?".
 
אני: "שכחת אותם אצל עידו ושגית, על שולחן הדלפק במטבח".
 
גונן: "או קיי כבר חוזר".
 
אני רואה אותו יוצא בריצה מהירה אל הבית, פותחת את חלון המכונית ומקשיבה:
 
גונן: "עידו, תגיד רגע (לפני שאני הולך), הצלחת להוריד כבר את כל הפרקים של אבודים עונה 3"?
 
עידו: "לא, לא יורד, אבל נראה לי שאולי לדודי יש אותם והוא גר ממש כאן בבית ליד רוצה לקפוץ אליו?"
 
גונן: "כן כן בוא שניה, תרים אליו טלפון".
 
עידו: "אין בעיה".
 
גונן: "אל תשאל המחשב "נפל" לי אני צריך לפרמט מחדש, מה זה סיפור......."
 
(20 דקות חולפות).....
 
________________________________
 
"גונן, נו כבר, הילדים כבר גמרו לישון "מטכלית" ואתה עוד שם........
 
הולכים?" אני צועקת לעבר הבית בהבעה חמורת סבר.
 
עונה לי גונן: "כן, כן, מה קרה? רק קפצתי שניה לקחת את התעודה תפסיקי, אם זה היה הפוך כבר.............".

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גאמי אלא אם צויין אחרת