00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החזית המזרחית

יום הכוסיות הלאומי.

האם ה6 לספטמבר 2006 היה יום הכוסיות הלאומי, ואף אחד לא הודיע לי?
 
היום הזה היה יום עמוס וקשה מנשוא. היו לי נסיעות, ובבוקר ביקרתי במחוז חפצי, מחנה תל-השומר. כמות הכוסיות שם היא המונית. כמובן שאין זו הפעם הראשונה שאני מבקר במחנה יגאל ידין, אבל הפעם פשוט נפעמתי מהכמויות הבלתי נדלות של החיילות-שהייתי-מעוניין-לשקשק-את-הכומתה-שלהן שוב.
 
הן פשוט נמצאות שם, מהלכות במדי א` צמודים, משקפי שמש שמעידות על דיסטאנס ו"תולעים כמוך לא יצליחו לגעת לי בנקודה הרגישה", מהלכות להן בנונשלנטיות לכיוון הש"ג, מוכנות לעוד יום מאתגר במשרד, ניין טו פייב.
 
הראשונה הייתה על האוטובוס, נראה לי שגרה בעיר שלי. הילכתי מאחוריה בעוד היא צעדה בפנים הש.ג ונהניתי בעוד האחרונה התרחקה, כשאני לקחתי שמאל בפנייה הראשונה, עובר את סככת המשתחררים, שגורמת לי לחשוב על הלאקוסט שאני אלבש ביום השחרור.
 
השנייה ישבה קרוב ללשכת הגיוס. היה לה תג של חיל הרפואה, ושיער אדמוני. ברגע שראיתי אותה, לגמתי רוק, ואמרתי לעצמי בקול "פאק, מה הולך פה היום?". באותו רגע, ראש המוסד אדמוני באמת פחות עניין אותי, השיער שלה היה הרבה יותר מרתק. אני חי בשביל כאלה דברים.
 
אחרי זה, היה שטף של כוסיות באזור הבסיסים ושער צפון. כמעט כל מבט שני ראיתי כוסיות. היו כמה עם אקנה, והיו כמה עם פרצוף לא משהו, אבל לעזאזל, יש בנות שהמדי א` עושים להן ממש טוב.
 
משכל זה נגמר, ועזבתי את המחנה, באוטובוס לתחנה המרכזית נתקלתי בעוד כוסית. הפעם, הכוסית הייתה אזרחית ולא צבאית. היא לבשה חצאית פרחונית קצרצרה, היו לה רגליים רזות, ואני כזה שמעדיף בשר, אבל היא הייתה מאוד מושכת, מה גם יפה.
 
איך שעלתה על האוטובוס התיישבה מולי, לא באותו כיסא, אלא בכיסא השמאלי, בעוד אני ישבתי על הימני. לי כמובן, היו תקועות האוזניות של האייפוד בתוך האוזן, שבטח ניגנו איזה יומאן ליג או יאזו, והיא הייתה בשלה. במהלך הנסיעה, הכוסית האזרחית הגניבה כמה מבטים לעברי, וכשתפסה אותי נועץ מבטים, ישר הסטתי את המבט בלוק כזה מבוייש של "אויש, נתפסתי".
 
מכשהגענו לתחנה המרכזית, האזרחית הזיזה את רגלה המכופכפת ובטעות פגעה לי בנעל הצבאית. לא ייחסתי לזה יותר מידי חשיבות, אבל היא טרחה להוריד את האוזניות ולהגיד "מצטערת" בטון צחקני. התבוננתי עליה, חייכתי ואמרתי קצת בהלם "זה בסדר." חשבתי שזה היה קצת מוזר, בגלל שזה לא שהיא עשתה משהו באמת נוראי, קורה שאנשים שיושבים באוטובוס מחככים רגליים (ואני אלוף בזה, כידוע) אז למה היא טרחה להצטער?
 
הסיפור עם הכוסית האזרחית עם החצאית הקצרצרה והפרחונית לא מסתיימת פה. הלה המתינה עימי לאוטובוס הבא, באופן מפתיע ומחשיד. כשהמתנו לאוטובוס, האזרחית, שהייתה ברונטית, הדליקה סיגריה, ואני, שהילכתי באי-סבלנות סביב התחנה, עמדתי באותו זמן מאחוריה. ענן של עשן עף לי על הפרצוף, והשתדלתי לא להשתעל. היא התבוננה אחורה וראתה אותי וחייכה חיוך מוזר כזה, וזזה, ואני חייכתי לה חיוך די מטומטם שבטח הרתיע אותה.
 
לבסוף, היא וגם אני עלינו על האוטובוס המבוקש. אני ירדתי לפניה, וכאן נגמר התפקיד שלה בחיי.
 
בין לבין, בדרכים השונות שעשיתי, נתקלתי בעוד כוסיות (ואני מתכוון, כוסיות), עם חצאיות קצרצרות, וגם בלי (כלומר, עם דברים אחרים), וזה כאב, זה פשוט כאב. זה פשוט כואב לראות את זה. לא פיזית, כן? סתם כזה. פשוט תחושה של "ביזבוז", או "מישהו אחר משיג דברים כה נחשקים במקומך".
 
מצד שני, אין לדעת את דפוס האישיות של הכוסיות המדוברות. אז אין טעם להתייסר ולהתייפח עליהן כל-כך. כוסית היא קודם כל בחורה, ועם בחורה כיף רק כשיש לה אישיות כיפית. המראה זה רק נלווה.
 
אבל עם כל מה שנאמר, ככה זה, ואף אחד לא ישקר. רואים ושופטים לפי מראה, לרוב. לא באמת מעניינת אותך האישיות כשאולטרה-אקסטרה-כוסית יושבת מולך רגל-על-רגל עם חצאית קצרצרה, לא יעזור כלום. וזה קרה, אוי, זה קרה! סוף סוף התמזל מזלי.
 
אז בכל אופן, אני לא יודע למה אף אחד לא הודיע על זה. אבל יום רביעי, השישי לתשיעי אלפיים ושש, היה יום הכוסיות הלאומי!
 
שמישהו יטרח להודיע לי ביום הכוסיות הלאומי (או הבינלאומי) בפעם הבאה!
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

41 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Antonio Montana אלא אם צויין אחרת