00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מלאכים שלנו

מלחמה בלבנון

הסירנה שוב משמיעה את קולה, עולה ויורדת. שוב חשש להתקפת קטיושות על עירי חיפה. צמרמורת מרעידה את גבי, לא משנה כמה פעמים אני אשמע את הקול הזה הצמרמורת תמשיך להופיע יורדת מהעורף מטה.

אני יושב במקלט ומביט בילדי, מחשבותיי נודדות אל אסף, בני, הוא לא מושפע מהקורה עכשיו מסביבנו במזרח התיכון.

 

אסף נהרג והוא כמעט בן 17 במרץ 2003 בפיגוע באוטובוס 37 ברחוב מוריה בחיפה, מחבל מתאבד שעלה לאוטובוס התפוצץ בתוכו תוך שהוא הורג 17 אנשים, 9 מתוכם ילדים בדרכם חזרה מבית הספר.

אסף אינו מושפע עכשיו מרקטות, קטיושות ושאר פצצות מעופפות.

בעוד אנחנו יושבים במקלט המצבה שלו ניצבת בחוץ, כמו מתריסה מול כל הפצצות המעופפות לבוא ולנסות לפגוע בה.

 

אני מביט בשני ילדי המשחקים וצופים בטלויזיה וחושב לעצמי, אסור שמשהו רע יקרה להם, אני לא אתן לזה לקרות שוב.

 

אני נזכר בשלושת החיילים החטופים ובפנים של בני משפחותיהם והוריהם מתראיינים, מדברים אל אלו שחטפו את ילדיהם. אני  מנסה לדמיין מה הם מרגישים, מה עובר עליהם. אני מנסה ולא מצליח. המחשבה על הורה שאינו יודע היכן ילדו נמצא, האם ילדו מעונה על ידי חיות אדם, האם הוא פצוע? האם הוא אוכל? האם הוא קשור? האם מישהוא מדבר איתו? האם הוא ישן? האם הוא יודע מה קורה עכשיו?

 

ראשי וגופי מלאים באינסוף מחשבות שמתפזרות לכל כיוון, מיליון שאלות שאין להם כל תשובה וכאב נורא שאין לו כל מזור.

 

אני מקווה שיום אחד בניהם של הורים אלו יחזרו ואותו כאב נורא שמלווה הורים אלה יעלם לו, אני מקווה שמשפחתם תהיה שמחה ושלמה שוב.

הרגע שבו יכנסו החיילים החטופים לביתם יחבקו את אימם, יחבקו את אביהם שווה את כל השעות שאני יושב במקלט עם ילדי.

ישראל חיה במשך שש השנים האחרונות, מאז הנסיגה מלבנון, תחת הרגשה של שלום ושלווה מזויפים. ישראל חשבה שאם היא תמלא במלואה את החלטה 1559 של האו"ם גם הצד השני יעשה כן. ישראל חשבה שאם היא תעשה הכל כדי לא להיראות תוקפנית גם הצד השני ימנע מתוקפנות.

הכל התברר כהנחות שגויות וזה התפוצץ לנו ישר בפנים, מפתיע אותנו שהחיזבאללה עובר את הגדר, נכנס לתחומה הריבוני של ישראל, הופתענו שהחיזבאללה עובר על גבול שנבדק ואושר על ידי האו"ם, תוקף סיור רגיל של הצבא, הורג, פוצע וחוטף חיילים.

מה חשבנו לעצמנו כאשר הרשינו לחיזבאללה לבנות את עצמו על הגבול, על הגדר ממש. מה חשבנו לעצמנו לנוכח היבוא המאסיבי של רקטות וטילים מאירן דרך סוריה ללבנון, אותם טילים שעכשיו זורעים הרס וחורבן בערי הצפון והורגים ופוצעים אזרחים חפים מפשע.

 

ועדיין למרות כל מה שקורה בישראל קשה לי לראות בחדשות את האבידות בקרב הלבנונים, ולשמוע על ילדים שנפגעים, הרגישות שלי לילדים הרוגים אינה נעצרת בגבולות המדינה, כל ילד הרוג מחזיר אלי זכרונות שאיני רוצה לזכור מאותו יום נורא שבו נודע לי כי אסף נהרג.

אני צופה בטלויזיה ורואה את החיילים המשתתפים במלחמה ואשר נלחמים לנקות את דרום לבנון מקיני הטרור של החיזבאללה אשר לקחו כבני ערובה לא רק את תושבי הדרום אלא את תושבי לבנון כולה. אני רואה את פניהם הצעירות מתמודדים אם האתגר של המלחמה ומקווה ומתפלל שכולם יחזרו בריאים ושלמים לביתם.

 

אני תוהה מאיפה אנחנו שואבים את הכוח להתמודד, מאיפה יש לי את הכוח לשבת במקלט עם ילדי יום אחרי יום. אותו הכוח של עורף שנותן לצבא את הזמן לנקות את דרום לבנון מקיני המחבלים.

אני מניח שהכוח מגיע מהעובדה שאנחנו צודקים, שהמטרה שלנו היא הצודקת. שאנחנו בעד החיים, שאנחנו רוצים לחיות, שאנחנו שואפים לשלום אמיתי ולא רוצים להזיק לאף אחד.

כל שאנו רוצים זה לחיות במדינתנו הקטנה, לגדל את ילדינו, ולחיות בשלום עם שכנינו, כל שכנינו.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל AngelsDad אלא אם צויין אחרת