00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

למה ככה?

לגעת באש - טלנובלה וירטואלית פרקים 40-45

 

 

נגמרה האלופה. זהו זה. אבל מה אתם יודעים - אנחנו כאן. מדגדגים את הדרמה ומעמיקים בה. אם המשבצת של 8 בערב פוערת חלל בשגרת החיים שלכם, אתם מוזמנים אל הדרמה של לירי וחזי. את כל הפרקים הקודמים ניתן למצוא ברשימה מסודרת בצד שמאל. עכשיו נשאר רק להתפרקד ולקרוא.

 

 

תקציר הפרקים הקודמים:

בחדרי העריכה באולפנים - הלילה הוא לילה מלא בפעילות. יפתח מרון מחפש חומרים לסדרה חדשה, ומתבשר על כך שניצח בסיבוב זה של מלחמתו  נגד חזי בר-נחום. לירי תופרת את כתבת התחקיר הראשונה שלה, ומקבלת אזהרה לבל תאבד את ראשה בקשריה המקצועיים עם חזי. ואילו חזי מתחיל בעריכת הראיון הבלעדי שהביא כל הדרך מעזה, כמעט בעור שיניו. במהלך הלילה מתפתח עימות בינו לבין לירי, שבמהלכו היא מכריחה אותו לצלם אותה עירומה, כדי לרכוש את אמונו.

 

 

והערב... שוב פרק כפול, לכבוד השנה החדשה.

 

40. מפת נצחונות עגומה

 

המקום: ביתה של לירי 3:30 לפנות בוקר

 

היא עייפה. עייפה מדי מכדי להירדם. לירי יוצאת מהמקלחת, שערה פרוע ורטוב, חלוק מגבת לגופה. ברור לה שזה הולך להיות לילה ארוך. היא מורגלת בכאלה. היא ניגשת למערכת הסטריאו, ומתלבטת בין הדיסקים. לבסוף היא בוחרת בדיסק של הנדל ומניחה למוסיקה הקלאסית לעטוף אותה, ולחדור אל גופה.

 

היא עוברת במטבח ומוזגת לעצמה כוס מים צוננים, ואז היא מתיישבת מול המחשב. קודם לכן, תוך כדי נהיגה פרועה מהאולפנים אל ביתה, הכריחה עצמה לחשוב על העבודה. היא היתה חייבת להניס את זכרונות נפתולי אותו יום ממוחה. זה היה תרגיל שבשגרה: לאטום ערוץ מחשבה אחד, ולפתוח ערוץ אחר. עתה, ישובה מול מסך המחשב, היא מנסה לארגן במוחה מספר רעיונות עליהם חשבה בעת הנהיגה הביתה.

 

תיבה קטנטנה מופיעה בתחתית המסך, מספרת לה ש"נרדם בשמירה" ער כמוה. היא מצטחקת לעצמה, והוא שולח לך צרור חיוכים ואייקונים משעשעים.

 

חזקה ברוח: כמה רעש, מה האושר הגדול?

 

נרדם בשמירה: מאושר שהגעת. היה משעמם פה פחד.

 

חזקה ברוח: שום סייבר?

 

נרדם בשמירה: בכי...

 

חזקה ברוח: שאני אביא טישו?

 

נרדם בשמירה: לא, תודה, יש לי מספיק. ספרי, ספרי!

 

חזקה ברוח: אתה מפריע לי בעבודה, שיהיה ברור.

 

נרדם בשמירה: מגיע לך. מי עובד בשעות כאלה?

 

חזקה ברוח: אל תתחיל איתי. יש לי חיים.

 

נרדם בשמירה: וואללה? למה אני לא רואה אותם?

 

חזקה ברוח: למה לדעתך התייבשת עד עכשיו וחיכית לי?

 

נרדם בשמירה: אהה, היית עסוקה בחיים שלך, כאילו?

 

חזקה ברוח: בדיוק.

 

נרדם בשמירה: אז אני רוצה לשמוע פירוט.

 

חזקה ברוח: חחחחחחחחחחחחח

 

נרדם בשמירה: מה? מה? מה? מה? מה?

 

חזקה ברוח: אתה לא תעמוד בזה. ראה הוזהרת.

 

נרדם בשמירה: אני יושב ומחזיק חזק בכסא. שוטי.

 

חזקה ברוח: נישקתי.

 

נרדם בשמירה: טאץ` דאון!!!!!

 

חזקה ברוח: רגע, וזה עוד לא הכל.

 

נרדם בשמירה: הט, הט! הקווטרבק צורח! זיעה מתערבבת בזיעה!

 

חזקה ברוח: וזיינתי!

 

נרדם בשמירה: 70 אלף צופים מריעים! האדמה רועדת!

 

חזקה ברוח: אתה כתב ספורט?

 

נרדם בשמירה: לא. אבל רגע...

 

חזקה ברוח: מה?

 

נרדם בשמירה: זה קצת הגיוני שאם זיינת או זויינת, מן הסתם גם תנשקי, לא ככה? מה אני מתלהב בכלל?

 

חזקה ברוח: כן, נכון, שכחתי למסור פרט אחד חשוב

 

נרדם בשמירה: כן, כן, נו...

 

חזקה ברוח: אלה היו שני גברים שונים.

 

נרדם בשמירה: סליחה?!

 

חזקה ברוח: זה הרגע שבו אתה מחזיק חזק בכסא. דמדם, שלא תיפול לנו כאן, חלילה.

 

נרדם בשמירה: מחזיק מחזיק! המום.... רגע...

 

חזקה ברוח: יופי. עכשיו אני יכולה לחזור לעבודה?

 

נרדם בשמירה: בשום אופן לא.

 

חזקה ברוח: אתה צריך פירוט פיזי?

 

נרדם בשמירה: לא, אני צריך לשמוע איך זה קרה.

 

חזקה ברוח: מה, תנוחות וכאלה?

 

נרדם בשמירה: את מעליבה.

 

חזקה ברוח: סליחה סליחה...

 

נרדם בשמירה: היית מאד פתטית בשיחתנו האחרונה.

 

חזקה ברוח: כן. מאד.

 

נרדם בשמירה: ומה עכשיו?

 

חזקה ברוח: עכשיו... יותר גרוע. סוער. מבולגן. אני חוששת שאיבדתי שליטה.

 

נרדם בשמירה: אבל הוחלט שזה מה שאת רוצה.

 

חזקה ברוח: זה כואב, דמדם.

 

נרדם בשמירה: אני אנחם אותך. תביאי חיבוק.

 

חזקה ברוח: אתה נשמה.

 

נרדם בשמירה: יאללה, לכי לעבוד. תפרנסי אותנו, קדימה.

 

חזקה ברוח: מה המשימה שלי לפעם הבאה?

 

נרדם בשמירה: את לוקחת נורא ברצינות את המשימות שלך. אני מת מפחד. אין לך חוש הומור.

 

חזקה ברוח: חחחחח צודק.

 

נרדם בשמירה: אז את פטורה ממשימות עד לפעם הבאה.

 

חזקה ברוח: בפרק הבא במי היא תבחר חזקה? בהוא של הנשיקה, או בהוא של הזיון?

 

נרדם בשמירה: מותר להמר?

 

חזקה ברוח: לא, לא. עדיין לא.

 

נרדם בשמירה: עכשיו! אחר כך יהיה תור בקופה. אני מהמר על ה....

 

חזקה ברוח: ה...

 

נרדם בשמירה: נשיקה. על הנשיקה.

 

חזקה ברוח: רשמתי. עכשיו אפשר לחזור לעבוד?

 

נרדם בשמירה: כן, כן,

 

 

לירי מניחה למקלדת, בוהה במסך. לאחר רגע היא מכסה את פניה בידיה, ושומטת ראשה לשולחן.

 

 

 

41. עבודת שטח

 המקום: אתר הקרווילות בניצן

 

 

יואב זליקוביץ` יושב בפתח מכונית הוואן הגדולה, שבתוכה מרוכז ציוד צוות צילומי החוץ, אוגדן מסודר בידיו, והוא עובר על סדר הצילומים. לידו, על כסא מאולתר יושבת לירי, ומניחה לעליזה לוי לאפר אותה, ולבדוק פעם נוספת את תסרוקתה. "חמדה בר מוכנה בעוד שתי דקות" אומר יואב ולירי מנסה להציץ בדפים הקטנים שבידה, מבלי להפריע לעבודתה של עליזה.

 

"אני צריכה גם את גרשון שוהם"

 

"גרשון מוכן".

 

"או. קיי." היא פונה לעליזה "אני נראית עייפה".

 

"כן. את ממשיכה לעשן בלי הכרה, גברת? עוד מעט לא יראו לך את העיניים"

 

לירי צוחקת, ומפנה את תשומת ליבה לנייד שלה שהחל מצלצל. הכתובת על המסך מראה את הכיתוב: "חזי בר-נחום מתקשר אלייך... " היא מתעלמת מהצלצול, וחוזרת לרשימותיה.

 

"אוי, תראו מי בא לבקר אותנו" שואג יואב "היי עמית, מה שלומך"? הוא עולץ לקראת עמית, שמתקרב אליהם מכיוון הכביש.

 

"באתי לראות איך הולך". עמית לוחץ את ידו של יואב, ובא לחבק את לירי בברכה. "הפתעה" היא צוחקת אליו וממהרת להיחלץ מידיה של עליזה.

 

"באתי לעשר דקות. לאן הגעתם"?

 

לירי מחייכת ופורשת לפניו את דפיה. "אנחנו לקראת סיום הראיונות עם בני הנוער, מחר אנחנו משלימים את הפן של התא המשפחתי, מחרתיים נצלם ברמת-גן ובשיבא את הפסיכולוגים. וביום חמישי את טקס הצגת ספר התורה החדש. נלווה אותם לתפילה, עד לכותל המערבי".

 

"את צריכה עוד צלם לעצרת ולטקס של ספר התורה? אני בטוח שיהיו שם מיליון כתבים".

 

"אני צריכה להתייעץ עם יואב. בכל מקרה יש לנו בלעדיות. אנחנו מצלמים את סיפור הספר לילה קודם".

 

"יצא לחוץ לאללה, מה"? הוא נשמע מודאג.

 

"זה בסדר, אנחנו רגילים" היא צוחקת. "אפילו עליזה היא לוחמת ותיקה, היא כבר יודעת לישון בישיבה".

 

עליזה צוחקת מרחוק ומנפנפת לכיוונו של עמית.

 

"אתה רוצה לבוא איתנו לצילומי הלילה"?

 

"כן, מאד. בכייף".

 

"לירי, חמדה בר מוכנה. בואי נסיים איתה, לא נראה לי שהיא מלאת סבלנות" אומר יואב בשקט לידה. לירי קופצת ממקומה. נמרצת ומקצועית היא מתייצבת.

 

עמית מביט בה בסיפוק מרוחק. אין ספק שהיא נכס מקצועי. הוא בטוח שלו היו משאירים אותה ללא איש מאנשי הצוות, עדיין היתה מביאה חומר איכותי ונקי. הכל סביבו נוהל בשקט, בדייקנות, במקצועיות. כולם ידעו מה הם עושים, כולם מתודרכים ומעודכנים. מכונה משומנת. הוא מחייך לעצמו,  ועיניו נופלות על הנייד של לירי שנשאר מוטל על הכסא הסמוך. המסך שלו מהבהב, מורה על שיחה נכנסת. עמית מצטחק ומרים את הטלפון. "בר נחום, מה קורה, בנאדם"?

 

"עמית"?

 

"כן".

 

"איזה קטעים" חזי צוחק בנינוחות. "ממתי אתה עונה לטלפון של לירי? יש משהו שאני צריך לדעת"?

 

"תרגיע, היא מראיינת. משהו דחוף"?

 

"כן. תגיד לה שתתקשר אלי מיד כשהיא מסיימת"

 

"אין בעיה".

 

עמית מנתק ופוסע לכיוון עליזה "תשמרי לה על הטלפון, עליזה"

 

"כן, כן, בכייף"

 

"ותגידי לה שתתקשר לחזי כשהיא מסיימת. זה לא אני אמרתי. זה הוא ביקש עכשיו בטלפון".

 

"אני אגיד, אני אגיד".

 

"יאללה, הלכתי להציץ לראיון" הוא נפרד בבדיחות הדעת.

 

 

 

 

42. תקשורת לקויה

 המקום: רחבת הכניסה לאולפני החדשות.

 

אורלי יושבת על גדר האבן הקבועה שלה ושל מושון. הם נוהגים להיפגש לכמה דקות של קפה וסיגריה, בכל פעם שמתאפשר להם. היא בוחשת בכוס שבידה, ומסמסת למושון. בחיוך היא מקבלת ממנו תשובה המבשרת לה שהוא יוצא אליה בעוד כמה דקות.

 

"אורלי" קולו של חזי, מקפיץ אותה והיא מרימה מבט ומוצאת אותו עומד לפניה.

 

"היי" היא אומרת לו ללא חמדה.

 

"לירי מסננת אותי" הוא אומר ללא הקדמות.

 

"אז מה אתה רוצה ממני? לירי בצילומים עם הצוות של זליקוביץ`, אין לה קשר איתי".

 

"אורלי, אנחנו הולכים לעבוד יחד"

 

היא נעה במקומה בחוסר נוחות. המתקפה מפתיעה אותה "חזי, בחיי שאין לי קשר איתה. היא בקושי מוציאה שיחות כשהיא בחוץ".

 

"מתי היא חוזרת"?

 

"לא בטוחה. אני חושבת שאלה שישה ימי צילום. מה, יש משהו לחוץ"?

 

"מתי דיברת איתה לאחרונה"?

 

"מה, עם לירי"? היא מתבלבלת. "לא יודעת, לא זוכרת"... היא מנסה להתחמק.

 

"מתי"?

 

"הבוקר".

 

"הבוקר".

 

"כן".

 

"טוב, בסדר, הבנתי. תעשי לי טובה, בעצם אל תעשי לי טובה, תעשי לה טובה, ותני לה את זה, בסדר"? הוא מושיט לה את מצלמתה הדיגיטאלית של לירי.

 

"אוי, ואני הפכתי את העולם כדי למצוא אותה. מה היא עושה אצלך"?

 

"לירי נתנה לי אותה. אז תמסרי לה תודה, ותגידי לה שלא השתמשתי בה ואני גם לא אשתמש".

 

"וגם לא תשתמש"? היא מפלבלת בעיניה, סבורה שבודאי יש הרבה יותר ממה שנדמה לה, בין שניים אלה.

 

"כן" הוא מחייך חיוך בוהק מלא קסם "קניתי מצלמה משלי".

 

"או.קיי. או.קיי. אז תגיד! למה לעשות דרמה"?

 

"אם כבר את לא מספרת לי כלום, אז אולי לא תספרי לי איך הולך להם שם"? הוא שואל.

 

היא מחייכת בביישנות ומבוכה "הם קורעים את התחת. יש להם לו"ז לחוץ פחד, עמית מדבר איתה כל יום, אתה יכול לשאול אותו".

 

"זה בסדר. גמרתי להטריד. רק תדאגי שהמצלמה תגיע אליה, בסדר? ותשמרי עליה טוב, יש שם חומר רגיש".

 

"אין בעיה. אתה יכול לסמוך עלי".

 

 

43. מחשבה על מים

המקום: אתר הקרווילות ביד חנה

 

לירי יושבת בצילו של עץ, בהפוגה שבין שני ראיונות. היא לוגמת מים מבקבוק שבידה, ובודקת את ההודעות שהתקבלו בטלפון הנייד שלה.

 

היא מחייכת, כשהיא מזהה שיחה שהתקבלה מיפתח. בלי היסוס היא מחייגת את מספרו.

 

"היי!" הוא צוחק מהעבר האחר.

 

"איזה כייף שאתה שמח ככה כשאני מתקשרת".

 

"עובדת קשה"?

 

"מאד ונהנית מאד. ואתה"?

 

"פחות. מתי את חוזרת אלינו"?

 

"ביום שישי מתישהו, ושוב חוזרת לכאן בראשון על הבוקר".

 

"אהה, סימן שתצטרכי פינוק"

 

"כן, כן, כן, בבקשה"

 

הוא צוחק. "תחשבי מים. תחשבי הרבה מים. תחשבי תנודות נעימות. ירח כמעט מלא".

 

"הממממ" היא מהמהמת ועוצמת עיניים בחיוך.

 

"תני לי צלצול כשאת מגיעה, ואני אבוא לאסוף אותך".

 

"אני אתקשר".

 

"אז עד יום שישי, מתוקה".

 

"עד יום שישי".

 

 

44. היבול

המקום: חדרו של עמית באולפנים.

 

חזי נכנס לחדרו של עמית, מצב רוחו מרומם. הוא מוצא את עמית עסוק בצפייה בקטע וידאו, פנקס הרשימות שלו פתוח לפניו על השולחן.

 

"אני מפריע"?

 

"היי, יחזקאל" עמית מחייך, ומקפיא את התמונה. "מה קורה"?

 

"בא לך לקפוץ אלי הביתה, בסוף היום? יוסוף יגיע. נשתה בירות, נשטוף את השבוע"

 

"בכייף".

 

"מה אתה רואה"?

 

"אהה, זה החומר של לירי".

 

"היא סיימה"?

 

"לא, אבל היא שולחת לי את החומרים כל יום".

 

חזי מרפה מידית הדלת ונכנס פנימה "נו, ואיך הם"?

 

"עושה רושם טוב".

 

"אפשר"? חזי מחווה בידו לכיוון המוניטור.

 

"רוצה לראות"?

 

"מסקרן".

 

"תביא כסא". עמית זז ומפנה לו מקום לצידו. חזי מתיישב ועמית מריץ את הוידאו.

 

פניו של גבר דתי ממלאות את המסך בצילום תקריב "אני מצטער שעזבתי את הישוב בטוב. שעזבתי בכבוד... יצאנו בראש מורם. לא נלחמו, לא השתוללנו. אמרו לנו תצאו בכבוד, תקבלו כבוד. ... הייתי צריך לשים לבנת חבלה על הגוף שלי, וכשיגיע חייל לפנות אותי, להתפוצץ מולו. אם הייתי יודע אז שאני הולך לחיות במצב בו אני נמצא היום, הייתי עושה את זה".

 

"מהו המצב שבו אתה נמצא היום" קולה של לירי נשמע, אך פניה אינן נראות.

 

"בנווה דקלים הייתי קם בארבע בבוקר, הולך לחממות, הולך לתפילה, חוזר הביתה בשעה חמש אחר הצהריים. כאן אני קם בבוקר, הולך לתפילה, חוזר מתפילה, ואז מה אני עושה? לאיזה יום אני קם? לשום דבר. לריק. אין למה לקום. היה לי הכל. והכל בניתי בשתי ידיים. עכשיו אין כלום...."

 

"כל החומר כזה"? חזי מביט בריכוז על המסך.

 

"עצוב, הא"?

 

"עצוב אמיתי".

 

"היא שינתה את כל הלייאאוט אחרי הראיון הזה. מאה שמונים מעלות. זה האריך לה את העבודה בשבוע נוסף. היא אומרת שהיא עדיין מחפשת את הסיפור".

 

"יהיה סיפור"?

 

"סמוך עליה. יהיה".  עמית מקפיא את הוידאו שוב. "איך אתה מתקדם עם העריכה"?

 

"זהו, שרציתי שתציץ לפני שאני סוגר את זה".

 

"מוכן"? עמית מזדקף.

 

"כן. מוכן" חזי נושך את שפתיו בחיוך. "למה אתה חושב אני מזמין אותך לבירות"?

 

"מה, לבוא עכשיו למטה"?

 

"אם בא לך".

 

"אם בא לי, מאנייאק! מה אתה יושב פה ושותק"? עמית קופץ ממקומו "אני מת מסקרנות".

 

חזי מלווה אותו, צוחק בעליזות.

 

 

 

45. המצלמה

המקום: מסדרון באולפנים.

 

אורלי עומדת קרוב למכונת המשקאות, ובסרבול מה, בגלל התיקים הרבים בהם היא עמוסה, מנסה לשלות את פחית השתייה מהפתח הנמוך.

 

"חכי, אני אעזור לך". יפתח שמבחין בה, ממהר לבוא לעזרתה.

 

"אוי, תודה". היא מצחקקת.

 

"הנה" הוא מגיש לה את הפחית.

 

"תודה, תודה". היא מחייכת והוא נפרד ממנה בניד ראש וממשיך בדרכו. היא מהססת לרגע, ואז קוראת אחריו "יפתח, חכה שנייה".

 

הוא מסתובב אליה בחיוך, וממתין שתתקרב אליו "אהה, תראה... אני... " היא מנקה את גרונה במבוכה "אני יודעת שאתה אמור לפגוש את לירי בשי-שבת. יש לי חומר שאני צריכה להעביר לה, ואני מתכננת נסיעה לצפון. אתה יכול לעשות לי טובה ו..."

 

"בודאי, אורלי. בשמחה".

 

"אני ממש מצטערת להפיל את זה עלייך, אבל היא צריכה לעבור על זה בשבת, וזה יחסוך לי".

 

"אין בעיה".

 

"יופי" היא מסירה את תיקיה מכתפה, מחטטת ומוציאה מעטפת נייר חתומה ונותנת לו אותה. "ותמסור לה ד"ש ממני".

 

יפתח מבטיח שימסור את דרישת השלום, ופוסע לכיוון חדר העריכה. הוא מטלטל את השקית בלי משים, וכשהוא נכנס לחדר העריכה מניח אותה על השולחן קרוב לרשימותיו, כדי שיזכור לקחת אותה איתו.  עיניו צדות בחטף את המילים הרשומות על גבי המעטפה: "לירי – חזי בר-נחום".

 

המילים עוצרות אותו. בהחלטה מהירה הוא פונה אל העורכת היושבת אל שולחן העריכה "טלי, בא לך לעשות הפסקה"?

 

"מה, לא עשינו כרגע"?

 

"כן, אבל יש לי איזה חומר שאני צריך להציץ בו לבד".

 

היא מצחקקת "בכייף".

 

הוא ממתין עד שתצא, ואז ניגש למעטפה, בוהה בה לרגע, מרים אותה וקורע את החלק העליון. בתוכה הוא מוצא שלוש קלטות וידאו ומצלמה דיגיטלית.

 

בחופזה הוא מרפרף ובודק במוניטור את תוכן הקלטות. בכולן הוא מוצא אוסף סיקורי שטח מעזה ומג`נין של חזי בר-נחום. בתנועות שקולות ומסודרות הוא מחזיר את הקלטות למעטפה. לאחר מכן הוא פונה אל המצלמה והופך אותה בידיו. הוא  מסיר את כיסוי הבד, מפעיל אותה, ומדפדף בין התמונות המצולמות. מראה צילומיה של לירי העירומה הפורשת ידיה ומחייכת לצלם, גורם לו לקרוס אל הכסא קצר נשימה.

 

תחושה כבדה מתיישבת במרכז חזהו. תחושת בגידה צורבת.

 

 

***

 

המשך יבוא...

 

 

בפרקים הבאים: המסיבה אצל חזי ושרון מתגלה כמוקד בלתי נדלה לאמיתות, מאבקים, ועימותים בין כולם לכולם. מי יצא בשן ועין, ומי יכריז הכרזה מפתיעה? אין מצב שאתם מפספסים.

 

 

 

מחובתי המוסרית לציין כי העלילה כולה (המשתרעת על פני כ - 120 פרקים) היא פרי הדימיון. יתכן ותמצאו מישהו או משהו מוכר, או דומה, או השד יודע מה... תשכחו מזה. כל דמיון למישהו במציאות הוא מקרי לחלוטין. ואם תתבעו אותי, אני אכחיש מכל וכל (אלא אם כן תגעו לי בציפרניים).

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל מייקי69 אלא אם צויין אחרת