00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

The more you ignore me

The closer I get

בכנס ה-28 לרוצחים סדרתיים

"אילמלא האובססיה שלך לבלוטות הנקה, לא היינו פה!"

למרות 532 בני-התמותה שרצחתי, בכנס ה-28 לרוצחים סדרתיים, הייתי נבוך. מצאתי בקושי רב מקום בקצה האולם והבטתי קדימה. לא זיהיתי אף אחד, למרות שהיו שם כאלה שעובדים איתי וכאלה שעבדו איתי בעבר. "חברים למקצוע" מה שנקרא. חשתי שהפאניקה מכתיבה לי זווית הסתכלות מאוד צרה על המציאות, או שמא עלי לומר: טשטוש גמור. החלטתי לנסות להרחיב קצת את טווח ראייתי וראיתי מישהו באמצע האולם, בערך בצד שמאל החזיתי של האולם, שנראה לי קצת מוכר. הוא בדיוק היטה מבטו לעברי, אבל עשה עצמו כאילו איננו מזהה אותי: סתם מביט אל נקודה אקראית בחלל ולא משפיל מבטו אלי במבט נוקב, כמובן כדי לחסוך ממנו את מבוכתי, שהייתה מכבידה עליו יתר על המידה. זה היה יוריק מנדל, רב-המרצחים הסדיסט, בעל הנימוסים המעולים. תמיד חש(ב)תי שהוא ודאי לועג לי בתוך תוכו / הוא ודאי יודע את הסוד שלי / הוא יודע מה מקיים אותי.

שקלתי ארוכות אם בכלל לבוא לכנס הזה. אבל הוזמנתי, אז לא היה לי נעים לסרב. שלא יגידו עלי שאני סנוב, או סתם, סובל מחרדה חברתית. אבל, בעצם, מה איכפת לי מה חושבים עלי? מה זה בכלל משנה מה מישהו חושב עלי, או מה אני מרגיש לגבי מה שמישהו חושב עלי? בסופו של דבר אטמן לבדי בקבר. אם בכלל מישהו יטרח לקבור אותי. לא הייתי צריך לבוא. הרגשתי שהרזומה שלי לא מספיק טוב כדי להיות שם ושהרציחות שלי אמוציונליות במידה רבה מידי, שלא לאמר: אישיות להחליא. הבטתי ימינה ושמאלה וכל שראיתי היו פסיכופתים מבטן ומלידה / בריות מניפולטיביות לעילא וחסרות כל מצפון, חיות טרף, רוצחים שפלים בעלי דם קר, שיכולים לרצוח כל אדם הנקרה בדרכם WITH BARE HANDS, רק בשביל לספק את תאוות הדם שלהם. אבל אני לא ככה. אני שונה. אני רוצח רק את מי שאני ממש שונא שנאה עזה, חמה וטהורה, מנומקת היטב בנסיבות אובייקטיביות לחלוטין, מעומק ליבי השותת.

את המורה שלי מכיתה ו', שושנה לורי, ממש שנאתי. ובצדק רב.

 רצחתי אותה כשכבר ממילא עמדה למות. מצאתי אותה בבית אבות ביישוב-ששכחתי-את-שמו ליד הוד השרון, מחוברת למכונת הנשמה. פשוט ניתקתי אותה מהמכונה. זה לא היה אלים במיוחד, זה היה בעיקר יעיל. אבל ת'כלס זה מי שאני – יעיל. היעילות מעל הכל – זה מה שאני אומר. תמיד חשתי שהיא קיפחה אותי בציונים ומשהו בצורת הדיבור שלה לא מצא חן בעיני. בטון. באינטונציה. משהו חד מידי, צורמני מידי, כזה שיורד לך לנשמה, חונק אותך ולא מותיר לך כל מפלט. הרגשתי שהיא משפילה אותי בפני כל הכיתה. האמת שאני לא זוכר אם זה באמת קרה, או שזו רק הייתה התחושה שלי מאיך שהיא דיברה אלי. אולי זה קשור לרגשות הדחייה שתמיד חשתי, כאילו שום דבר בעולם לא ממש מגיע לי.

"אתה יודע, אולי לך זה נשמע מעורפל מידי, אבל אני לגמרי מבין את זה."

לחדווה אלמוגי היה את הקסם הגותי-האפל-המתקתק של סוזי מסוזי והבנשיז, לכן אהבתי להביט בה יושבת ברגליים מקופלות זו על גבי זו, ברכיה נוצצות בשמש הסתווית, בספסלים המדורגים ברחבת הבימה בה הצמחים גדלים לצלילי המוזיקה הקלאסית, כשמבטי הולך ומעמיק אל בין שיפולי ירכיה, סמוך מאוד למקום שבו הירכיים מתחברות למפשעה, אבל לא יותר מידי, כדי שהיא לא תשים לב אבל אמרתי לעצמי שזה בגלל שאני לא רוצה לראות, בגלל שזה כמו צילום קולנוע שהולך ומתמקד בציפייה למצוא תשובה לשאלה "האם היא לובשת תחתונים?" אבל רגע לפני התשובה עובר לסצנה הבאה.

לא ידעתי. באמת שלא. אפילו לא הייתי קרוב לדעת. וגם לא הכרתי אותה, לכן כמעט שלא רצחתי אותה. אבל בסופו של דבר צץ בי איזה רגש שאני לא יכול להגדיר אותו או לקרוא לו בשם, איזו מין תשוקה חדה מאוד, שלופתת אותך בצוואר, שלא איפשרה לי לחשוב על שום דבר אחר – ואהבתי את זה, כמה שאהבתי את זה! - ובגלל שלא הצלחתי לתרגם אותה לדחף מיני, החלטתי לתרגם אותה לדחף להמית, לקטול את החיים. אני עדיין לא יודע איך ידעתי את שמה, אבל זה כבר פחות חשוב לי משום מה.

היה את הבחור ההוא בעבודה, שבקושי הצלחתי למצוא אותו. אבל גם את שמו אני יודע, מסיבה לא ברורה. קראו לו יוסי אלדבר. זה היה כשהתחלתי לעבוד בטלמרקטינג, באיזה גיל 20 או 19. ביום הראשון לעבודה, הוא ראה שאני ממש נאבק לקיים שיחות טלפון, לשכנע אנשים, בגלל החרדה החברתית שגורמת לך להחסיר פעימה ואז לנשום כפול ואז שוב להחסיר פעימה, הפעם כפולה והשפתיים, כל הזמן הזה, רק הולכות ומתייבשות יותר, בכל פעם יותר, עד שזה כבר לא משנה כמה אתה מנסה להרטיב אותן עם הפעולה המתישה הזו של שרבוב קצה הלשון עליהן, הן כבר יבשות מידי לעזאזל ובדיוק מתי שאתה הכי צריך לדבר ולהרגיש שאתה מעדיף שאריה או דוב ינגוס בבשרך, יטלטל את איברך לכל עבר ויקרע אותך לגזרים בעודך חי - מאשר להמשיך בחיים האלה... והוא אמר לי משהו בסגנון "זה לא בשבילך" והוסיף עוד איזה משפט וזה כל כך דיכא אותי, עד שהחלטתי להפסיק באותו יום.

"מסוג הדברים האלה שמוציאים לך את האוויר מהמפרשים."

"למרות שאני יכול להיות מאוד נחוש, לפעמים אני פשוט נהנה להיכנע לתחושת הקטונה."

"או הקטנות."

"איך שאומרים את זה."

 הוא פשוט סימן בשבילי את כל הפעמים שאיזה משב-רוח חולף גרם לי למשבר קשה, או שמא זה המשבר הקשה שגרם לכל משב-רוח חולף להזכיר לי שאני במשבר. אני במשבר. לפעמים קשה לדעת, מה קודם למה. כמו חלום שאנחנו חולמים וגורם לנו להרגשה רעה ואז נדמה לנו שאנחנו מרגישים רע בגלל החלום, אבל למעשה החלום נולד בגלל ההרגשה הרעה. או שאני כבר לא יודע מה. אולי לא יכול להיות דבר כזה "משבר" בחיים שהם על טהרת השבר. מתי בעצם דברים לא היו שבורים? מתי הכל היה שלם? מתי לא הרגיש  שנדרש איזה תיקון דחוף ביותר? האם היה איזה שלב בו לא הרגשת שלקיחת חיים של אחרים, או את חייך שלך, איננו הפתרון היחיד, שיד מעוולת גוזלת ממך, באמצעות חוקי החברה המסואבים? החברה... התרבות... כל הדברים האלה שתמיד גרמו לך להרגיש שכל החיים שלך למעשה חבויים לחלוטין בתוך תוכך, שאתה חי אפילו לא כצל של עצמך, איזה מין הדהוד קלוש של עצמך, שנשמע מיליוני שנות אור מעצמך. אם הוא בכלל נשמע. אבל כשאתה רוצח, זה משהו אחר. זה לגמרי אתה. קשה להסביר את זה האמת. אני מניח שזה מסוג הדברים שמי שלא עשה את זה, לא ממש יכול לדעת איך זה וגם עבור מי שעשה את זה, זה אף-פעם לא ירגיש כפי שאתה עושה את זה.

ולאחר מכן, אפילו לא טרחתי להתקלח. פשוט יצאתי כמו שאני מהדירה שלו, שלמרבה שמחתי הייתה סמוכה מאוד לכיכר הבימה (היי, אולי בכלל בחרתי לרצוח דווקא אותו כי זה קרוב למקום מגניב שאני מכיר היטב?). ואז, בדשא, במרכז גינת כיכר הבימה, נאלצתי לראות אישה חולצת שד על מנת להניק, עושה עצמה כאילו איננה בוחנת אם אין איזה עין סוטה שלוטשת עין סוטה. חשבתי לרגע להביט אבל החלטתי שלא. אבל עדיין, היה מאבק. בהחלט היה מאבק. מאבק קצר ולא משמעותי, אבל היה מאבק. מבעד למשקפי השמש, לא ניתן לראות לאן עיני מופנות, אבל כיוון הטיית הראש יכול להסגיר. אבל לא, לא להביט. שלא יחשבו שאני סוטה. זה לא שווה את זה. אבל מאידך, צריך משהו לאונן עליו. איזה זיכרון עדכני יותר, שהרי כל הזכרונות מהחיים לפני הנישואין הפכו להיות כה עמומים / כה לא מעמידים. ומאז הנישואין הרי יחסי-מין אין. ואם הזרע יצטבר יותר מידי במוח זה יכול לגרום לשיקול דעת מוטעה, לרצח לא מושלם, ממניע לא טהור והלא לשם מה אני נמצא כאן אם לא כדי לרצוח? אם יש בכלל סיבה לזה שאני נמצא כאן... וזה הזכיר לי הסצנה המסיימת של "נהג מונית" שראיתי אותה שוב ושוב, כדי שאם אי-פעם אמצא את עצמי רוצח - אדע איך זה מרגיש. כן, כל הדם הזה על הקירות, הכאוס הכביכול מאורגן היטב הזה, התוצר הסופי של הייאוש האורבני המתקתק, של התסכול המתמשך של "חיים ללא מענה", שלמדתי לתעב ואז לאהוב ואז שוב לתעב.

אני יודע. זה רע מאוד שכל חיי מוקדשים לדבר אחר. זה גורם לי להרגיש שלמעשה כל דבר אחר, למעשה מתקיים רק כדי שאוכל להשתמש בו. אולי אני בעצם חווה את החוויות שאני חווה, רק כדי שאוכל לעשות טוב יותר, את הדבר היחיד הזה? או שאולי אני עושה את הדבר היחיד הזה, רק כדי שלכל דבר אחר תהיה משמעות. בעולם חסר-משמעות. ואני רוצה לחשוב שאני מרגיש טוב יותר אחרי שאני עושה אותו, אבל מי אמר שהעולם הזה איננו כפוי טובה? אלוהים, האם אתה באמת אוהב אותי כל כך, שאתה נותן לי להרגיש טוב כשאני עושה את הדבר שמשמעותי עבורך, שלמענו הבאת אותי לפה?

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל bjornfromabba אלא אם צויין אחרת